1 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת כי תשא - תשפ"ב 

"...לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:"//

ראה רמב"ם פרק ח' מעבודת כוכבים הלכה א', אדם ששחט בהמתו לעבודת כוכבים אסרה בהנאה, אולם השוחט בהמת חברו לעבודת כוכבים לא אסרה -ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו": 

"...אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה, כיצד, כגון ששחט בה סימן לעבודת כוכבים, עשאה חליפין לעבודת כוכבים אסרה... במה דברים אמורים בבהמת עצמו, אבל אם שחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים או החליפה, לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו." 

והוא ע"פ הסוגיא במסכת חולין דף מ' ע"א. 

וכן ראה רמב"ם פרק ה' מכלאים הל' ח', שלמרות שכלאי הכרם אסורים בהנאה, כל זה דווקא במסך גפנו שלו. 

אך המסכך גפנו של חברו בתבואת חברו לא אסר לא את הגפן ולא את התבואה, משום ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". 

"אחד הנוטע ואחד המקיים, כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם, הרי זה קדש. ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו. לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה. סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו. סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן..." 

והנה, לגבי בישל בשר בחלב שנאסרים בהנאה, לית מאן דפליג, ומעולם לא שמענו לאי מי, שאם בישל בשר וחלב שאינם שלו שלא יאסרו בהנאה זאת אע"פ  שגם כאן אוסר הוא  דבר שלא שלו. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: איסור הנאה מתקרובת עבודת כוכבים, שהשוחט בהמה של חבירו אינה נאסרת בהנאה. 

ובין: איסור כלאי כרם, שהמסכך גפנו של חברו בתבואת חברו לא נאסרים בהנאה מהטעם ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו." 

לבין: מבשל בשר וחלב של חבירו שנאסר בהנאה ולא אמרינן "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. הביאו חברי "חילוקא" שקושיא זו הקשו התוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה "אין אדם אוסר": 

"וא"ת ומאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר. ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי, כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין (דף מ. ושם), דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה. ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה, כדאמר במס' כלאים (פ"ה מ"ו) גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר, לכשאחזור אלקטנו אסור..." 

כלומר כל דין אין אדם אוסר דברי שאינו שלו תוקפו רק בחלויות התלויים במחשבה כמשתחווה לע"ז או שוחט לע"ז, שמחשבת העושה – הסגידה לעבוזה זרה וההקצאה לתקרובת – הינה מגורמי תחולת האיסור, ובלעדיה הדבר לא נאסר, וכך גם בכלאי הכרם, שתחולתו אינו רק במציאות "תערובת הכלאים" אלא נדרש "רוצה בקיומו", שאם אינו רוצה בקיומו לא נאסר כלל וכלל. בשונה מבשר וחלב ושאר איסורים שמציאות היותם היא האוסרת ממילא, בלא זיקה למחשבת העושה. 

וביתר ביאור בתוס' רי"ד ריש ב"ב ב' ע"א : 

"...אית דאמר אין אדם אוסר דשאינו שלו, דהתם במחשבה תליא מילתא ואין מחשבתו מועלת לחשב על דבר שאינו שלו. וכן המנסך יינו של חבירו נמי במחשבה תליא מילתא, אלא הכא כשזורע כלאים חשוב כמטמא ומדמע דבהא כ"ע לא פליגי דאוסר דבר של חבירו... ונ"ל שגם איסור כלאים במחשבה תליא מילתא, שאינן נאסרין אלא בכוונה, אבל שלא בכוונה אינן נאסרין, כדכתבית במה"ק, והילכך דמי לשוחט ומנסך דאע"ג דאית בהו מעשה בעי מחשבה:" 

2. וביארם ר' אלחנן בקובץ הערות ס' ע"ו אות ב'-ד': 

"והנה בכל הדברים הנעשים ע"י האדם ישנם שני אופנים: 

א) היכא דחלות הדין נעשה מכח האדם, כמו בכל הקנינים ובקידושין וגירושין, שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. ב) היכא שהמעשה בעצמה, בלא כח האדם, פועלת את חלות הדין, כמו בשחיטה דמתרת, אף דבעינן כח גברא, מ"מ האדם אינו המתיר, אלא השחיטה עצמה מתרת, אם נעשית כהלכתה. ונפק"מ טובא משני האופנים האלו...  וכן בהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לא שייך לומר כן אלא היכא שהאדם הוא האוסר, אבל היכא שהאיסור הוא ממילא, ע"י המעשה, אין נפק"מ אם אינו שלו. והא דהמשתחוה לבהמת חבירו לא נאסרה [ע"ז נ"ד ע"א], אף דאיסור ע"ז חל בעל כרחו של העובד, אבל היחוד שהבהמה מתיחדת לע"ז הוא ע"י רצון האדם, ולאו כל כמיניה ליחד דבר שאינו שלו..." 

3. ולמעשה – כבר העירו חברי "חילוקא" (בכמה הדגשים ואיחדנום) – בכדי ליישב את הקושיא מבשר וחלב לכאורה אין צריך להגיע לכל זה, דדא פשיטא שכל דין "אין אדם אוסר דבר שאיו שלו" כוחו יפה רק כאשר האיסור בא מפעולת האדם כמחולל חלות האיסור, ברם אותם איסורים שלא האדם מחוללם אלא המציאות היא האוסרת, וזאת אף מבלעדי פעולת האדם, כאיסור נבלה, דדא פשיטא שהדבר נאסר בין אם זה ממונו ובין אם זה ממון חברו, כאדם שינבל בהמת חברו ע"י שהרגה שלא בשחיטה כשרה, או שישליך חתיכת נבלה לתוך תבשיל חברו, שבוודאי הדבר נאסר בממון חברו -ואינו צריך לפנים, דהלא אף אם הדבר קורה מאליו בלא פעולת אדם -הדבר אסור, שמציאות הנבלה אסורה וכמו כן מציאות נתינת הטעם שהנבלה פולטת בתבשיל היא האוסרת, ולא האדם הוא המחולל מכוחו את תחולת האיסור. 

והיינו ממש בישול בשר בחלב, דהא דין הוא שאף אם האדם לא בישל זאת בכוונה, אלא נשפך חלב רותח – ואפילו מעצמו ע"י הרוח – לתוך בשר, הבשר נאסר בהנאה כדין בשול בשר בחלב, ופשיטא שכשאדם שופך חולב רותח לתוך בשר חברו – לא גרע מהא, שאינו מחולל מצד עצמו את חלות האיסור, אלא מציאות הבישול אוסרת. ולא שייכא כלל לעניין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" [ויש לעיין דהא הראשונים – כתוס' – כן הקשו מבישול בשר וחלב ונותן נבילה לתוך תבשיל]. 

ואם יש מקום להקשות מ"אין אדם אוסד דבר שאינו שלו" אין להקשות זאת אלא לגבי אותם איסורים שכאורה רק האדם מחוללם, כרובע בהמת חברו שאוסרה כדין שור הנרבע האסור למזבח, וכאן הלא רק פעולת האדם – קרי ביאת אדם – אוסרת את הבהמה, והלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?... 

וגם כאן מקום יש לחילוק דלעיל, שבאמת לא האדם כבעל כוח לאסור, אוסר את השור הנרבע על ידו, אלא מציאות מה שהשור נרבע לאדם היא האוסרת, ואין האדם מחולל האיסור מכוחו, ודמיא לאדם טמא שמגעו מטמא טהרות, אטו שאם יגע בטהרות חברו לא יטמאם, משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הלא אין הוא מחולל זאת מכוח כמייצר הטומאה, אלא שמציאות מגעו כ"טמא" מטמאה היא. 

ואכן זו כוונת ר' אלחנן בקובץ הערות (שהובא לעיל 2), שכוונת הראשונים והאחרונים באמרם דרק כל היכא דבעינן מחשבת האוסר או ייחדו שייכא לדין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", כוונתם לעצם חילוק זה והבחנה זו. כלומר, גם באותם דברים שהאדם לכאורה מחולל האיסור, המופת לכך האם האדם אכן מחוללם מכוחו או שהמציאות מחוללת, תליא בהא, שאותם חלויות איסור שנדרשת כוונת האדם וייחודו, הלא חזינן דהוא ה"בעלים" לחוללם, ולגבי דא אמרינן דאין כוחו לחולל זאת על "דבר שאינו שלו", שאין ייחודו על ממון חברו מהני, ואם חזינן דלא בעינן מחשבתו וייחודו בכדי לאוסרם [אלא רק מעשה בעלמא], הלא תראה שלא האדם אוסרם מכוחו אלא המציאות היא שאוסרת זאת. ותחולתה אף כשאין הדבר שלו. 

4. אלא שציינו חברי חילוקא את קושיית הר"ש במשניות (כלאים פרק ז משנה ה') שהקשה על חילוק זה דדבר שנדרש בו מחשבה בכדי לאסור אמרינן "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" מהא דחזינן דעושה מלאכה במי חטאת של חברו, או בפרת חטאת אוסרה בכך, וזאת למרות דבעינן ניחותא למלאכה זו ובלא זה אין המלאכה אוסרת. ומכוח זה ביאר שם הר"ש באופן אחר: 

כדכתב שם הר"ש: 

"אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו, אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה. מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה. ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים, דכלאים תלויין בניחותא דבעלים... והיינו [נמי] טעמא גבי ע"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו, שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"א. ולא יתכן, דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הניזקין אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן בפ' אלו מציאות הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה. 

אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו, וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה בריש אלו מציאות... וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה... " 

5. אכן יעוי' ברעק"א או"ח ס' רנ"ג אות ב', שביאר את דברי הראשונים שחלקו בין דבר התלוי במחשבה וכו'. שיש לחחק בין כל היכא שהמעשה מצד עצמו בעי מחשבה וייחוד כעובד ע"ז דבלא מחשבת סגידה אין כאן עבודה, וכן תקרובת לע"ז דבעינן ייחודו והקצאתו לתקרובת, דכל כה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין יחדו נתפס על ממון חברו. לעומת זאת גבי עשיית מאלכה במי חטאת ופרתחטת, כאן אין עיקר האוסר אלא "המלאכה" בלבד, אלא דבמלאכה בלא ניחותא אינו פוסל כ"תנאי בעלמא" ואינו במהות המעשה. כל כה"ג אוסר אדם דבר אינו שלו, שסו"ס נעשת מלאכה. 

[וראה שם כיצד ביאר מחלוקת התנאים גבי כלאיים]. 

6. עוד ראה חידושי הגר"ש שקופ בסוף ב"ב בעניין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", שיישב קושיית הר"ש, דלא דמי ה"ניחותא" הנדרשת לכלאים "רוצה בקיומו" לבין ה"ניחותא" הנדרשת לגבי מלאכה במי חטאת ופרת חטאת. 

שלגבי כלאים בעינן שיהיה לו ניחותא בעצם התערובת והכלאים, ובלא זה מציאות התערובת והכלאים לא אוסרת, כל כהאי גוונא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דבעינן מחשבת "בעלים" בדווקא. לעומת זאת לגבי מי חטאת ופרת חטאת רק ה"מלאכה" שנשעשתה בה אוסרת, אלא דבעינן "ניחותא" במלאכה זו, אחרת נחשב שאין זו מלאכה אלא כ"טירחא בעלמא" ואין זה אלא כעניין טכני, בכדי לראות זאת כמעשה מלאכה. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.