איסור הסתרת פגמים וגנבת דעת – מקח וממכר - שידוכים


1 דקות קריאה
06 May
06May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בהר בחוקותי 

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ..."

ראה שו"ע חו"מ ס' רכ"ח סע' ו' "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם ואם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח". 

וראה שם בסמ"ע שאפילו מום קטן שאינו מום המבטל את המקח אסור להסתירו, דמ"מ גניבת דעת איכא, ואף זה בכלל האיסור "לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך". 

עוד ראה שם בשו"ע סעיף א' שאיסור הונאה קיים לא רק במקח וממכר אלא אף ב"הונאת דברים". 

והנה איתא ביבמות מ"ה ע"א מעשה באדם שאמו הייתה ישראלית ואביו גוי, שנמנעו הבריות להשיא את בתם אליו מחמת קפידתם בפגם ייחוסו, ואף רב אמר עליו "אפילו אי הוה כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי". 

ומספרת שם הגמרא שייעץ לו רב יהודה שיגלה למקום אחר שלא יכירוהו, ולא יספר שם את ייחוסו, וכך יוכל להינשא, למרות שאם היו יודעים פגמו לא היו רוצים להינשא לו. 

הרי לן, שלא חשש רב יהודה להונאה, גנבת דעת והסתרת פגמים למרות שגם שם יש קפידא לבריות בהאי ייחוס (ואף רב הקפיד על כך). 

וקשה, מאי שנא 

בין: הסתרת מום ופגם (אפילו קטן) וגנבת דעת במקח וממכר שאסור לחלוטין משום "לא תונו איש את עמיתו", וכן אסור להונות "הונאת דברים". 

לבין: הסתרת פגם שהבריות מקפידים עליו לעניין שידוך – המותר לכאורה כעולה מהסוגיא הנ"ל. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. ציינו חברי "חילוקא", יתכן וכל ההיתר אינו אלא בפגם שאינו מהותי אלא נובע מ"סטיגמה" בלבד, כמקרה דנן באדם שאביו גוי ואמו ישראלית, שדינו כשר לקהל ואינו פגום לכהונה, אלא ש"דעת ההמונים" היתה לא לבוא עמו בקשרי שידוכים, ומשכך קיים ההיתר להסתיר "פגמו" זה, ואין להקיש מכאן כלל על הסתרת פגמים מהותיים וענייניים אחרים, לרבות פגמים קטנים שאין בהן עילה למקח טעות. 

2. נעיר בצידו: רב אמר שם שלמרות שמכשירו ואינו פגום, והבריות נמנעים מלהשתדך עמו וביכולתו להצילו בהשתדכות עמו, למרות כן אף אם יהיה זה בר מעלה כיהושע בן נון לא יתן את בתו לו. ברי אפוא שלא "דעת המונים" ו"סטיגמה" היא שעמדה לרב. אלא פגם רוחני מסוים הקיים בהך [בדומה לבני "תשע מידות"]. 

ואכן יעוי' בט"ז יור"ד ס' רס"ח ס"ק י' דכתב שלמרות שבנו של גוי הבא על בת ישראל כשר הוא, מ"מ המיוחסים אינם מתחתנים עמו, והוכיח זאת מסוגיין. [כמובן הט"ז כותב כך כ"הלכה למיוחסים" ולא כ"תיאור מצב" בלבד]. 

שנית, אף אם נניח כך שאין זו אלא כ"סטיגמה" בלבד, עכ"פ נלמד מכאן שכל עניין שאינו מהותי אלא "נטייה והעדפה חברתית" שמקפידים עליה, למרות שמודע שהצד השני מקפיד על כך – יהיה מותר בשופי להסתיר (למשל לא לספר שישב בכלא כשיודע שחזר למוטב), ולא יעבור בכך על "גניבת דעת". מדוע, הלא בענייני מקח -בוודאי גם כל כעין זה ייחשב כגניבת דעת, מאי שנא הכא?... 

שלישית, מעיון בדברי הפוסקים (אמרי יושר ח"ב ס' קי"ד, אגרות משה אה"ע ח"ג סי' כז, שו"ת דברי-יציב אה"ע סי' טו, קה"י יבמות ס' מ"ד ועוד) משמע שיש שלמדו מסוגיא זו שמותר להסתיר ולא לגלות פגמים מהותיים ככעיות רפואיות "קטנות", למרות שידוע לכל שהבריות מקפידות על כך אין זו רק "סטיגמה" ו"דעת המון", וברי שאם ידעו על כך לא יסכימו מראש להכנס לזאת. ובכל זאת לא נאסור עליו מדין "גניבת דעת". מהי אפוא סיבת ההיתר?... 

3. יש שטענו שיתכן והקלו חכמים בהסתרת פגמים קטנים ולא חששו לאיסור גניבת דעת בשידוכים – בכדי שלא תנעל דלת לנישואיו ולקיום פריה ורביה שמצוותה גדולה עד למאוד. 

כוונו בדבריהם אלו לקהילות יעקב יבמות ס' מ"ד ("חשש אונאה בשידוכים") בתירוצו השני. אך מדגיש דכל זה היכא שאינו מרמה בפירוש אלא רק שאינו מספר על כך, וטעמו משום דהאי "גניבת דעת" אינו אלא מדרבנן כדמוכח מספר חרדים, וכל כהאי גוונא מחשש ביטול פו"ר ושאר מכשולות לא גזרו חכמים. 

4. יש שהעמיקו – בכמה הטעמות והדגשים ואיחדנום – ששונה ענייני שידוכים משאר ענייני מקח וממכר ומילי דעלמא, שבעוד שהתרצות למקח בחפץ וכדומה הינה עניינית פיזית בהתאם לשוויו הממוני, תיפקודו, תקינותו וכדו', [עניינים הניתנים לכימות והערכה מראש], ומשכך שומה עליו לגלות לצד השני כל מה שסביר והגיוני שעלול הלה להקפיד בו ולא להסכים מראש למקח. 

לעומת זאת ענייני נישואין וזיווגי איש ואשה מורכבים המה מקשר אישי עמוק ורחב המכיל למעשה את כל עולמם ואושיותם, כך שבסופו של יום מכלול אותם דברים – שלא נוכל לדעת כל פרטיהם ומניעיהם – הם הם המביאים את נשיאת חן, חיבה ואהבה בין בני זוג כבניין עדי עד. וכאמור שלל פרטיהם ומורכביותם עד לנבכי הנפש המביאים לכך -מעבר לכל תפיסה ויכולת "כימות" טכני. 

משכך, אין בהסתרת מידע בשידוכים – בפרט בפרטים לא מהותיים מאוד – בכדי ליצור "גניבת דעת" ואונאה, שהרי מעלות רבות אחרות קיימות מבלתי יכולת הערכה ומספור, כך שבאמת לא נדע מראש האם באמת פגם שולי זה הוא אשר יהווה בעיה וטריז בזוגיותם ובניית ביתם בקשרי חיבה אהבה ורעות, ההולכים ומתעצמים עד כי "והיו לבשר אחד". 

זאת ועוד, הלא נראה שכמעט אין אדם אשר אינו מסתיר פרטים כאלו ואחרים בפני זוגתו בפגישותיו, ויתכן שאם ימנה את כל שלל חסרונותיו ומעלליו תבהל ולא תרצה בו, אדרבה שידוכים רבים יוצאים אל הפועל כי לא ידעו הכל, ואף לא יכלו לדעת הכל,  וכי בשל כל נאמר שעובר הלה על "לא תונו"?... וכך כידוע מנהגו של עולם. 

הלכך בענייני שידוכים לא ניתנו כללי "לא תונו" וג"ניבת דעת" כהלכותיהם דעלמא, ומכאן יסוד ההיתר בהסתרת מידע ופגמים קטנים כאלו ואחרים. אם כי ברי שפגם מהותי ורציני שסביר מאוד שיהווה בעיה אמיתית בהמשך זוגיותם, אין מקום להתיר בהסתרת מידע והוי "לא תונו" גמור. 

5. בדומה לזה יש שאמרו, "לא תונו" ו"גניבת דעת" בהחלט קיים בשידוכים כשאר מילי דעלמא. אלא שהרגע הקובע לתוחלת "גנבת דעת" "ולא תונו" אינו דווקא טרום השידוך -אם היה יודע היה מתרצה להכנס לשידוך או לא, משום שדרכו של עולם שאינו מתרצה מראש ולא ניאות לגשת. 

אלא הקובע הוא, האם סביר מראש שבמבחן התוצאה יתרצה הלה לאחר מעשה בסופו של יום. כלומר, לאחר הנישואים שיוודע לו עניין הפגם, יאמר שעל אף כן כדאי ומשתלם עניין זה, ולא משום שבדיעבד לאחר מעשה אינו חפץ להתגרש ולחולל "מהומה", אלא משום שעתה מודע שבאמת הדבר מתאים לו, שהרי נישואיהם יפים, מוצלחים וכדאיים למרות הפגם. 

על כן תנאי ההיתר בהסתרת מידע מותנה בידיעת האדם מסתיר המידע, אם אכן מבין וסובר בחשיבה ישרה ונכוחה, שאם יסתיר הפגם [לרבות פגם רפואי "קטן" לחלק מהפוסקים] ולבסוף ינשאו, ובסוף תדע מהדבר, ונראה לו שתהיה מרוצה ושמחה ממה שנעשה בסופו של יום, אם כן – אין כאן גנבת דעת והונאת דברים משום שבאמת בתוצאה הסופית מרוצה היא מנשואיו עמו, ווכך הבין מראש שסביר שיהיה. 

אך אם נראה הדבר מראש, שגם בסופו של יום תקפיד ולא תתרצה [אף אם בדיעבד לא תרצה להיפרד], אין לכאורה מקום להתיר, שהרי יודע שהתוצאה תהיה "הונו ורימו אותי", ודא גופא מה שאסרה התורה. 

ולכן כתוב "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך ", ופרש"י ע"פ חז"ל מהו עניין "ויראת מאלוקיך" דווקא לכאן?... שהכל אחר כוונת לבו ומחשבתו, האם לרעת חברו או לטובתו, ואלוקיו יודע מחשבתו, שאם חושב שרק טוב יהיה לחברו מזה -שרי. ומאידך אם יודע מראש שירגיש מרומה ומקפיד (גם לאחר זמן) עבר ב"לא תונו". 

יתכן אפוא שבכל האופנים שהתירו הפוסקים להסתיר "פגמים" בשידוכים מדובר רק על דרך זו. 

יצויין שקהילות יעקב ביבמות ס' מ"ד כתב בתירוצו הראשון בדומה לזה ובדומה ל4. יעו"ש. 

6. יש שטענו שכל מה שנמנעו הבריות לגשת להשתדך עם בן הגוי והישראלית רק משום שהיה הולך ומספר חסרונו בראש כל חוצות, ומי באמת ירצה אדם שאישיותו פגומה, רעועה ונחיתית כ"לא יוצלח" מוצהר. על כן ייעץ לו רב יהודה שילך למקום אחר ולא ידגיש את חסרונו, אדרבה ידגיש מעלותיו ו"יפתח דף חדש", ואז באמת יירצו בו הבריות. ואין להקיש מכאן על מום ופגם מהותי אחר להתיר הסתרת מידע. 

נעיר בצידו. יתכן כך. ברם, יש מהפוסקים שלמדו מסוגיא זו היתר הסתרת פגמים לרבות בעיות רפואיות של ממש, כפי שצוין ב2. 

7. עוד יש שטענו, יתכן שזיווג איש ואשה שונים ממקח ומילי דעלמא שבהם קיים איסור לא תונו וגנבת דעת, משום ש"זיווג מן השמים" כמאמר חז"ל הידוע (סוטה ב' ע"א): "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני", ומשכך יש יותר מקום להתיר הסתרת פגמים ומומים כאלו ואחרים, שהרי הכל כמהלך אמוני שמימי. 

נעיר בצידו: מאמר חז"ל במלואו הוא כך: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני ". 

הרי לן שמאמר זה כולל עניין בית ושדה של אדם כפי שמתייחס לזיווגו של אדם, האם נתיר מכוח מאמר זה גם הסתרת פגמים ומומים כאלו ואחרים בקנייני "בית" ו"שדה" (-התאמת מקום עבודה לעובד) בשל כך ש"הכל משמיים"?... 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.