אנוסה לבעלה – מאורשה - נשואה - תרגום יונתן


7 דקות קריאה
03 Sep
03Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת כי תצא 

"וְלַנַּעֲר לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:" (דברים כ"ב)

ראה בתרגום יונתן בן עוזיאל שמתרגם ומוסיף על הפסוק "וְלַנַּעֲר לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה"  שהבעל צריך לגרש את אשתו שנאנסה: 

"וּלְעוּלֵימְתָּא לָא תַעַבְדוּן מִדָּעַם בִּישׁ, לֵית לְעוּלֵימְתָּא דִין קְטוֹל, אֱלָהֵן גַּבְרָא יִפְטְרִינָהּ מִנֵּיהּ בְּגִיטָא, אֲרוּם הֵיכְמָא דְיִכְמוֹן גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ הֵיכְדֵין פִּתְגָמָא הָדֵין:" 

בפשטות כוונתו היא שחייב לגרשה הואיל ונערה שנאנסה -אסורה לבעלה. 

והנה, ראה בפרשת נשא ספר במדבר פרק ה' פס' י"ג הפסוק "וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ... וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה." 

הרי לן להדיא שאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה, שהרי הדגיש הכתוב ש"לא נתפשה" [כלומר שלא נאנסה בכוח] שרק אז דינה כסוטה ואסורה לבעלה. 

וכך גם דרשו חז"ל במסכת כתובות דף נ"א ע"ב  "נתפשה אסורה, הא לא נתפשה מותרת". 

וכן נפסק ברמב"ם בפרק כ"ד מאישות הל' י"ט, טור ושו"ע אבה"ע ס' ו' סע' י"א 

וקשה, לתרגום יונתן, מאי שנא: 

בין: אשת איש שנאנסה דמותרת לבעלה כדאמרינן להדיא בפרשת סוטה שאשת איש ש"נתפשה" כלומר נאנסה מותרת לבעלה. 

לבין: נערה המאורסה שנאנסה בשדה דכעולה בתרגום יונתן בפרשת כי תצא שבעלה חייב לגרשה. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. חברי "חילוקא" הפנו לפני יהושע בכתובות נ"א ע"ב המקשה קושיא זו ומתרץ, דמוכח בעליל שסבר תרגום יונתן כדעת אבוה דשמואל בכתובות נ"א ע"ב דאשה שנאנסה – אסורה לבעלה, משום דחיישינן שמא תחילת ביאה אמנם באונס היתה, אך סוף ביאה היתה ברצון, ומשום שנהנית בבעילה הוי כ"רצון" לזנות, ודינה להיאסר לבעלה, למרות שפטורה ממיתה (לראשונים רבים), דלעניין חיוב מיתה הוי כתוצאת האונס שבתחילה ודי בכך לפוטרה מעונש. 

ובסוגיא שם משמע דמצב זה – דתחילתו באונס וסופו ברצון – קיים בסתמא ברוב הנאנסות. ואיתא התם דהיתר אנוסה לבעלה דילפינן מ"והיא לא נתפסה –אסורה הא נתפסה מותרת", מיירי בצועקת מתחילה ועד סוף [וכן בצדקת גדולה כדאיתא בקמאי]. אך כל שלא ידענו שצעקה מתחלה ועד סוף -יש לאסרה לבעלה מחשש זה. 

אמנם להלכה לא נפסק כאבוה דשמואל אלא כדרבא שם, דאף אם סופה ברצון, כיוון שתחילתה באונס -הוי כאנוסה אף על הרצון "דיצרא אלבשא". מ"מ אין דוחק לומר שדעת "תרגום יונתן" המיוחס לתנא יונתן בן עוזיאל שסובר כפי שסבר אבוה דשמואל כמה דורות אחריו. 

אף הביאו החברים דברי החזקוני שם, דלהדיא כך דייק דבהכי מיירי קרא, באופן של "תחילתו באונס וסופו ברצון", יעו"ש. 

[יצוין בצדו, שלדברי ההפלאה שם, כתובות נ"א ע"ב, טפי מובן החילוק בין להיאסר על הבעל מחד, ופטור העונש מאידך, בשיטת אבוה דשמואל, משום שהעלה שבאמת אין כלל עבירה במצב של "תחילתו באונס וסופו ברצון" דהוי כדין "אי אפשר וקא מיכוון דשרי", כך שבאמת לא עשתה בכך עבירה כלל, שאין תביעה איסורית מדוע נהנתה, ולכן פטורה מכל עונש, אלא שלהיאסר על בעלה שאני, משום דיסוד איסור סוטה לבעלה הוי כדברי המהרי"ק שורש קס"ז משום "ותמעול מעל באישה", שהבגידה באישות הבעל היא היא אוסרתה – אף מבלעדי עבירת הזנות – כפי שביאר ופסק המהרי"ק שם – וכנפסק ברמ"א אבה"ע ס' קע"ח ג' –  שאף אם זינתה בשוגג שלא ידעה כלל מאיסור לא תנאף, – מ"מ אסורה לבעלה משום שסו"ס "מעלה מעל באישה" ויש "בגידה" האוסרת]. 

2. יש מהחברים שהביאו דברי ה"כתב והקבלה" כאן, אשר הביא דברי הפנ"י ואף הוסיף על דבריו, שיתכן ודברי תרגום יונתן אמורים אף לחולקים על אבוה דשמואל –כלומר להלכה ולמעשה, דמדובר דלא ידעינן אם צעקה הנערה או לא [כדברי המפרשים עה"ת], ומשכך יש לחשוש שאף אם אנסוה שמא נהנית בביאה מתחלה ועד סוף, ומ"מ משום שכפה עליה מעשה זה ומיאנה בדבר, אף שבשעת ביאה בפועל התרצתה לביאה מתחלה ועד סוף -פטורה היא ממיתה, משום שתחילתו בא בכפיה. אולם – לדבריו – נאסרת בכך על בעלה, הואיל ורצון האוסר היה לה מתחילת הביאה. 

ובדומה לזה כתב הכלי חמדה כאן דמיירי ב"אונס ורצון בחדא מחתא", יעו"ש. 

3. יש שטענו הואיל ומשמעות הכתוב – כדברי מפרשי התורה – דמיירי שלא ידוע לנו שצווחה הנערה, אלא שתולים אנו שכך עשתה "צעקה הנערה ואין מושיע לה", משום שהמעשה היה בשדה ולא בעיר, ואין עוברים ושבים שישמעו צעקתה, והעדים ראו מעשה זה מרחוק, לכן פוטרים אותה מעונש מחמת הספק, והנה לא כן לגבי להיאסר על בעלה, דאכתי חיישינן שמא היה רצון ואסורה על בעלה, וספיקא דאורייתא לחומרא

ואכן, כל זה יהיה דלא כרמב"ם בפרק א' מהלכות נערה בתולה הל' ב' דפסק: 

"כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס, עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה, עד שיעידו העדים שהיא אנוסה, כגון ששלף חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך." וכעין זה ברמב"ן על התורה שם. 

ברם, יתאים ביאור זה לדעת הראב"ד שם, שחולק על הרמב"ם בזה, ונקט דשדה ועיר שווים המה, שאם לא ידעינן אף בשדה איך ארע -הוי כספק אונס ספק פיתוי. 

ונימא דכך הוא לעניין להיאסר על הבעל -דאסורה מספק שמא הוי ברצון, ובכך דיבר הכתוב. "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה.... כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ." –כלומר, שמא נאנסה ובאמת צעקה הנערה, ואף אחד לא שמעה -שאין מושיע לה, אך יתכן שבאמת היה ברצון. ולכן הצריך "תרגום יונתן" גט -שמא באמת אסורה עליו. 

צ"ע תירוץ זה. יעוי' להלן 4. 

4. דא עקא, הלא ב"ספק אונס ספק רצון" נקטו התוס' והראשונים (בכתובות ט' ע"א בסוגיית "פתח פתוח מצאתי") שיש להעמיד אשה על חזקתה –"חזקת היתר לבעלה" ונימא דהוי באונס. רק דחו התוס' דהוי "רובא ברצון ומיעוט אונס", אולם כאן לא שייך למימר "רוב רצון", משום שרוב רצון מבוסס על כך שרוב הנאנסות מוציאות קול למקרה, ושם ב"פתח פתוח מצאתי" לא נודע קול מקודם, שהסתירה האשה את המקרה, ורוב הנבעלות שלא מוציאות הקול –הוי ברצון. ובנדון דנן הלא מיירי דעדים ראו מעשה זה מרחוק כדברי הראשונים עה"ת, [אחרת איך יודעים שהיה בשדה], אך לא יודעים אם צעקה אם לאו, ובין כך מתפרסם המקרה ע"י העדים ויש קול... כך שאין להכריע כאן דהוי ברצון ולא באונס –וחוזרת חזקת היתר. 

ולבר מהכי, הן הוכיחו תוס' שם במסקנתם דהאי רובא ברצון אינו "רוב דאורייתא" אלא "רוב דרבנן" בלבד לחומרא, ומדאורייתא הוי כספק השקול, ובאמת יש להעמידה בחזקת היתר לבעלה, והדרא קושיא לדוכתיה. 

יש מהחברים שרצו ליישב זאת, דשאני הכא דלא שייך כאן "חזקת היתר לבעלה", משום שטרם נישאה לבעל, אלא רק מאורסה לו, וחזקה זו לא שייכא אלא לאחר נישואין שעומדת לאישות הבעל בפועל. 

ברם, זה אינו. כדמוכח בסגיית "פתח פתוח" הנ"ל, שהרי ידוע לנו שמקרה הבעילה היה קודם הנישואין בזמן האירוסין, או אף לפני כן כשהיתה פנויה, ובכל זאת נקטו תוס' וקמאי שם ששייך גם שייך "חזקת היתר לבעלה" טרום נישואין

5.  יישוב נוסף: 

חדשו התוס' והראשונים (יעוי' תוס' סנהדרין ע"ד ע"ב ועוד), שעל אף שאשת איש הנאנסת אין בה חיוב "יהרג ואל יעבור" כאיש, משום שהיא "קרקע עולם" פסיבית, ולא עושה מעשה, כל זה אם אכן לא נדרש ממנה "מעשה", ברם, אם אונסים אותה "לעשות מעשה", להביא אותו עליה, דינה כדין איש שתיהרג ולא תעבור, וחטאה בזה שלא מסרה נפשה למות. 

ואעפ"כ הזהירה התורה שאין לעונשה כלל, משום "ולנערה לא תעשה דבר" דכל עשייה כפויה באונס – אפילו שלא כדת, שהיה צריך למסור נפשו – לא מחייבת ענישה

והנה ר' אלחנן בקוב"ש כתובות אות ו', הוכיח דבהכרח בהך מיירי הפסוק בתורה, ודא גופא פשוטו של מקרא! שהרי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה נוקט שפסוק זה מלמד שאין לענוש את האנוס בג' עבירות שעבר על הדין ש"עבר ולא נהרג", שעל אף שלא כדין עשה, מ"מ "ולנערה לא תעשה דבר" –אין לעונשו כלל. ותמה כיצד ילפינן מ"נערה", הלא שם בנערה לא עשתה עוון כלל, אדרבא היתה "קרקע עולם" ומצווה דווקא לא להתנגד לו אלא "תעבור ולא תיהרג", וכיצד לומדים מכאן פטור גורף בשאר אונס ג' עבירות, שאף במקום שחטא ש"עבר ולא נהרג" בקום ועשה –פטור מעונש?...

הוי אומר בהכרח, שאף בנערה המאורסה שנאנסה -כך מדובר ש"עשתה מעשה", שאם לא כן, פשיטא שאין לעונשה, שהרי קרקע עולם היא, ואדרבא מצווה לא להיהרג אלא לעבור, ולשם מה הדגישה שאין לענשה, בהכרח שדברה התורה אף בכגון דא -שלא עשתה כדין! אלא קיימה ציווי האנס ש"הביאה אותו עליה". 

ומובן עד מאוד לפי זה דברי "תרגום יונתן", שיתכן שבאמת בכגון דא על אף שפטורה מעונש "ולנערה לא תעשה דבר", מ"מ נאסרת על בעלה כשאר אשת איש שזנתה, משום שסו"ס עשתה מעשה זנות שלא כדת (שהיה עליה להתנגד), ורק היכא שנתפסה לגמרי, כלומר שכפאה לא להתנגד שהוא יבוא עליה (ולא שהביאה אותו עליה) שהיא "קרקע עולם" והוי היתר גמור – כאן בלבד לא אסרתה תורה על בעלה, כדילפינן מ"והיא לא נתפסה – לא נתפסה אסורה נתפסה מותרת". 

6. יתכן שכעין זה נוכל לומר -גם ע"פ דברי הגר"ח הידועים בהלכות יסודי התורה שם (פרק ה'), שדייק מדברי הרמב"ם שלהלכה אין באמת היתר של "קרקע עולם" – שלא כתוס' והראשונים הנ"ל – אלא אף כל היכא שלא עושה מעשה אלא פסיבי, עשה שלא כדת, ותמיד צריך למסור את נפשו שלא יתבצע עבירה על ידו, ואין חילוק בדבר בין איש לאשה, יעו"ש בדברי הגר"ח. 

הוי אומר שבכל מקרה על אשת איש הנאנסת באמת למסור נפשה לכתחילה ולהתנגד אף במחיר חייה, ואם כן עברה על דת שלא התנגדה, לכן סבר "תרגום יונתן" שאשת איש שנאנסה ויכלה להתנגד ולא התנגדה -נאסרת באמת על בעלה בכל גווני, זולת היכא שכפאה בידיו בכוח שלא יכלה כלל להתנגד –"נתפסה" כפשוטו ממש. 

7. עוד הציעו "חברי חילוקא": 

יתכן שאין כלל כוונת "תרגום יונתן" לומר שיש חובה לגרשה משום אסורה עליו (כדברי האחרונים בהבנת דבריו), אלא רק שהיה "סלקא דעתך" שאל לא לגרשה –ומחדש שמותר לגרשה

שהרי פירש רש"י שם לפני כן "ומצאה איש בעיר-לפיכך שכב עמה, פרצה קוראת לגנב, הא אילו ישבה בביתה לא אירע לה ". 

כלומר יש בה נקודת פשיעה מסוימת, הסתובבת בשדה מקום בודד העלול להיות בו אנשי דלא מעלי בלא עזרה ומגן, ואכן אשר יגורנו בא -ארע אשר ארע, ובכל זאת "לנערה לא תעשה דבר", כלומר לא מבעי שלא יתנו לה עונש מיתה, אלא כל עונש שהוא אין לעונשה. היה עולה אפוא על הדעת שאולי חייב הבעל גם להימנע מלגרשה בשל צו התורה: "ולנערה לא תעשה דבר", קמ"ל -שלא היא, לגרשה (משום שמקפיד עליה) מותר לו לעשות. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.