אנוס שבידו למלט עצמו מאונסו - אנוס דעלמא - אסתר המלכה


1 דקות קריאה
07 Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פורים - תשפ"א  

הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' פוסק דאנוס היכול למלט עצמו מהאונס ולא עשה כן, שוב אינו נחשב אנוס אלא כעושה ברצון

"אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם."

כנ"ל פסק הרמב"ם, בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה כ', לעניין אשת איש אנוסה, היכולה למלט עצמה מהאנס. 

"נשים שגנבו אותן לסטים הרי הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן. ואם הניחום והלכו ללסטים מעצמן, הרי אלו ברצון ואסורות לבעליהן." 

והנה, איתא במגילה ט"ו ע"א שאסתר בהילקחה לאחשוורוש אנוסה היתה להיבעל לו ולפיכך מותרת הייתה למרדכי בעלה כדין אשת איש אנוסה. 

וגם זאת עד שנכנסה לאחשוורוש ברצון, למען הצלת כלל ישראל, שאז נאסרה על מרדכי וכנאמר במגילה "כאשר אבדתי אבדתי". 

על פניו, וכפי שעולה מסיפור המגילה, בסיפור בגתן ותרש - אשר אירע הרבה קודם לגזירת המן, בידה של אסתר היה למלט עצמה מאחשורוש. 

ברי גם כי על פי דין מחויבת היתה לכאורה שלא להציל את אחשורוש אלא להניח לו למות על ידי בגתן ותרש. 

ואע"פ כן לא פעלה כאמור אלא הצילתו, ובכך המשיכה את מצב אינוסה למלך אחשוורוש במו ידיה. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: אנוס דעלמא, כנאנס לעבודת כוכבים על ידי המלך הרשע וכאשת איש שבויה הנאנסת ע"י ליסטים, דאם בידם להימלט חייבים לעשות כן, וככל ולא פעלו כאמור נחשבים כמזיד ועוונו גדול. 

לבין: המקרה של אסתר המלכה (אשת מרדכי) שבחרה שלא למלט עצמה מאנסה אחשוורוש. 

זאת למרות שנקרתה הזדמנות פז  לפניה למלט עצמה - במזימת בגתן ותרש, ואף הגדילה לעשות ודאגה להכשיל מזימתם ולהציל אחשורוש משני סריסיו אלה.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

1. יש שהשיבו, דרכו של עולם כשקשר הקושרים מצליח והרגו את המלך, אין המהפכנים נעצרים בהריגתו והחלפת השלטון, אלא עורכים טובחים ללא רחמים בכל משפחתו, מקרוביו ובעלי בריתו, משכך ידע מרדכי שהוא וכל שכן אסתר המלכה נמצאים במעגל הסיכון הראשוני להיהרג ע"י הקושרים, ואין מנוס – לשם הצלת חייהם – אלא לסכל מזימת קשר זה. 

2. בדומה לזה יש שאמרו, היות ומרדכי מנהיג היהודים הינו מקורבו של המלך, ואסתר אשתו יהודיה אף היא, ועל אף שמסתירה זאת עוד עלול להיוודע דבר יהדותה, יש לחשוש שמא לא יצלח קשר הקושרים, ואו אז יעלילו ויאשימו את היהודים במעל ובחבירתם לקושרים – כדרך העולם הרווי בשנאת ישראל – ובפרט שהמה במעגל הראשון למלך, לכן הקדימו רפואה למכה וגילו את דבר הקשר לאחשוורוש. 

3. ואכן חברי "חילוקא" הביאו מדרשים שכבר תמהו כן, מה ראה מרדכי על ככה לגלות דבר הקשר לאחשוורוש הערל,כדאיתא בילקוט שמעוני אסתר - רמז תתרנג: "אמר רבי לוי למה קצף בגתן ותרש, אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש אתה למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים, שהיו מושיבים אדם צדיק יהודי יושב בשער המלך... אמר לה מכרת את יהודי כשר, אמרה ליה יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי, בגתן ותרש היו עומדים בשער, כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצינעא, ויהיו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה, עכשיו שהעמיד שם יהודי נהרג. " (בדומה למה שהשיבו החברים לעיל 2)  

עוד שם: "אמר מרדכי מוטב שיחיה זה וייתן לי רשות לבנות בית המקדש.  דבר אחר שלא יאמרו כל הימים שהוא נשוי בנות עכו"ם היה שמור, ועכשיו שנשא בת ישראל – נהרג. " 

ויעוי' במדרש רבה בראשית פרק ל"ט אות י"ב תירוצים נוספים. 

4. יתכן גם שהנוהג המצוי והרווח בתקופה זו, שבעת מהפיכה והחלפת השלטון, המלך שתופס את מקומו נושא את נשות קודמו, כך שאין רווח במות אחשוורוש, הלא תמשיך אסתר להיות אנוסה למלך שיבוא אחריו. 

5. יש שציינו שדין זה אשר מביאו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה' הל' ד', על חובת המלטות האנוס מהאונס אחרת ייחשב כמזיד, אכן גרסה זו נמצאת בדפוס וילנא ועוד, ברם, יש כתבי יד שאין מופיע בהם הלכה זו, וראה שאף בהוצאתם המתוקנת של "רמב"ם פרנקל" השמיטו קטע זה וציינו שכך הוא ברוב כתבי היד, והוספה זו אינה במקור. 

אם כי תוכן הדין מופיע באגרת השמד של הרמב"ם אך בלשון "מעודנת" יותר, שאין ההמנעות מהמלטות נחשבת כ"מזיד" גמור אלא רק כ"קרוב למזיד" . וכך כתוב שם:  "...אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי שטוען בעניין ביתו ובניו -אינה טענה לפי האמת, אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו, ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא יגלה למקום ראוי ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד, וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. " 

יהיה איך שיהיה, הלא הרמב"ם לגבי דין אנוסה ושבויה ברור הוא, כדכתב בפרק כ"ד מאישות הל' כ', שאותן נשים השבויות לליסטים, אם הניחום הליסטים וחזרו אליהם להיות כבושות תחת ידם, הרי הם כרצון ונאסרות על בעליהם. אם כן אכתי יקשה משם מעשה אסתר כמעיקרא. 

6. יש שדייקו לחלק בין דברי הרמב"ם לגבי אונס עבודה זרה וכדומה, ששם אכן מדגיש הרמב"ם שכל הנמנע אפילו בפסיביות והעדר מעשה, ואינו בורח ונמלט, הרי בהמנעות זו שיווה עצמו להיות רצון ומזיד ויורד למדרגה התחתונה של גהינום. לא כן לגבי נשים אנוסות תחת הליסטים שלא כתב הרמב"ם (פרק כ"ד מאישות הל'כ') שאי בריחה כשיש יכולת המלטות -כמוה כמזיד, אלא רק כתב שאם הניחום השבאים ואפשרו לנשים השבויות ללכת לדרכם, וחזרו אותם נשים באופן אקטיבי לליסטים – הרי הם כרצון. הרי דלא סגי ביכולת לברוח – דבהך עדיין לא הופך אותן לרצון, אלא דווקא כל היכא שעשו מעשה ממש לחזור. 

ורצו לבאר ולחלק בין אונס ע"ז שהאנוס עובד ע"ז בעשייה אקטיבית, לבין אונס של עריות באשה דהוא פסיבי ("קרקע עולם"), ולכן גם שבירת אונס זה צריך להיות ע"י מעשה אקטיבי גמור כהליכה בחזרה לליסטים, ולא סגי בהמנעות בריחה או מעשה שאינו ישיר המביאה להשאר אנוסה, כדיבור אסתר לאחוורוש אודות בגתן ותרש שאין זו אלא כפעולה עקיפה בלתי ישירה להשארת במצב זה. ולכן עדיין לא בטל מאסתר שם "אונס" 

7. נעיר בצדו: מסתברא שכל מעשה המוכיח שרצון האנס להשאר במצבו – כמוהו כהסכמה ובחירה למצב האונס – כביכול ניחא ליה בהכי, ובטל אונס מיניה. 

ובאשר להדגשת הרמב"ם שנשים שבויות בטל האונס מהן דווקא אם 'הניחום והלכו אל הליסטים' ולא סגי בביכולה לברוח ולא ברחה, משום שאין לצפות מאשה שתקום ותברח אפילו  'כשהניחום ללכת', שמצוי הוא – בפרט בנשים – שיראה לברוח ממנו גם אם הליסטים מראה לה פנים שיכולה לשוב לביתה, שחוששת היא שמא מנסה הוא לבחון אותה בתעלוליו. הלא הגמ' בכתובות שם נ"א ע"ב אומרת שאף אם עוזרתו בהושטת החיצים בשעה שנלחמים נגדו, אין בכך הוכחה להסכמה והתרצות, אלא מיראה עושה כן. לא בכדי מדגיש הרמב'ם שצריך שתעשה מעשה אשר אינו מצופה שנאנסת תעשה, כגון שהניחום לנפשם ובאות ביוזמתן בחזרה אליו. 

נראה אפוא שסיכול אקטיבי של הריגת האנס - אפילו בפעולה 'דיבורית' הגורמת ופועלת להשאר תחת ידו (כשאין צד לומר שעושה כן מחמת יראה), הרי כמוה כפעולה יזומה להשאר אנוסה תחת ידו. 

[לעניין זה "סינדרום שטוקהולם" – שהשבויים מגלים אמפתיה והתחברות מוסרית לחוטפיהם, ואף מטרפדים נסיון להכניע את חוטפיהם, מן הסתם נחשב כ"תסביך נפשי" הבא מחמת יראה, ואינו מצביע על "רצון אמיתי" של האדם. עכ"פ לענייננו ברי שאסתר הצדקת ובעלת רוח הקודש -לא שייכת להנ"ל]. 

8. יש שהוכיחו מהכתוב עצמו את סיבת היתר ההלכתי של מרדכי ואסתר לעשות כן: 

"וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת, שֵׁנִית; וּמָרְדֳּכַי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ.  אֵין אֶסְתֵּר, מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ, מָרְדֳּכָי; וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ.  בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי." 

כדברי חז"ל ופרש"י שבראות אחשוורוש את אסתר שאינה מגדת עמה ומולדתה, ביקש נשים אחרות בחושבו שאין אשה מקנאה אלא בירך חברתה וכו'. יתכן אפוא שסברו מרדכי ואסתר שכנראה חושב אחשוורוש להחליפה באחרת (משום שסובר שאינה מיוחסת ואף ממזרת היא), ואינה עומדת עתה להבעל לו שוב. ולכן דווקא עתה אין איסור להצילו, שהרי אינה פועלת בכך להיבעל לו שכן אינו רוצה בה למלכה. 

9. עוד יש שאמרו שמרדכי פעל זאת על פי רוח הקודש שכך צריך להיעשות בשביל שתצמח מכאן ישועה גדולה לעם ישראל, וכיוון שצפה ברוח קדשו שישועה תבוא בהכרח במעשיה זה, הרי שקיים אף במעשה זה האי היתר המובא באחרונים (נודע ביהודה ועוד) לגבי מעשה כניסת אסתר לאחשוורוש בכדי לסכל צרת המן, למרות שגורמת במעשיה להבעל לו, ואינה נחשבת כ"אנוסה", מ"מ מותר לעשות כן להצלת כלל ישראל. 

10. וכדומה לזה יש שטענו דכל מה שאי בריחה נחשבת כרצון, אין זה "סיבה" לרצון אלא "סימן" בלבד. כלומר אנו מנתחים ממעשיו שמסכים עם גזרת המלך (ולעניין זה כמובן אי בריחה מחמת רצונו לא לאבד את ממונו, נחשב כרצון לעצם הגזירה). אך אם קיים אינטרס חשוב באי הבריחה, אין לראות בכך שמסכים לאונס, אלא רק שפועל על פי הכרח חיוני מסוים ולא בורח למרות האונס. לכן מעשיהם של מרדכי ואסתר היו כדת וכדין משום שצורך חיוני היה להם בהצלת אחשוורוש. 

11. נעיר בצדו (על 9-10) שישאל השואל: אם כן הדבר, הרי כמו בזמן בואה לאחשוורוש למרות ההיתר נחשבת כרצון ונאסרת מכאן ואילך על מרדכי ("כאשר אבדתתי אבדתי"), לפי זה גם עתה במזימת בגתן ותרש – הרבה קודם לכן – צריכה היתה להחשב כ"אבודה" ממרדכי, ובגמ' הן איתא להדיא שעדיין מותרת היתה לו כאנוסה גמורה. 

ובהכרח נחלק בין ביאה לאחשוורוש והתרצות אליו (הנדרש לביטול גזירת המן כמעשה יעל בסיסרא). לבין הצלת המלך ממוות, שאם אינטרס חיוני במעלה יש להצלתו ויהי מה, אין לראות זאת כהתרצות והסכמה כלל וכלל לקיום מצב האונס – ואכתי אנוסה הוי. ומסתברא כן. 

12. יש שהשיבו שכל מה שנדרש מהנאנס המלטות מהאונס -רק כשקרוב לוודאי שתצלח המלטותו, אך אם יש סבירות שלא תצלח, יתכן שאי ההמלטות אינה נחשבת כרצון. יתכן אפוא שידעה אסתר שסיכוי גדול שדבר הקשר בסופו של דבר יוודע למלך (ע" מרדכי או ע"י אחרים), ובין כך ימשיך מצב אינוסה. לכן סברו שכדאי הדבר שהצלת המלך תיזקף לזכותם, ולכן קדמו הם וסיפרו למלך אודות הקשר. 

13. יש שהשיבו, שמא אין היתר לסובב מוות לאדם חף מפשע – אחשוורוש – וכן להמנע מלהצילו, וזאת אף בכדי להנצל מאונס. לכן סברו שנדרש מהם להצילו מהקושרים. 

נעיר בצדו: הלא הוא גופא זה שאונסה והיא אשת איש. הדעת נותנת אפוא שמלך זה – כמופיע בחז"ל – שגם נשים נשואות לקח, הן בין כך דין מווות לו על פי דין בני נח, ובפרט מעשיו באסתר הצדקת, שהרי כמוהו כרודף אחר נערה המאורסה שהורגים את הרודף למנוע רדיפתו. ופשיטא שראוי ויפה לגוי שפל זה מיתתו מחייו, על אחת כמה וכמה להניח לאחרים לעשות את המלאכה. כך שלא נראה שקיימת סיבה הלכתית לאסתר להצילו. 

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.