אליהו הנביא עלה בסערה השמיימה - אשת אליהו מותרת לכל אדם – היתר אלמנה חידוש הוא


2 דקות קריאה
09 Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת פינחס - תשפ"א // 

"אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. אמר ליה הקב"ה, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני..." (ילקוט שמעוני במדבר פרק כ"ה) 

ראה תרומת הדשן ס' ק"ב שדן לגבי דין אשת אליהו הנביא לאחר שעלה בסערה השמיימה ולא מת, האם חשבינן לה כאשת איש או כאלמנה ומכריע דחשבינן ליה כאלמנה ומותרת היא לכל אדם. 

"אשת אליהו ואשת ר' יהושע בן לוי מותרות, דאשת רעהו כתיב ולא אשת מלאך, והן כולן רוחני ולא גופני". 

כלומר, אליבא דבעל תרומת הדשן סברה ישרה היא להתיר את אשת אליהו לכל העולם אע"פ שאליהו לא מת היות ואינה נחשבת יותר "אשת איש" או "אשת רעהו". שהרי אינו "איש" אלא "מלאך". 

והנה, מצינו במסכת קידושין דף י"ג ע"ב שם דהגמרא מביאה דלא ניתן מסברה של "הוא  אסרה והוא שרתה" ( כלומר סברת "העדר בעל" הנוצרת במותו שמפקיע ממנה שם "אשת איש") שאשת איש מותרת לכל העולם עם פטירת בעלה. 

זאת היות וכל העריות הנוצרות מאותה אישות אסורים בה לעולם אף לאחר מות בעלה, למרות שאינה יותר "אשת הבעל", האיסורים שחלו בה לא פקעו. ומשכך גם איסור "ערוות אשת איש" לא אמור להיפקע כתוצאה מהעדר בעל. 

ולאור זאת מסקנת הגמ' שם  שבאמת לא ניתן ללמוד מסברה היתר "מיתת הבעל" אלא דין זה נלמד מגזה"כ מפורשת של "או כי ימות האיש האחרון" (ופסוקים דומים) שמות הבעל מתיר איסור אשת איש. 

מכל האמור עולה כי "העדר גוף בעל" כשלעצמו אינה סברה להתיר אשת איש! 

וקשה, מאי שנא: 

בין: "העדר בעל" בעלמא, שאינו סיבה להתיר אלמנה, אלא נדרש גזה"כ לכך שמיתת הבעל מתרת. 

לבין: אשת אליהו דילפינן מסברה שמותרת, למרות שאין כאן "מיתת הבעל", משום שסו"ס "אשת רעהו" כתיב ועתה יש "העדר בעל" שאין כאן "איש".  


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. יש מחברי "חילוקא" שתמהו על קושיא זו, כאומרם: וכי תרומת הדשן בא ללמוד מסברה שאשת אליהו מותרת מכוח סברת "ההעדר בעל"?... לא היא! אף הוא לא למד זאת אלא מדיוק הכתוב ד"אשת רעהו" כתיב, ומלאך שכולו רוחני לא הוי "רעהו", ולכן אשת אליהו אינה נחשבת יותר אשת איש ומותרת. ואין מכאן קושיא מדברי הגמ' ד"הוא אסרה והוא שרתה", ששם אינו אלא סברה בעלמא של "העדר בעל", ואכן אין בכוח סברה זו ללמד שמיתת הבעל מתירה, דעריות יוכיחו שאסורות אף אחרי מות הבעל כפרכת הגמ'. ולבסוף ילפינן היתר מיתת הבעל מכוח גזרת הכתוב. והכא נמי היתר אשת אליהו מכוח גזרת הכתוב של "אשת רעהו" ילפינן לה -כדכתב תרומת הדשן. 

נמצא שאין כאן מקום לקושיא דנן. (יעויין תשובה לזה ב2 להלן:) 

2. ברם, קושית "חילוקא" על תילה ניצבת! שאם נעמיק נחזה שדיוק הכתוב "אשת רעהו" הוא למעשה עומק דברי הגמ' באמרה: "הוא אסרה והוא שרתה", וכדפרש"י שם: "והוא שרי לה - כשאינו בעולם נפטרה הימנו, שהרי בו היתה קשורה. " 

שהרי זאת מנין לנו שעם מיתתו נפטרה הימנו מקשר אישות זו, שמא אף לאחר מותו עדיין קשורה בו ונחשבת "אשתו" והוא "אישה", ודין בעל מת כבעל חי?... בהכרח דהוי מדיוק הכתוב: "אשת איש" ו"אשת רעהו", וכשמת הלא חדל להיות "איש" וחדל להיות "רעהו", ולכן מסברה עם מותו פקע קשר אישות זה שהרי איננה יותר אשת-"איש", שהרי הבעל נעדר הוא ואינו בעולם, וגופתו שנשארה אינו "איש". 

ובהכרח זה כך, אחרת, מדוע לא הביאה הגמ' מקור זה לסיבת היתר "מיתת הבעל" (וטרחה למצוא פסוקים אחרים), נימא כמו ש"מלאך" אינו בכלל "איש" ו"רעהו", כך "מת" אינו בכלל "איש" ו"רעהו", שהרי הנשמה פרחה והלכה לה ובוודאי איננה "איש", וכי לו יצויר שרוחו של מת תקדש אשה אטו מששא אית ביה?... ומצד גוף המת אשר נותר בארץ, אין הוא אלא פגר דומם בלבד בוודאי איננו "איש"... 

ואכן, קושיא "חילוקא" דנן, קושיית קובץ שיעורים היא, חלק ב' ס' כ"ח: 

"כתב בפסקי מהרא"י סי' ק"ב, דאשת אליהו ואשת ריב"ל מותרות דאשת רעהו כתיב ולא אשת מלאך, והן כולן רוחני ולא גופני עכ"ל. וקשה דבגמ' פריך מיתת הבעל מנ"ל, ואף דאשת מת ודאי לא מיקרי "אשת רעהו", וצ"ל דאף דעתה אינה "אשת רעהו" מ"מ כיון שנאסרה שעה אחת אסורה עולמית עד שיתחדש בה דבר המתירה, אלא דילפינן מקרא דאיתקש מיתה לגט. וא"כ ה"נ אף דעתה (אשת אליהו) אינה "אשת רעהו", מ"מ איסור שהיה בה להיכן הלך? ..." 

3. רבים השיבו, אכן בתחילה רצתה הגמ' ללמוד היתר הבעל מסברה "הוא אסרה והוא שרתה", כלומר מכיוון והבעל אינו קיים בעולם, ומה שנשאר אינו "איש" ואינו "רעהו", הרי בהעדר בעל מותרת האשה וכו'. ברם הגמ' דחתה זאת כאמור, שהרי עריות מחמת אישות ממשיכות להיאסר למרות מות הבעל, ושמא כך הוא גם לגבי ערוות "אשת איש", כדחזינן לגבי עריות שכשנאסרה שעה אחת שוב לא פוקע איסורי ערווה ממנה, כן איסור אשת איש אחרי שנאסרה –נאסרה לעולם ויהי מה. 

ולאחר שמצאה הגמ' ילפותא שמיתת הבעל מתרת, יש לומר שאין דין בעלמא ש"מיתה" הוי "מתיר" לאיסורי אשת איש (כמו שגט הוי "מתיר" לאיסורי אשת איש), אלא דהוי גילוי מילתא לסברה שנאמרה בתחילה -שנכונה היא, דכל היכא שמת הבעל ואיננו עוד, הרי בטלה סיבת האיסור בהעדר בעל, שהרי איננה קנויה לו יותר, ופקע כל קשרי האישות. 

ולא דמי לאיסורי ערווה שאחרי שחלו באשה אינם פוקעים, דשאני התם דאינם תלויים יותר בקשרי האישות, אלא אחרי שנאסרה –נאסרה לעולם. אולם איסורי "אשת איש" -בקשרי האישות תליא מילתא, וכשאין בעל ואין קשרי אישות –אין כאן איסור ערוות אשת איש. 

ומעתה גם "אשת אליהו" דינה כך, לו יהא שלא "מת", אך סו"ס "בעל" אין כאן, שהרי אליהו כמלאך אינו "איש" ואינו "רעהו", ולכן מותרת כמיתת הבעל ממש. 

וכוונו בזה לתירוצו של ר' אלחנן בקוב"ש שם שכתב : "ושמא י"ל עוד... דההיתר הוא ע"י שאין לה בעל, דגלי קרא גבי מיתה דאינה אסורה אלא בשעה שיש לה בעל, וא"כ אפשר לומר כן גם הכא (לגבי אשת אליהו) כיון דעכשיו אינה אשת רעהו –מותרת. וצ"ע." 

4. עוד רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – דחיית הגמ' לסברת "העדר בעל" ("הוא אסרה והוא שרתה") משום דחזינן דעריות מחמת אישות ממשיכות להיאסר לאחר מות הבעל, הוי אומר אף לאחר מותו קיים כעין "שיור" באישות המת שאינו פוקע לגמרי, אותו "שיור" אוסר את העריות לאחר מיתת הבעל, דעדיין נחשבת כביכול כ"אשת אביו" במקצת ו"אשת בנו" במקצת וכו'. [וסימוכין לסברה זו מצינו בשיעורי הגר"ש שקופ ביבמות דיסוד איסורי ערווה לאחר גט ולאחר מות הבעל מכוח "שיור" זוטא באישות הבעל]. 

ברם, כל זה שייך להיאמר רק ב"מות הבעל", משום שכך טבעו ודרכו של עולם, יש זמן ועת לחיי האדם ויש זמן למיתתו, והוא כעוד שלב בחייו של כל אדם באשר הוא אדם. והלכך שייך לראות את אשת המת שמשויר בה "קצת אישות" שלא פקעה עם מות בעלה, ועולה על הדעת דעדיין נחשבת כ"אשת רעהו", לכן מסברה יש מקום לאסור אשה לשוק גם כשאלמנה היא. ועל אף שבהינתן גט הרי היא מגורשת ומותרת לגמרי, למרות שאיסורי עריות ממשיכות להיאסר בה. שאני התם דחידוש הוא -שגט מתיר איסורי אשת איש שבה ומותרת לשוק. 

ברם, לא כן הדבר לגבי "אשת אליהו", מכיוון ונהיה ל"מלאך", הרי דבר זה אינו כמהלך טבעי כשלב נוסף בחיי האדם -להיהפך למלאך, אלא הוי "מלתא אחריתא" לגמרי, אין כאן לחלוטין משהו שמשויך לאדם שהיה מקודם, ולמעשה האדם שהיה איננו עתה לחלוטין -לא כאדם מת ולא כאדם חי, אלא "פנים חדשות באו לכאן" –"מלאך". ופקעו ענייני אישות שבה לגמרי, שאין עתה – כמלאך – זיקת בעל ו"אשת רעהו" לחלוטין. 

יתכן ולפי זה, שאף איסורי ערווה שחלו בה מעיקרא -אף הם פקעו מעתה ומותרת לקרובי בעלה [וכפי שדנו רבותינו האחרונים שאם פקעו האישות מכאן ולהבא (כלו יצויר שלאחר נישואיו יחולו איסורי ערווה באישות דידיה) יפקעו גם איסורי קרובי ערווה מחמת אותה אישות מכאן ואילך. ואכמ"ל]. 

5. יש מחברי "חילוקא" שהביאו את תירוצו של המנחת חינוך ס' ר"ג אות ג', שאף הוא נגע בקושיא זו, ותירץ: 

"...וגם ניחא לי דברי בעל תרומת הדשן שכתב דאשת אליהו ואשת רבי יהושע בן לוי מותרות, דלא נקראת אשת איש רק אשת מלאך. ולכאורה נהי דלא תפסי קידושין ממלאך דלא נקרא איש, מ"מ אם היה בה קידושין גמורין היאך נפקעין, הלא למיתת הבעל צריכין ילפותא בקידושין י"ג ע"ב שיתיר? ובזה ניחא, כיון דאין תופסין קידושין א"כ ממילא נפקעו הקידושין, ואין להאריך." 

כלומר כוונת המנחת חינוך לסברת רש"י ביבמות דף מ"ט ע"ב ד"ה דהא, שכל דבר שמונע תפיסת קידושין לחול, כמו כן יפקיע גם קידושין שכבר חלו לפני תחולת המניעה, ולכן כיון שמלאך אינו יכול להחיל קידושין, כך אם אדם קידש ונהפך אח"כ למלאך קידושיו יפקעו. 

דא עקא, דנימא כן גם לגבי "מיתת הבעל", מכיוון ומת אינו יכול להחיל קידושין, [לא רק מסיבה טכנית, אלא אף אם יתעורר בכישוף – ללא נשמה – ויקדש אשה, וכי הוי כאדם להחיל קידושין? וכן אם "רוח המת" תקדש אשה, וכי מששא אית ביה?] ונימא לפי זה, כמו שמת אינו בר תפיסת קידושין כך עם מיתתו פוקע קידושיו שחלו לפני כן. ומאי שנא מת ממלאך?... 

[אכן היו חברי "חילוקא" שפקפקו בהשוואה זו, וטענו ש"מת" לא "מופקע" מאישות, אלא הוי כחוסר יכולת כ"עיכוב טכני" בלבד שאינו ב"מעשה וחלות קידושין", שהרי אין לו רוח חיים, ולא דמי ל"מלאך" שמופקע לחלוטין מקידושין. אף הביאו כן בשם "אמרי דוד". וצ"ע]. 

6. עוד יש שהביאו דברי המהר"י אסאד שכתב: 

"דווקא אשת מלאך נשלל מ"אשת רעהו", לפי שלא יחזור להתגשם עוד, משא"כ ע"י מיתה -עדיין נקרא בשם אשת רעהו, גם על שם העבר שכבר היתה אשתו, וגם ע"ש העתיד בעת התחייה שיחזרו ויחיו הגופות, ועומד לחיות כחי דמיין, ותהיה אשת רעהו ,לכך איצטריך למילפא היתירא דידה". 

7. דא עקא, הלא אף אליהו חוזר ומתגלה לעיתים בגוף גשמי, ומשמע מהגמ' דאז דינו כ"אדם" וחייב במצוות ואיסורי תורה. [וכבר האריכו רבותינו האחרונים דלעיתים יורד אליהו כמלאך ואינו נראה כלל כ"מלאך הברית", ואז בוודאי פטור ממצוות, ולעיתים מתגלה בגוף גשמי ואז חייב במצוות, וזאת הסיבה כנראה שבכוחו של רבי להוציא את בני ביתו בקידוש לאחר מותו כשהיה מתגלה להם בשבת, כדאיתא כתובות ק"ג ע"א]. ומדוע יגרע אליהו משאר אינשי לפי זה?... 

היו מחברי "חילוקא" שיישבו דברי מהר"י אסאד באמרם, שאף גילויי אליהו בגוף גשמי, אין זה גופו של אליהו, שהרי גופו נהפך למלאך שכולו רוחני, ואינו יכול להתגשם כלל, אלא שמולבש עליו גוף – לא גופו של אליהו! – פעם גוף כזה ופעם גוף אחר, כעין מלבוש בלבד, ולכן אין אצל אליהו עצמו גוף כלל וכלל כדברי מהר"י אסאד, ולחלוטין אשת אליהו לא הוי "אשת רעהו", טפי ממת דעלמא שעתיד לקום לתחייה בגופו המקורי. 

עוד יש שהביאו דברי האר"י בשער בגלגולים ל"ב שכתב, דתרי אליהו הנביא איכא, אליהו התשבי משבט גד שעלה השמיימה ונהפך למלאך, ואליהו הגלעדי משבט בנימין שמת והוא המתגלה לעיתים לבריות שזכו לדבר עמם, ומחולל ניסים בגילויי אליהו. יעו"ש. כך שנמצא שאשת אליהו הנביא שנהפך למלאך לעולם אין בו בחינת גוף כלל וכלל. 

נעיר בצידו: מסתמא תרומת הדשן -מן הראשונים [שבדבריו אנו דנים], אשר קדם כמאה שנים לאר"י ז"ל, לא ידע מדברי "שער הגלגולים" דא... וכוונתו מן הסתם ל"אליהו הנביא" כתפיסה הרווחת והמקובלת בראשונים ואחרונים, שהוא אליהו שעלה בסערה השמימה בחייו, והוא אליהו המתגלה בגילויי אליהו לבריות ומדבר עמם.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.