אין מתרפאין בדברי תורה - לוחש לחשים וחובר חבר - שימוש תהילים


1 דקות קריאה
28 Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בשלח - תשפ"א//

 "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקיך... כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים, פרק י"א הלכה י', פוסק כי אסור לחבור חבר או ללחוש לחשים ולהעלות על דעתו שיש בלחשים כדי להועיל לו. 

ובהמשך שם בהלכה יא ובהלכה י"ב מוסיף הרמב"ם כי הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה או קורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, מלבד היותו מלחש ומנחש וחובר חבר, הרי הוא ככופר בתורה. 

זאת מפני  שעושה מדברי תורה כרפואת הגוף ואינן אלא רפואה לנפשות, שנאמר "ויהיו חיים לנפשך". 

אך יחד עם זאת פוסק הרמב"ם דלבריא מותר לקרא פסוקים ומזמורי תהילים לשם הגנה מצרות ומנזקים ושתגן עליו זכותם. (משמע מדבריו שלצורך רפואת חולה אסור לומר אפילו מזמורים שלמים מתהילים!).

 וכן מותר, אליבא דהרמב'ם, לחולה שיש בו סכנה לקרא פסוקים ומזמורי תהילים כדי שלא תיטרף עליו דעתו. 

לעניין זה ראה גם בשו"ע יור"ד סימן קע"ט סע' ו'-י"ב שפסק כדעת הרמב"ם. 

והנה, ראה בספר "שימוש תהילים" (ספר ששבחוהו גדולי ישראל, ראה ברשב"א בשו"ת ח"א ס' תי"ג, וכן החיד"א בספרו "שם גדולים" אות ש', המקלסים ספר זה וכותבים: "שמוסכם מכל גדולי ישראל"). ובו פירוט רב באופני השימוש באמירת פרקי תהילים למזור ומרפא, למיני חלאיים ומגוון בעיות, ואף שלא במקום סכנת חיים או כהגנה לבריא מפני מזיקים וצרות. 

וכמובא שם בספר "שימוש תהילים: דפרק ו' מיועד לחולי העיניים; פרק ט"ז לפרסם הגנב (ראה שם פירוט רב כיצד ללחוש לספל מים ובו פתקי שמות החשודים -ושם הגנב יעלה); פרק ל"ח לשיכור שיתעורר מיינו; פרק קמ"ג לחולי הזרוע וכו'. (ישנם ספרי תהילים שהדפיסו זאת בכותרת המזמורים). לעניין זה ראה גם ב"ספר תהילים לפי סדר החיד"א" (כמובא בספרו "עבודת הקודש" בסוף סנסן ליאיר אות י"א). שעניינו אמירת כל פסוקי תהילים לא לפי סדרם במזמורים, אלא קיבוצם מחדש לפי סדר הא"ב , תוך איבוד סדרם והקשרם ההגיוני. והוא סגולה לחלאים, מציאת זיווגים וכדומה, ע"י שיאמר כל פסוקי האותיות לפי סדר שמו, וכן את אמירת הבקשה ("רפואה" "זיווג") על פי סדר זה של אלפא ביתא. 

וקשה להני ראשונים ופוסקים כמובאים בחיד"א, מאי שנא: 

בין:  הדין דאין להשתמש במזמורי תהילים כעין "לחש" ו"סגולה" לחלאיים ובעיות שונות (חוץ מבריא להגן, ולחולה שיש בו סכנה -שלא תטרף דעתו) וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע להדיא. 

לבין: "מנהג ישראל תורה הוא", של "שימוש תהילים", וכן לומר "תהלים ע"פ סדר הא"ב"  כמענה לריפוי ומזור לתחלואים וכיוצ"ב -הנעשה כעין "סגולה" ו"לחש" לכאורה.  


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

 1. יש טענו שיתכן וכל מה שאסר הרמב"ם להתרפא בדברי תורה אינו אלא היכא שרואה בפסוקים ומזמורים מסוימים כעין כוח "כישופי" וכוח "לחשי" וכדומה לזה, הפועל ומועיל לעניין, אך אם אינו סובר כן, אלא רק מייחס למזמורים מסויימים כוח סגולי רוחני – הנובעים מהיותם דברי תורה וקדושה – ולא ראי מזמור ופסוק זה למזמור ופסוק זה במעלת כוחם הסגולי לריפוי ומזור, וכן שסדר מסויים (כ"אלפא ביתא") וצורת אמירה מסוימת מעצמים ומסוגלים להחיל ביתר שאת את כוחם הרוחני, אין בכך דופי, ואין כל איסור בזה. ומשכך "שימוש תהילים" וכמן כן "תהילים ע"פ אלפא ביתא" – כל היכא שאינו רואה בהם כוח לחשי וכישופי חלילה, אלא רק העצמת כוח התורה שבהם שבאופן זה מסוגל טפי -הרי זה מותר לכתחילה. 

2. דא עקא שאין כך משמעות המפרשים והפוסקים בביאורם סוגיית הגמ' בשבועות לגבי "אין מתרפאין בדברי תורה". יעוי' בפירוט דברי הבית יוסף בס' קע"ט ועוד פוסקים, שנראה בעליל, שתחולת האיסור "אין מתרפאין בדברי תורה" אף כל היכא שסובר שפסוק מסוים כוחו עמו - מצד קדושתו ומעלתו הרוחנית הטהורה! - להועיל כסגולה לחולי ולצרה כזו ואחרת. דהנה הגמ' בשבועות ט"ו ע"ב כשמביאה מימרא זו מקשה, כיצד האמורא ר' יהושע בן לוי התיר לעצמו לומר פסוקי שמירה בקריאת שמע על המיטה לשם הגנה ממזיקים (כפי מנהגנו כיום), ומתרצת הגמ' שמכיוון שאומר זאת "להגן" ולא לשם "ריפוי חולה" - לכן בהיתר אמר. וברי שרבי יהושע בן לוי אמר פסוקי שמירה אלו - בכוונותיו הקדושות והטהורות - לשם ריפוי חולי, וחלילה וחלילה לא ראה בפסוקי שמירה אלו "כוח כישופי ולחשי". אלא שבחר בפסוקים אלו בדווקא, שמכוח קדושתם – קדושת התורה – מסוגלים יותר לשמירה מפסוקים אחרים. ומשמע להדיא שם שאם היה עושה זאת לחולה באותו אופן – היה אסור. וכמו כן אנשי ירושלים שאמרו "שיר של פגעים" (כמובא בירושלמי שבת פרק אשה יוצאה המקשה מאנשי ירושלים) ברי שמה שסברו שמזמור זה מסוגל לשמירה יותר ממזמורים אחרים, בוודאי נובע כוחו מהיותו תורה, אלא שמתעצם בו כוח שמירה ביותר, ולא מסיבות "לחשיות" אחרות. זאת ועוד: הן התקשו פוסקים רבים (כמהרש"א שבת ס"ז ועוד), מהו אפוא מאי דאמרינן "החש בראשו יעסוק בתורה", הלא מיירי להדיא על "חולה" ולא על "להגן"? ומכוח קושיא זו פרשו רבים שאם לומד תורה או קורא תהילים ומתכוון שזכות לימוד התורה תגן עליו ולא ש"עצמות התורה" תרפא - זה שרי. וכן שאומר תהילים "דרך תפילה" שרי כמובן. ומיניה וביה מוכח שרק באופן זה בלבד מותר, אך אם מתכוון שכוח סגולי רוחני הקיים בתורה ובפרט בפסוקים אלו ע"פ אחרים שירפאהו – כבר נגע באיסור "אין מתרפאין בדברי תורה", אחרת מדוע לא השיבה הגמ' שזהו באמת היתרו של ריב"ל, ולשם מה בעינן לחלק בין "להגן" ל"לרפא". (והפוסקים להדיא חילקו בין להגן ולרפא מכוח האי סוגיא, ויהיה מי שיהיה האומר, אף ריב"ל בעל המעשה). הוי אומר אם "בוחר בדווקא" פסוקי שמירה מסוימים - שבהם כוח רוחני קדוש להועיל באמירתם - גם זה אסור באיסור מוחלט! כמעשהו של ריב"ל! משום שאין עושים "שימוש" בתורה לרפואה.    שוב תסתער הקושיא: מדוע אמירות פסוקים בסדר מסוים של "אלפא ביתא" שאינה מן הסתם כצורת תפילה (-דהלא חסר הקשר הגיוני) ולימוד תורה (-מדוע לא יאמר פרק שלם כסדרו ההגיוני), או כמו "שימוש תהילים" שבוחר פרק שכוחו סגולי ל"חולי העיניים" וכדו', הלא אנן סהדי שעושה באופן הזה משום שסובר שדווקא אמירה באופן הזו יש בה "כוח סגולי רוחני קדוש" לרפא איבר כזה ואיבר אחר וכו'. ואינו מסתמך רק על זכות לימוד התורה גרידא הקיים באמירת הפסוקים. 

3. יש שהשיבו – בכמה סגנונות העולים לכיוון אחד – שמא כל האיסור (עכ"פ לפי הרשב"א, החיד"א ודעימיה ובעל "שימוש תהילים") אינו אלא רק כשאומרו בפני החולה בדווקא, (או לחלופין שעושה מעין מעשה ושימוש כשימת תפילין על מיטת החולה וכדומה), שרק אז נחשב ש"משתמש בתורה" ו"מתרפא" בדברי תורה, שהרי פועל ומשתמש בו שימוש ממשי פיזי, הלא תראה שאומרו דווקא בפני החולה לנגדו כ"לחש", משום שרוצה כביכול להחיל אמירה זו על גוף החולה שלפניו. (כנראה כך דרכם של לחשים שצריכים להיאמר על "אדם" או "חפצא" שלפניו). אך אם החולה לא לפניו (או שאין עניינו לכך) אין זו דרך "לחש ושימוש", ולכן מותר, אפילו שכוונתו לכוח סגולי קדוש שבאמירת פסוקים ומזמורים הללו בדווקא. וכן משמע מ"תורת חיים" בשבועות שם, יעו"ש. (ולמרות כן, כל כהאי גוונא דאומרו להגן, אף כשאומרו על אדם שלפניו להדיא גם כן שרי, כמבואר בשבועות שם ובירושלמי). 

4. עוד יש שהביאו ראשונים ופוסקים אשר התירו להתרפואת בדברי תורה כל היכא שאין החולי של מכה אלא חולי גרידא. וכן יש ראשונים פוסקים (כמאירי שבת ס"ז) שהתירו להתרפאות בדברי תורה כל היכא שעושה מלבדם רפואות אחרות טבעיות. ונאמר לפי זה, דאמירת "שימוש תהלים" וסגולת תהילים ע"פ "אלפא ביתא" מותרת באופנים הללו לאותם פוסקים. 

5. יש שטענו, היות והתירו הפוסקים לומר תהלים על חולה כשכוונתו רק שזכות לימוד התורה תעזרהו (כמהרש"א), או שאומרם כדרך תפילה ותחנונים, או שמעורר לבו לשים בה' מבטחו ובזכות זה יוושע (כפרישה יור"ד קס"ט, וכעין זה בחינוך תקי"ב), כל כהאי גוונא לא אסרו כלל וכלל. 

נעיר – אמת אמרו. ברם יקשה כנאמר ב2 שהרי אי אפשר להכחיש את המוחש לכאורה, הלא עצם זה שבוחר בדווקא לומר תהילים ע"פ סדר מסוים כ"אלפא ביתא" מראה שאין בדעתו רק ל"זכות לימוד התורה" לבדה, וכמו כן אין בזה צורת תפילה כאמירת מזמור שלם מתהלים כסדרו, שהרי בלבל את ההקשרים ההגיוניים בפסוקי המזמורים כולם... הוי אומר את הסגולה הממשית הלה מבקש, ולא רק את זכות לימוד התורה של קריאת תהילים, ואם זה לא אסרו – ב"אין מתרפאין בדברי תורה" – מה אפוא כן אסרו?... (אלא אם נאמר כ3 דלעיל). 

6. כמובן כל היכא שאומרו – בכל אופן שיהיה – ל"רפואת נפשו" קרי למטרות רוחניות שונות, וכן "להגן", וכן לחולה שיש בו סכנה – הרי הכל שרי כנפסק ברמב"ם שם. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.