2 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בשלח - תשפ"ב 

"שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" //

רבי עקיבא איגר בשו"ת קמא ס' קנ"ט פוסק שאסור לבצע מעשה קניין בערב שבת מקום בו תחולת הקניין תהיה בשבת אע"פ שבשבת לא נעשתה כל פעולה. 

והנה, לעניין איסור מלאכת מבשל בשבת קי"ל שמותר לכתחילה להניח בערב שבת בשר חי על האש (או באותם אופנים אחרים שאין חשש שמא יחתה בגחלים למהר בישולו כ"גרוף וקטום") כך שהתבשיל יגיע לבישולו בפועל רק בשבת עצמה. 

לעניין זה ראה בשו"ע חלק או"ח סימן רנ"ג סעיף א'

הרי לן להדיא דאזלינן בתר שעת המעשה והפעולה, וככל שהן נעשו בער"ש אין בכך כל איסור אע"פ שהתוצאה אירעה ביום השבת. 

וכן על זה הדרך במלאכות שבת נוספות ככיבוס צביעה וכו'. 

וקשה, לדעת רעק"א, מאי שנא: 

בין: מעשה קניין הנעשה בערב שבת שתחולת הקניין תהיה בשבת שאסור משום "שבות". 

לבין: הנחת קדרה על גבי האש בערב שבת שתתבשל בשבת שמותר לכתחילה (כשאין חשש שמא יחתה למהר בישולו), וכן שאר מלאכות שבת ככיבוס וצביעה וכדומה.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו: 

טעמו של איסור מסחר וקניין בשבת גזרה משום "שמא יבוא לכתוב" כדברי רש"י במסכ' ביצה ל"ז ע"א [והביא שם טעם נוסף מהפס' בישעיהו (פרק נ"ח) "אם תשיב משבת רגליך... ממצוא חפציך ודבר דבר"] וכרמב"ם פרק כ"ג משבת הל' י"ב, וגזרה זו שייכת [לדעת רעק"א] לא רק בשעת "עשיית "מעשה הקניין" אלא – לא פחות – גם בשעת "החלת הקניין" בפועל, ומשכך אין לחלק, והקניין אסור בכל גווני אפילו בעושה מעשה קניין בערב שבת שתחולתו תחול בשבת. 

ובפרט אם נפרש שהגזרה "שמא יכתוב" אינו דווקא שטרי ראיה וקניין [שאז אכן יותר מסתבר שחשש זה שייך בשעת "מעשה הקניין" ולא בשעת "החלת הקניין בפועל"]. אלא חשש שמא יכתוב בפנקסיו הוצאות והכנסות, ודבר זה שייך הן בקונה והן במקנה, הן בשעת עשיית מעשה הקניין והן בשעת תחולת הקניין בפועל. 

[אלא שאם נפרש שאיסור מסחר וקניין בשבת נלמד מהכתוב "ממצוא חפציך ודבר דבר", כפירושו הראשון של רש"י שם, יש לעיין, שלכאורה כל עניין זה שייך דווקא בשעה שעושה האדם את "מעשה הקניין", אולם כאן "מעשה הקניין" נעשה לפני שבת, ורק תחולת הקניין נעשית בשבת, ואז נעשית היא מאליה בלא עשייה כלל מצידו, ומה כאן מקום יש לאסור?... ושמא נאמר, שגם ב"תחולת הקניין" בשבת קיימת בעיה זו של "ממצוא חפציך", משום שקודם תחולת הקניין היה אסור לקונה לקחת את החפץ ולהשתמש בו ולמוכר היה מותר, ורק עם תחולת הקניין רשאי הקונה לקחת את החפץ ולהשתמש בו כבעלים ולמוכר אסור, עדיין נראה כאן – התחלפות הבעלות – כעניין "מסחר ומשא ומתן" בשבת. וצ"ע, ועיין להלן ב2]. 

2. עוד השיבו החברים –בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום

יש לחלק בין איסורי מלאכה בשבת, שכל איסורם "מעשה המלאכה" -שאל לו לאדם "לעשות" בשבת מלאכה ד"למען ינוח" כתיב, ולכן כל היכא שמעשה המלאכה עושה האדם לפני שבת, אין כלל לאסור למרות שתוצאותיה נעשות בשבת ואפילו לא מדרבנן [חוץ מבית שמאי שאוסרים באופנים מסוימים משום "שביתת כלים", ואף הם לא אסרהו משום "תוצאת המלאכה" אלא משום שגם הכלי "צריך" לשבות ממעשה ממלאכה בדומה ל"שביתת בהמתו"]. בשונה מאיסורי "שבות" [היינו איסורי שבות שאינם משום ד"דמיא למלאכה"] שיסוד האיסור אינו "מעשה האדם" בדווקא, אלא כל שיש בו "נִראות" שאינו מעניין השבת אלא כימי החול, אסרוהו חכמים משום "מצוא חפציך ודבר דבר", שלא תיראה שבת כימי החול [בדומה לאיסורי "עובדין דחול"]. 

והנה מצד ה"נִראות" קיימת נִראות זו לא רק בעושה מעשה קניין בשבת, אלא אף בעושה קניין בערב שבת שתחולתו בשבת, משום שבעיצומו של השבת חל הקניין בפועל, ובשבת תיראה השתנות הבעלות בפועל, שבשעה הראשונה המקנה היה משתמש בחפציו וברשותו ואסור בשימוש לקונה, ובשעה השניה אח"כ מתחלפת הבעלות, שהשני משתמש בחפץ הזה וברשותו, והרי כאן נִראות של "מסחר בשבת" כביום חול, ודא גופא אסרו. 

[ואף כל היכא שדעתם לא להשתמש בחפץ בשבת, מ"מ אסרו חכמים, משום שהדין נותן שעד תחולת הקניין החפץ בבעלות המוכר ואח"כ עובר לבעלות הקונה, ולא תליא בהתנהגותם בפועל. וגם לא פלוג רבנן]. 

3. עוד העמיקו החברים – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – (וכיוונו בזה לתירוצו של ה"אבני נזר" שיובא לקמן ב4): 

קניין שתחולתו לאחר זמן – "קניין לאחר ל'" – עומק עניינו לא כפי הנראה לנו –שאת "מעשה הקניין" עושה עכשיו כולו אלא שמעכב את חלות הקניין מלחול עד הגיע יום פלוני, ואז בהגיע יום פלוני חלות הקניין חלה היא מאליה –מכוח מעשה הקניין הראשוני ובלא המקנה, לא היא! אלא עניינה שמעשה הקניין עדיין לא נגמר, שכביכול "גמר מעשה הקניין" מגיע לסיומו רק ביום פלוני ואז חלות הקניין חלה. 

דהנה בכדי שיחול "קנין לאחר ל'" צריך שביום ה"ל'" לא יהיה חסרון של "כלתה קניינו", כלומר, צריך את מציאות הסיבה אשר מחילה את הקניין שימשיך קיומה בעולם –אחרת הקניין לא יחול. 

ולכן אדם שמשך בהמה או הגביה חפץ לקנותו לאחר ל', בהגיע יום הל' לא יקנה את החפץ (כתובות פ"ב ע"א), משום שאין המשך ל"משיכתו" או "הגבהתו", ומעשה הקניין שנעשה ב"עבר" אין די בו לקנות עכשיו את החפץ. ויש מהראשונים (רשב"א נדרים כ"ט ע"ב, ריטב"א כתובות פ"ב ע"א, ר"ן נדרים כ"ז ע"ב, ראב"ד ועוד) הסוברים שאם קנה במשיכה והחפץ נכנס בפועל לרשות הקונה [בביתו או בחצרו], מאחר שהחפץ בחצרו ביום הל' הוי כ"לא כלתה קניינו" [חצר קונה] ויכול לקנות לו. ואילו דעת הרמב"ם (פרק ב' ממכירה הל' ט') והשו"ע (חו"מ קצ"ז ז') שלעולם בשמשיכה הוי "כלתה קניינו" ואף אם הבהמה תהיה בחצרו ביום הל' אינם מצטרפים זה לזה, ולא מהני. 

וכן בקניין שטר, צריך שהשטר יהיה קיים בעולם ביום הל' אחרת "כלתה קניינו" ולא יחול הקניין, וכן בכסף קניין, כל מה דמהני גם בנתעכלו המעות עד הגיע יום הל', משום ששיעבוד המעות קיים, ושיעבוד זה גומר ויוצר את הקניין (קידושין נ"ט ע"א). 

הרי לנו ש"מעשה הקניין – ולא רק תחולתו – עדיין לא הסתיים, ולא מגיע לסיומו רק בהגיע יום התחולה. 

ומהאי טעמא המקנה עדיין יכול לחזור בו כל משך אותו זמן, שהרי טרם סיים את מעשה הקניין. 

ומשכך בעינן שהמקנה יהיה בעולם ולא ימות טרם הגיע יום תחולת הקניין, ומסתמא גם אם השתטה בטרם חל הקניין – לא מהני, וכל זה משום שטרם הסתיים מעשה הקניין של המקנה והקונה, ומעשה זה מסתיים רק ביום תחולתו. 

ועל אף שהן הקונה והן המקנה סבילים ואינם פעילים ביום התחולה, ובכל זאת הנה הקניין נגמר מאליו, כל זה משום שכבר גילו רצונם ודעתם בקניין זה, והרי קיים גם עתה רצונם בקניין [גם אם ישנים כעת] ולכן קניין זה ממשיך ונגמר. 

ולכן סובר רעק"א שגם העושה מעשה קניין בערב שבת שיחול הקניין בשבת, אסור משום "שבות" כשאר עושה מעשה קניין בשבת, משום שביום השבת נחשב שהמקנה ממשיך וגומר את מעשה הקניין שהתחיל בו קודם, ונחשב ש"מקנה לו" את החפץ ביום שבת גופא -ואסור. 

ולפי זה יתכן וב" מעשיו ולאחר ל'" הדין יהיה שונה, ויש לעיין ואכמ"ל. 

4. ובדומה לזה כתב ה"אבני נזר" או"ח ס' נ"א: 

"א) מה שנסתפק ר' עקיבא איגר [מהדו"ק סי' קנ"ט] במקנה מערב שבת שיחול בשבת.. אך מה שנפלא בעיניו מאי שנא מכל המלאכות שמותר לפעול מבעוד יום שתיעשה המלאכה בשבת. חילוק גדול יש. דבכל המלאכות המלאכות נעשית מאליהם בשבת ואין צריך עוד אל האדם. שאפילו מת האדם טרם נעשה המלאכה -תיעשה המלאכה. אבל בקנין הרי הקנין נעשה בשבת מחמת האדם, שאם מת או מכר לאחר -קנין הראשון בטל. וכיון שהקנין נעשה מכח האדם בשבת, יש לומר דחשוב עושה הקנין בשבת. ואף שלא עשה בשבת, יש לומר כמו מימר חשיב מעשה, הואיל בדיבורו אתעביד מעשה חשיב עושה מעשה, הכא נמי הואיל מחמתו נעשה מעשה הקנין חשיב עושה מעשה ..." 

5. וכהמשך לנ"ל (3-4), בפרט אם נאמר שעיקר הקנין נעשה לא מכוח ה"מעשה קניין" כי אם מכוח "גמירות הדעת" שבין המקנה לקונה, ואין מעשה הקניין אלא המבטא והמביא [או המגלה] גמירות דעת זו, כדברי החזו"א הידועים (חו"מ כ"ב, דף נ"א, ד"ה כלל גדול): 

"כלל גדול יהיה לך בקנינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו, ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו, ויש שאינו גומר בלבו רק ע"י הקנינים המפורשים מן התורה או מחז"ל, ודו"ק היטב והפוך בה דכולא בה." 

ובדומה לזה כתב כך כתב הגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת קמא סי' רסט, ד"ה והנה עוד): "דעיקר הקניין הוי הגמר בלב להקנות ... וכל מעשה הקניין אינו רק לברר מה שגומר בדעתו. אבל אם ידעינן דגמר ומקני בלב שלם – לא בעינן מעשה...." 

דנימא לפ"ז שנדרש דעת קניין גם ביום הל', שהוא גמר הקניין, אלא שכבר גילה דעתו בשעת המעשה הראשוני, והוי כ"גמירות דעת נמשכת" מכוח מעשהו הראשוני עד ליום הגמר [שאף אם ביום הל' אינו חושב על כך בפועל או שישן, הרי "רצונו" לקניין קיים ולא חדל].  אם כן "רצונו לקניין" ביום שבת -הוא הוא המחיל את הקניין לבסוף והוי "שבות" [שהרי אם ימאן בשבת לקניין ויחזור בו – הקניין לא יחול]. 

6. יש מהחברים שרצו חלק בין כל היכא שעושה מעשה מלאכה בערב שבת שתוצאותיה בשבת, ששם לא "יום השבת" גורם ומהווה את תוצאת המלאכה, שהרי תוצאת מלאכה זו יכולה היתה להיות גם אם עתה ימשיכו ימי חול, בשונה מכאן שעשה מעשה קניין בערב שבת ואמר שתחולתו יחול בשבת, כלומר כוונתו שדווקא ב"שבת" יחול הקניין, ולכן שייך כאן עניין "שבות" ואסור. 

דא עקא, שאם הכוונה שהזכרת יום השבת [או רצונו בכך] כיום תחולת הקניין היא היא "הבעיה", הרי רעק"א לא מחלק בין הדברים, ופשיטא דמיירי בכל גוונא אף שאומר באופן סתמי, שיחול הקניין כעבור ארבעה ימים, והנה זמן זה נקלע לשבת, וכאומר יחול הקניין "לאחר ל'" ו"במקרה" חל אותו היום בשבת, ואין לו נפקותא בין יום זה ליום אחר, רק רצה את המתנת שלושים היום, ובכל הני אסור בפשטות – לדעת רעק"א – משום "שבות". 

7. יש מהחברים שהביאו את דברי הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי ח"א קכ"ו, שרצה ליישב את דברי רעק"א שכל מה שאסר רעק"א בעושה קניין בערב שבת שתחולתו תהיה בשבת, שהאיסור קאי רק על הקונה בלבד ולא על המקנה, שהרי רק הקונה זוכה בחפץ בשבת והוא עובר משום שבות, ולדעתו יש באיסוק קניין בשבת ב' איסורים נפרדים, איסור על המקנה לעשות משע קניין, ואיסור על הקונה לקנות, ואיסור זה על הקונה לקנות הוא אפילו אם לא עושה כעת משעה קניין אלא עצם הזכיה בשבת אסורה.יעו"ש. 

וצ"ע, דהא לעיתים הקונה עושה את מעשה הקניין כמשיכה והגבהה, ולעיתים המקנה עושה עיקר המעשה כנתינת השטר, ולעיתים נעשה ע"י שניהם בשווה כקנין כסף וכו'. אם כן מאן יימר לן שהאיסור קאי רק על הקונה בלחוד. ועוד דבפשטות כמו שיש לקונה איסור לזכות כך אסור למקנה שיפקע בעלותו, שהרי גם אסור להפקיר בשבת כמו שאסור קניין. וצ"ע. 

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.