1 דקות קריאה
12 Dec
12Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

איתא במסכת פסחים  דף כ"א ע"ב "אונס רחמנא פטריה" וילפינן מדכתיב "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מוות".   

בהתאם לכך פסקו הראשונים  דהעובר על איסור דאורייתא באונס ובכפייה ואפילו אם עבר על ג' עבירות חמורות של ייהרג ובל יעבור ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים פטור מעונש.  

והנה, ראה בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח שמחדש יסוד לפיו משמעות כלל זה של "אונס רחמנא פטריה" הוא שהמעשה  נחשב כמי שנעשה מאליו לפי שאינו מתייחס לעושהו

ומביא ראייה לדבריו ממסכת ע"ז דף נ"ד שם מובאת שיטת ר' זירא לפיה העובד ע"ז לבהמה באונס  הבהמה אינה פסולה למזבח מדין "נעבד" אע"פ שהיה חייב למסור את נפשו על עבירת ע"ז. 

הרי לן מהא, דאונס משמעו  כאילו מעשה העבירה לא נעשה - ולא רק פטור מעונש. 

והנה, פשיטא לן שאדם השוחט בהמה באונס ובכפייה, הבהמה כשרה לאכילה כשאר שחוטה. 

ולגבי הא, לא אמרינן שכביכול הבהמה נשחטה מאליה ולא על ידי מי ששחטה. 

וקשה, לשיטת החמדת שלמה, מאי שנא: 

בין: בהמה שנעבדה על ידו לאונסו דאינה נחשבת "נעבד" וכשרה למזבח זאת מהטעם שהמעשה אינו מתייחס לאדם. 

לבין: מי שאנסוהו לשחוט בהמה, שנחשבת שחיטה מעלייתא כשאר שחיטה שעשאה לרצונו.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. קושיא זו קושיית ר' אלחנן היא בקוב"ש חלק א' כתובות ב' ע"א (אות ה') שלא יישבה: 

"...וצ"ל כמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח, דמהך קרא ילפינן דמעשה הנעשית באונס אינה נחשבת על העושה, אלא חשובה כאילו נעשית מאליה, והביא ראיה מהא דשור הנעבד באונס לא חשיב נעבד וכשר למזבח, ע"ז נ"ד, ויליף לה מהך קרא ולנערה לא תעשה דבר... ומ"מ צ"ע, דהא אם נאנס ושחט ודאי מיקרי כח גברא כיון שידע בעת המעשה שהוא עושה, ולא אמרינן דכיון שאנסוהו לשחוט הוי כנשחטה מאליה... " 

2. רבים השיבו – בכיוונים דומים העולים לדרך אחת, והשתדלנו לאחדם כדלהלן: 

יסודו של ה"חמדת שלמה" שמעשה באונס כנעשה הוא מאליו שלא ע"י העושה, נאמר דווקא בהתייחס למעשים שתחולתם מכוח האדם העושה, כלומר, שהאדם גופא מחיל חלות זו ע"י מעשיו, ומשכך, אם אנוס הוא בעשייה זו הרי לא מתייחס אליו העשייה הכפויה, ולכן החלות – מכוח האדם – אינה חלה. 

ברם, ישנם חלויות שתחולתם לא מכוח האדם, אלא "מציאות המעשה" מחילתם, ובלבד שנעשו ע"י כוח גברא. כאן אף אם מעשהו נעשה באונס מהני, שהרי תוצאת מעשה זהה היא בין נעשית באונס ובין ברצון, שאין צריך התייחסות ישירה לאדם העושה על מנת שתחול חלות זו ממנו. 

וביתר ביאור: 

הנה בעוד איסור "נעבד" תחולתו מכוח האדם ה"עובד", שברגע שעשה הבהמה לאליל ועבדה הרי פעל בה איסור במעשהו זו, ותחולתה ישירות מהאדם שעבדה כ"אליל", והלא בהעדר כוונתו לעובדה במעשהו זה – אין כאן עבודת עובד ולא תיאסר, אם כן כוונת העובד בעבודתו – היא היא הגורמת לתחולת "איסור נעבד". ומשכך, אם אנוס הוא במעשיו אלו, הרי נחשב כאילו לא הוא – העובד – עשאם אלא כנעבדה מאליה, ולכן אינה נאסרת מכוח אותו אדם. 

לעומת זאת בשחיטה, לא השוחט גופא מחיל את היתר השחיטה, אלא מציאות השחיטה, אלא שיש דין שמציאות זו תיעשה ע"י "כוח גברא", אך ההיתר באמת לא בא מכוח השוחט כלל וכלל

תדע שאפילו אם לשוחט יהיה "כוונה היפוכית", ויאמר שכוונתו רק להמית את הבהמה ולא להתירה בשחיטתו - מהני, יתירה מכך, אף אם לא כיוון לשחיטה כלל אלא רק הניף את הסכין הנה והנה, ושלא בטובתו נשחטה הבהמה במעשיו אלו בלא כוונה כלל, מ"מ היתר השחיטה חל על כורחו, כנפסק בשו"ע יור"ד ס' ג': "שחיטת חולין אינה צריכה כוונה, אפילו מתעסק בעלמא לחתוך, או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחט כהלכתה –כשרה." משום שמציאות תוצאת מעשה השחיטה מתירה את הבהמה ולא האדם השוחט, ומה לנו לכוונתו, מה לנו לרצונו, ומה לי אם יהיה אנוס, סוף סוף מעשה חיתוך סימנים נעשה כדת וכדין. 

בדומה לנטילת ידיים לטהר ידיים, אם אדם שפך רביעית מים מכלי אל ידיו -הרי ידיו נטהרו, וטהרת ידיים זו חלה בין אם רוצה בכך ובין לא, משום שמציאות שפיכת מים מכוח גברא בכלי מטהרת את הידיים, ולא האדם הוא זה שמחיל "מעצמו" מ"כוחו" טהרת ידיים אלו. 

ופשיטא אפוא ששפיכת מים בכלי באונס גמור תטהר אף היא את הידיים, שאין טהרת הידים נעוץ ישירות מכוח האדם, אלא מתוצאת "נטילת ידים מכלי שהורק מכוח גברא", ומה לנו לרצונו או לכוונתו, ולכן גם נטיל ידיים באונס מהני. כך הדבר בזהות מוחלטת -בשחיטה, שאף שחיטת אונס תתיר את הבהמה, שהרי מה לנו לכוונתו ורצונו, הלא גם אם שחט בעל כרחו, סו"ס הבהמה שחוטה היא מכוח מעשה הבא מכוח גברא. 

שבשניהם לא האדם פועל את החלות מ"כוחו", אלא המציאות פועלת חלות זו ממילא, ומציאות זו נעשית גם בעשיית אונס. 

ומן הסתם, המאפיין הקובע בכל ענייני ואופני המעשים הפועלים חלויות, האם המעשה המציאותי מחיל את החלות, או האדם מחיל דרך המעשה.  מתלא תליא  -האם נדרשת כוונת העושה ודעתו הגמורה. שאם הכוונה נדרשת, הדבר מצביע בדר"כ שהאדם גופא פועל בכוחו את החלות ע"י המעשה. ואם הכוונה לא נדרשת כלל, הרי בהכרח שמציאות המעשה פועלת, ולא האדם, שהרי פעל בלא כוונה כלל. והנה כאמור, שחיטה אינה צריכה כוונה, ואפילו מתעסק מהני (כשו"ע דלעיל), ואילו עבודה זרה בוודאי טעונה כוונה. ולכן "נעבד" הוי מכוח האדם העושה, ואונס לא מהני (לר' זירא, ורבא פליג ואכמ"ל). 

3. בעוד שחיטה אין בה כי אם "מעשה" בלבד בלא "רצון" האדם, וכשנעשית השחיטה- קרי חיתוך הסימנים כהלכתה, תהיה איך שתהיה, כבר הושלם בכל עניין השחיטה. 

הנה "עבודה זרה" הרי היא תלויה בלב -ב"רצון" כעבודת "סגידה". וכשאין רצון אין סגידה ואין "עבודה" זו. 

ברי שעשייתה באונס ובכפייה פוגמת במהות עניין העבודה. וכאן כל כדומה לזה, מתאים יסודו של ה"חמדת שלמה" שכל עשייה באונס באונס פוגמת בייחוס עבודה זו לעובד וכנעשית היא מאליה. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.