אלמנת בן נח - גרושת בן נח


4 דקות קריאה
03 Sep
03Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת כי תצא - תשפ"א 

"וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:" (דברים כ"ד)  

ראה פני יהושע במסכת קידושין דף י"ג ע"ב שמחדש לדינא, דאלמנת בן נח אסורה להינשא עולמית. 

הטעם לכך דכל היתרא דהתורה לאלמנה להינשא נלמד מגזה"כ של "או כי ימות האיש האחרון" [או מפסוקים אחרים] דכתיב לגבי אלמנת ישראל בלבד. 

ולפיכך, אלמנת בן נח דלא מצינן ביה שהתורה התירתה לינשא נשארת היא באיסור עריות של "אשת חברו" גם לאחר התאלמנותה. 

והנה, ראה רמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים הלכה ח' שפסק שיש גירושין בבני נח גם בלא גט ודיו שנפרדו זה מזה. 

וזה לשון הרמב"ם שם: 

"ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו, משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין:" 

הרי לן דהרמב"ם למד זאת מסברה (ויש אומרים שהסתמך על הירושלמי ריש קידושין), שאישות בני נח הינם "מציאות אישות" בלא קניין, ולכן אם קיים פירוד אין כאן מציאות קשרי אישות ביניהם, וממילא "נתפרדה החבילה" ונהייתה פנויה. 

מהאמור נקל להבין שלכאורה מצב מציאותי זה קיים לא פחות ב"מות הבעל", שהרי אין יותר "מציאות קשרי אישות" ביניהם שפרודה ממנו. 

ואם כן קשה, לדעת הפני יהושע,  מאי שנא: 

בין: אלמנת בן נח שאסורה לבני נח, משום שחידוש הוא בישראל מגזה"כ, ולא התחדש בבני נח, למרות שאין בה מציאות קשרי אישות עם בעלה. 

לבין: הנפרדת מבעלה, דסברה היא, ברגע שקיים פירוד -אין יותר מציאות קשרי אישות, ופקע כל האיסור.   


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שעל אף שבני נח הן הבעל והן האשה ביכולתם לנתק האישות שביניהם ע"י הפרדות, ואינן נזקקים לשם כך לגט כתוב כישראל, מ"מ "מעשה הפרדות" ו"רצון הפרדות" בעינן לעיכובא, ובלא זה לא פוקעים כבלי האישות. 

כלומר, לא "מציאות" הפירוד שאינם חיים ביחד – היא היוצרת את נתק האישות ביניהם, אלא "מעשה הפירוד" כפעולת הבעל או האשה -היא המנתקת, ולכן דווקא כשהאשה "פועלת" מעשה עזיבה ממנו לביטול האישות או לחלופין כשהבעל פועל לשלחה ממנו –אז מהני, אך בלא זה, ב"מות הבעל" -שרק המציאות הפרידה ביניהם על כרחם, אסורה לעולם אף לאחר מות הבעל. 

ומלתא דמסתברא הוא, שהרי באופן שפרידה זו תהיה כפויה, שלא מרצונם ויוזמתם – ברי דלא מהני להפקעת אישות, כאופן שנשבה הבעל, נכלא, או אבד אי שם בעולם, ונותק כל קשר עמו, שאף אם אפסו סיכויים למוצאו (ונניח שיודעים שעדיין חי) ולא יוכלו לשוב לחיות ביחד, מסתברא כמובן שאשתו תמשיך להיחשב אשתו, למרות מציאות ההפרדות לנצח הקיימת בפועל ביניהם, משום שעד שלא הם פועלים ביוזמתם את נתק קשרי האישות [לשם ניתוק כבלי האישות], ממשיך בה איסורי האישות מבעלה לנצח. וכך הדבר - לדעת הפני יהושע - במות הבעל דהוי הפרדות בלא עשייה מצדם -ולא מהני. 

2. עוד השיבו חברי "חילוקא", שאף אם מציאות הפרדות מהאישות, היא גורמת הנתק מכבלי האישות והאיסור שבה (בשונה מ1 לעיל), מ"מ יתכן ומות הבעל איננה מציאות הפרדות גמורה, משום שכל עוד מקושרת בו ומחשיבה עצמה כאלמנתו, ואף דבקה בו בעבותות אהבה וגעגועים -אין כאן מציאות של ניתוק ופירוד גמור, ןמשכך עדיין נחשבת "אשת המת" ואסורה לשוק. 

אכן לפי זה יצא, שאף לדברי הפני יהושע, אם לאחר מותו אינה חפצה להיות מקושרת עמו ואינה רוצה להיחשב "אלמנתו", "אשת המת" ו"כאשה חגורת שק על בעל נעוריה", לא גרע זה מהפרדות המבוצעת בחייו -כשקמה ועוזבת אותו, ואף לאחר מותו עם ממאנת בקשר "אלמנות" זו -הרי מתירה בכך את כבלי קשרי האישות שבינה לבעלה המת ותהיה מותרת. 

3. יש מחברי "חילוקא" שטענו, ששונה מיתת הבעל שאין בה הפקעת אישות גמורה, כדמצינו באשת ישראל שבמות הבעל (ואין לו בנים) עדיין זקוקה ואגודה לבעלה המת בזיקת יבום "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", בעוד שאין כך בגירושי אשה. ולכן – לדבריהם – אין ללמוד שכשם שהיפרדות בפועל מהני לניתוק האישות, כך הדבר עם מות הבעל שמנותקת האישות מחמת העדר בעל. 

נעיר בצדו:  גם בישראל, לא מות הבעל מצד עצמו משייר את אישות המת ואוסרתה להינשא לאחר, אלא חידוש התורה שעם מותו משוירת ומועתקת מקצת אישות המת וחלה על אחי המת כבירושה, ומוטל על אחי המת ליבמה, היא אוסרתה ב"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", ומשכך באין אחים אין זיקת איסור כלל. 

אולם חידוש זה חדשתו התורה בישראל בלבד, בעוד שבאשת בן נח אין ה"א שירשו אחי המת זיקת אישות המת (ואף הפנ"י לא סבר כן), ומדוע אפוא שתמשיך להיחשב אפילו מקצת אשתו לאחר מותו. 

4.  עוד טענו חברי "חילוקא", אישות בני נח עניינה כאישות עם ישראל קודם מתן תורה כרמב"ם ריש הלכות אישות, ואיננה "קנין" כאישות עם ישראל שלאחר מתן תורה, אלא הוי חלות אישות מכוח הסכמה והתרצות שני הצדדים בשווה להיות האשה נישאת לו, ותחולתה בניהוג חיי אישות בתחילה כדרך איש באשתו, כדכתב הרמב"ם: 

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר, (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה." 

יש מחברי "חילוקא" שרצו לדמות זאת ל"הסכמי נישואין" כמקובל באומות העולם, ומשכך אף הפרדות נישואיהם -מבוססת הסכמה היא, שכביכול קיימת הסכמה מראש שכל צד יוכל לבטל ולפרק "הסכם נישואין" זה לכשירצה ויפרד. וזהו שפסק הרמב"ם (בהלכות מלכים שם): 

"ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו, משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין:" 

ביטול הסכמים – כדרכי המשפט – כוחו יפה כל עוד מתבצע בחיי הצד השני בלבד, אך לאחר מותו אין תוקף לביטול. ומשכך תחולת הסכם הנישואין הראשוני ממשיכה גם לאחר מות הבעל בלתי יכולת פירוד. 

[אף לדבריהם ברור שהסכם נישואין אלו באים מציווי התורה לבני נח – כמבואר ברמב"ם שם – ומעתה אינו תלוי ברצונם מראש בפועל ואף לא בידיעתם דיני התורה, שכך קבעה התורה שתחולת נישואים חלים בכפוף להסכם זה, ואפילו נישאו על מנת שלא להיפרד לעולם כנישואי קתולים – הציבה התורה הסכם פירוד בנשואיהם]. 

5. עוד ציינו חברי "חילוקא" שלמרות שקושיא זו קושיית המנחת חינוך במצווה ל"ה אות כ' ואחרונים נוספים (יעוי' קה"י קידושין ס' נ' אות ג') ואף נשארים בתימה. מ"מ ניתן לדחות קושיא זו באומרנו: "גברא אגברא קא רמית?". 

כלומר חידושו זה של הפנ"י מבוסס על דברי ר"י בתוס' קדושין י"ג ע"ב, שחידש שגם בישראל ולא רק בבני נח קיים איסור "ודבק באשתו ולא באשת חברו", וזאת בנוסף לאיסורי ישראל "לא תנאף" ו"לא ישכב איש את אשת רעהו". 

דהנה סלקא דעתך בסוגיא שם שאלמנה אסורה לאחר מות בעלה, אולם כל איסור אלמנה יהיה באיסור עשה אך לא באיסורי לאו, שזה פוקע לאחר מות הבעל. וביאר ר"י בתוס' שם דהכוונה לאיסור "ודבק באשתו ולא באשת חברו" שנצטוו בזה אף בני נח, ומסקנת הגמ' דאיכא גזה"כ להתיר אף איסור זה באלמנה, ומעתה טוען הפנ"י שאם כן לבני נח שלא קיים גזה"כ להתיר, הנה נשארת הסברה שעדיין צריכה להיאסר באיסור זה של "ודבק באשתו -ולא באשת חברו" אף לאחר מות בעלה לנצח. 

וכמובן כל זה רק ע"פ דברי ר"י בתוס', דעסקינן באיסור "ודבק באשתו" – הקיים אף בבני נח, ברם אלולי דבריו היינו מפרשים דלא מיירי באיסור "ודבק באשתו" – דהא פשיטא שתחולתו כל עוד הבעל חי, וכשמת הבעל לא שייך כלל איסור זה. אלא באיסור עשה אחר הנלמד מציווי עם ישראל על אשת איש שעניינם כשאר העריות ושייך להבין שתחולתו אף לאחר מיתה, יעו"ש היטב בסוגיא. 

יתכן אפוא שלדברי הרמב"ם פשיטא שתחולת איסור "ודבק באשתו" עניינו כל עוד מציאות הנישואין קיימת, ולאחר שנפרדו פקעה מציאות זו, והוא הדין כשמת הבעל [ומעולם לא היה ה"א שתחולת איסור זה אף לאחר מות בעלה]. ומאידך לדעת ר"י בתוס' – ע"פ הפנ"י כיוצא מהסוגיא – באמת אין היתר לאיסור "ודבק באשתו" של בני נח, לא לעניין מות הבעל ואף לא לעניין הפרדות בפועל בחיי הבעל, ותחולתה לנצח. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.