"אנן סהדי" - עדות "משה ואהרן"


1 דקות קריאה
08 Jan
08Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שמות - תשפ"א//

 "וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא..."

קיימא לן כי כל היכא דבעינן עדים לברורי מילתא, כ"הוצאת ממון" וב"דבר שבערווה" , הוכחה וברירות "חזקים" כ"אנן סהדי" חשבינן כ"עדות" לכל דבר ועניין. 

כך למשל איתא במסכת  קידושין, דף מ"ט ע"ב (עכ"פ לשיטת תוס' שם) כי אדם שמכר את נכסיו היות והיה בדעתו לעלות לא"י, ובסופו של יום לא עלתה בידו לעלות לארץ ישראל,  המכר בטל דאמרינן "אנן סהדי" שלא מכר אלא על דעת כן. 

וכך גם מצינו בפוסקים (ראה למשל בתשובות רע"א תשובה קל"ד)  דביארו ד"חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" דמוציאים ממון על פיה (ב"ב ה' ע"א),  מכוח "אנן סהדי" היא.

וכנ"ל איתא בגמרא במסכת גיטין דף פ"א ע"ב (לפירוש רש"י) בסוגיית "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה"  משום דהוי כ"אנן סהדי" שבא עליה לשם קידושין. 

והנה, ראה במסכת ב"ב דף קנ"ט ע"א, דמשה ואהרן שהעידו עדותן בטלה, מגזה"כ שאחים פסולים לעדות. וראה שכן נפסק בשו"ע חו"מ ס' ל"ג סע' י'. 

והנה אף על פי, שהתורה פסלתם ל"עדות" כדין קרובים, הן פשיטא שדבר שקר לא ייצא מפיהם לעולם!    

דברי לכולי עלמא כי משה ואהרן ישרים, אמינים וצדיקים מאין כמותם, ומשכך דבריהם צריכים להיחשב לפחות כהוכחת "אנן סהדי" שכך היה וארע, כשאר הוכחות "אנן סהדי" דעלמא (למרות פסלותם מדין "עדים"). ולא היא! בית דין אינו מקבל הוכחה זאת משום מה, בשונה משאר הוכחות "אנן סהדי" דעלמא! 

וקשה, מאי שנא: 

בין:  כל אותם מקרים כדוגמת המוכר נכסיו כדי להעלות לארץ ישראל ולא עלה דרשאי לבטל המקח, הוצאת ממון מכח "אנן סהדי" וכיוצ"ב  דלגביהם אמרינן דראייה מכוח "אנן סהדי" כמוה כ - "עדות" ולפיכך, ניתן  מכוחה לבטל המקח, להוציא ממון וכיוצ"ב. 

לבין: עדות משה ואהרן שלמרות פסלותם כ"עדים", הרי אמינותם וישרותם אינה ניתנת לערעור ופקפוק, וברי דיש כאן "אנן סהדי" כי הם דוברים אמת וכך באמת ארע, ואעפ"כ פסקינן כי דבריהם בבית דין אינם ברי תוקף כלל. (קושיית קובץ שיעורים ב"ב ס' תק"פ).  


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

 1. רבים השיבו – בכמה סגנונות והדגשים העולים לדרך אחת ואיחדנום - "אנן סהדי" קביל רק אם מהווה הוכחה וניתוח הגיוני מתוך המציאות המתרחשת לפני כ"אנן סהדי בגופא דעובדא" - משום שאז המציאות של המקרה כביכול מעידה שהיה כך ולא אחרת (כעין "לא תהיה שמיעה גדולה מראיה" - שכך המציאות נראית וניכרת). הן כשהמציאות המעידה קיימת לנגד עיני הדיינים (כ"אין אדם פורע תוך זמנו"), והן כשעדים כשרים מעדים שהיתה לפניהם "מציאות מעידה". בשונה מכך – "עדות משה ואהרן", שהנה למרות שקיים הגיון חזק ובריא ביותר שאינם משקרים (– על אף פסלותם כ"עדים קרובים"), - מ"מ תוקפו כ"אנן סהדי בגופא דעובדא" – אין כאן! שאין מציאות עובדתית ניכרת בגופו של נידון (בפרטי המעשה וכדומה), אלא רק הוכחה חיצונית למקרה. אכן, ניצב לפנינו אדם המתיימר לדעת ומספר, אך נדרשת "נאמנות" לדבריו משום שאינו "עד כשר", וע"י "אנן סהדי" רוצים אנו לתת לו "נאמנות" שדובר אמת, כזה "אנן סהדי" שדובר אמת אינו תקף הלכתית להשליך ממנו לנדון שלפנינו ("היתה הלוואה או לא"), משום שאינו יוצר הוכחה ב"עצמות גופא דעובדא", אלא רק הוי כדין "עדות דברים" (שלא המציאות מספרת מה ארע וכיצד, אלא רק הגדת האנשים), וכל כה"ג נאמנותם אמורה להיות רק מכוח "הלכות עדות" ולא זולת, והתורה הן פסלתם לעדות. 

2. בדרך נוספת רבים טענו – כשהתורה פסלה עדות קרובים (וכמו כן כל פסולי עדות) לא פסלתם רק בתורת "דין עדות", אלא פסלה נאמנותם מכל וכל שדבריהם לא ייחשבו קבילים בבית הדין, ומשכך אף הוכחה כלשהי איננה נובעת מדבריהם. ובכלל זה שלא לקבל את דבריהם אף מכוח "אנן סהדי" שאינם משקרים, ויהיו "צדיקים עילאיים" ככל שיהיו – שהרי גם נאמנות זו התורה פסלה בהך גזה"כ ד"לא יומתו אבות על בנים – לא יומתו אבות בעדות בנים". 

3. כהמשך לנ"ל יש אף שהטעימו זאת בקל וחומר : הלא "אנן סהדי" דרגתו פחותה מ"עדות" הנמצאת למעלה הימנו, ואם עדים מעידים נגד העולה מ"אנן סהדי" – מקבלים אנו את העדות ולא את ה"אנן סהדי". הוי אומר אם התורה פסלה נאמנות עדים קרובים בתורת "עדות", קל וחומר שנכלל בזה שאף פסלתם בתורת "נאמנות של אנן סהדי" הפחותה ממנה. 

4.  נעיר בצדו: הלא נאמנות עדים איננה משום שלא יתכן שהם משקרים, דהא כתב הרמב"ם פרק ח' מיסודי התורה הל' ב' : "כמו שצוונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר! " (וכן בפ' ז' שם). ומבאר הרמב"ם שעדות העדים מהני רק משום שכך ציוותה תורה להאמינם ולקבל דבריהם, ולהחזיקם שלא משקרים, למרות ההיתכנות לשקר. והן מה שפסלה התורה קרובים לא משום "חשש משקר" כדברי הגמ' אלא גזרת מלך, הוי אומר כשהתורה הכשירתם כעדים – קבלו נאמנות, וכשלא (כקרובים) – נלקחה נאמנותם, ושוב אין כאן נאמנותם מכוח גזה"כ ב"תורת עדים". ברם – וזוהי שאלת ר' אלחנן – מדוע אותם אלו שנאמנותם בעצם "כמשה ואהרן", שאף מבלעדי חידוש התורה ב"עדים" ידעינן בבירור מוחלט כעובדה מוכחת, שאינם משקרים לעולם, מדוע לא יקבלו את דבריהם מכוח "אנן סהדי" – הלא פשיטא דהוי הוכחה הרבה ומעבר לכל "אנן סהדי" דעלמא, ונאמנות עובדתית זו מהיכי תיתי שנלקחה מהם?... 

5. יש שהוסיפו על האמור ב2-3, ותתיישב ההערה דלעיל ב4, שהבחינו שלכאורה הגמ' בב"ב הנ"ל, לא היתה צריכה להדגיש לגבי פסול "עדות קרובים" שאף "משה ואהרן" בכלל זה – ובהכרח דהוא לא משום חשש משקר אלא "גזרת מלך". דלכאורה מה ס"ד דהגמ' כלל, וכי יעלה על הדעת שהתורה שפסלה קרובים תחלק בין אדם לאדם (כמו לגבי פסול אשה בעדות, הן התורה הכשירה עד מהשוק מחד, ומאידך פסלה אף את האשה הגבוהה והמרוממת ביותר כמרים הנביאה, ולא נבוא ונחלק בין אשה לאשה). יתכן אפוא דזהו הדגשת הגמ', שכשהתורה פסלתם היא פסלתם מכל וכל , שלא נטען שאם הם "אמינים ביותר" כ"צדיקים עילאיים" שנצטרך עכ"פ להתחשב בדבריהם מתורת "אנן סהדי" (למרות שמתורת עדות נפסלו). לא! משום שאף משה ואהרן פסולים לגמרי, שהתורה פסלה כל נאמנותם בבית דין מכל וכל, הן מתורת עדות והן מתורת "נאמנות כאנן סהדי". 

6.  יש שטענו – בכמה הדגשים – התורה הכשירה אנן סהדי רק כאשר המציאות מוכיחה עובדתית שכך ארע ולא אחרת, ומציאות זו גלויה וניכרת לעין כל, ברם לגבי התרשמויות, הבחנות ותחושות פנימיות מכוח כשרונו ויכולת הבחנתו החדה של הדיין, אין יכולת להחיל דינים והכרעות זולת אי אלו עניינים כהימנעות מהוצאת ממון ושבועה והטלתה על אידך וכדו' כדביאר הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין "שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין שידון כפי מה שיראה לו שהוא דין אמת", וגם לזאת פסק הרמב"ם שם שאין כיום לסמוך על כך: "שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה.".   

יתכן שמשום כך אין לקבל "נאמנות אנן סהדי", משום ששיך ל"לבו של דיין", למרות שאין ספק ש"משה ואהרן" נאמנותם מוחלטת עובדתית "ותחסרהו מעט מאלוקים". ברם, הצבת "עיקרון הלכתי" שיש אנשים שנאמנותם מוחלטת מבלעדי "דין עדות", אינו יכול להיות תקף כ"אנן סהדי", משום שהדבר בהכרח יהיה נתון להתרשמות הדיין ולהבנת לבו ודעתו מיהו "צדיק עילאי" דובר אמת מוחלטת ומי לא, ולאו דווקא ל'מציאות הנכרת ומוכחת לעין כל' – אשר נדרש כ"אנן סהדי" תקני. 

7. בדומה לזה יש שאמרו שאם נקבל עדות משה ואהרן כנאמנות מתורת "אנן סהדי" הרי נמשיך זאת הלאה גם ב"צדיקים עילאיים" שלמטה מהם, ונמשיך כך הלאה והלאה למטה... היכן הדבר ייעצר? מיהו הנמנה על "הנאמנות המוכחת" ומי לא?... הוי אומר קיים "לא פלוג" לא לקבל "עדות קרובים", לא מבעי מ"תורת עדות" שפסלתם התורה – אף לא לקבלם מתורת "נאמנות אנן סהדי" ותהיה נאמנותם ככל שתהיה. 

8.  נציין שר' אלחנן – בעל הקושיא הנ"ל – כותב שם בקוב"ש ב"ב ס' תק"פ ובעוד מקומות, שאכן ניתן לומר בהחלט שלמשה ואהרן וכל כדומה לזה, יש בהגדתם באמת "נאמנות מתורת אנן סהדי" למרות שפסלתם התורה ל"עדות" – משום ש"אנן סהדי" שאינם משקרים וכך באמת ארע והיה, אלא שנפק"מ תהיה בזה (שפסלתם התורה ל"עדות"), שכשמולם ניצבים תרי עדים כעדות מעלייתא, הרי עדות מעלייתא גוברת על עדותם זו, כדבעלמא דעדות גוברת על הוכחת "אנן סהדי". 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.