2 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת פיקודי - תשפ"ב // 

קי"ל במסכת יבמות דף ס"ד ע"ב  וכך נפסק בשו"ע חלק אבה"ע סימן ט' סע' א' שאשה קטלנית היינו שמתו שני בעליה אסורה היא להנשא לאדם שלישי מהטעם שמוחזקת היא להמית בעליה. 

בשו"ת פאר הדור תשובה קמ"ו מובא שהרמב"ם נשאל אודות אשה קטלנית שמתו שני בעליה הקודמים, וכעת עם מות בעלה האחרון נופלת היא ליבום, האם רשאי ומצווה על בעלה לייבמה או יחשוש לסכנת מיתה, והשיב הרמב"ם שאין לבטל מצוות יבום מחשש סכנה. 

והנה, מצינן במסכת יבמות דף ס"ד ע"א לגבי מתו אחיו מחמת מילה, שאם מתו שני בנים מחמת מילה אין למול את הבן השלישי משום שמוחזקים בני משפחה זו למות מחמת מילה (בדומה לחזקת אשה קטלנית). 

זאת אע"פ שמדובר במקום מצווה גמורה כמצוות מילה, חיישינן לסכנה ומבטלים מצווה זו. וכנפסק בשו"ע יור"ד ס' רס"ג.סע' ב'. 

וקשה, מאי שנא: 

בין:,אשה קטלנית שלמרות שמוחזקת שימותו בעליה, מ"מ במקום מצוות יבום לא חיישינן ומצווה עליו ליבמה. 

לבין: מתו אחיו מחמת מילה שאין למול את הבן השלישי, דחיישינן שמא ימות, זאת למרות שהוא במקום מצווה.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שחילוק גדול יש בין מתו אחיו מחמת מילה שקיימת כאן סכנה רפואית מציאותית, שיש שמסתכנים בברית מילה ובעיה ידועה היא של חוסר קרישות דם (כהמופלייה וכדומה) שהבחינו בזה אף בזמנם, והלכך אם הוחזקו בניה למות מחמת מילה – וחזקה בתרי – הרי שוב על פי דין אין למהר למול את התינוק עד שיתחזק בוודאות ויצא מכלל סכנה זו. 

לעומת זאת ב"אשה קטלנית" שמתו שני בעליה הקודמים, אין כאן אלא "בעיה סגולית" למ"ד "מזל גורם". ואמנם נחלקו בסוגיא התם, יבמות ס"ד ע"ב, עניין "אשה קטלנית" האם הוי משום ש"מזל גורם" שימותו בעליה מכוח מזלה הרע, או ש"מעיין גורם" [כלומר קיים בה כעין חולי מדבק הגורם לבא עליה לחלות ולמות, והיינו "מעיינה" שגורם], אולם רוב הראשונים פסקו שם כרב אשי דבתרא הוא, דסבר "מזל גורם", ומשכך כ"בעיה סגולית" אין לראות בכך סיכון גדול ומוחשי כנראה בסיכון מציאותי, והלכך אף אם בעלמא חיישינן, מ"מ במקום מצווה כמצוות יבום אין מקום לחשש זה -ותתייבם, ועל אף שאפשר בחליצה, מ"מ מצוות יבום קודמת למצוות חליצה. 

ואכן כוונו החברים בזה לדברי הרמב"ם שם בתחילת תשובתו: 

"שאלה מה יאמר אדוננו בדבר ראובן, שנשא לאה לאשה, והיא היתה אלמנה, ונפטר בלא בנים וחיים לאדוננו שבק. ולא היה לו זולתי אח מאביו ונפלה עליו ביבום וחליצה, ובקש ליבמה, ולא רצתה. נחלקו התלמידים בזה... 

התשובה, תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה, ולא יבדילו בין האסור מן התורה, למה שהוא אסור מדבריהם, ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין.... כל שכן ביבמה, שנפלה ליבום, אין טוענין בה זאת הטענה ולא תידחה מצוה של תורה מפני חששא בעלמא. זה דבר, שלא שמענו מעולם כמותו ולא חשבתי, שיעלה כלל על דעת השלם בשכלו. והלכה למעשה, שקדשו אותן לכתחלה ונתיבמו. ולא נראה מעולם, מי שחשש לזה, וזה דבר שאין ראוי לפקפק בו בשום פנים, אלא זאת היבמה לה דין כל יבמה ותתיבם... וידועה לכם מסקנת פסק ההלכה, שמצות יבום קודמת למצות חליצה..." 

ונשים לב שאף הדגיש הרמב"ם שם חילוק נוסף, שמילה הוי סיכון "הבא בידיים", כלומר ע"י מעשה ישיר של חיתוך ערלת התינוק שגורם במישרין לחבלת התינוק – ויש להחמיר לא לעשותו במקום סכנה שעלול למות מחבלה זו, לעומת זאת הסיכון ב"אשה קטלנית" אינו "בא בידיים" כמעשה חובל ומזיק, אלא ממילא הוא בא ע"י כוחות סגוליים כ"מזל רע" וכדומה. 

2. ולמעשה דעת הרמב"ם שלא זו בלבד שבמקום מצוות יבום לא חישינן לאשה קטלנית, אלא שהלכה למעשה אין כלל איסור לשאת אשה קטלנית אלא שהוא "דבר מגונה" ולא ראוי בלבד, ועל כן אם יש מי שרוצה לשאת אותה -אין למונעם להנשא. וכל שכן שאם נשאה שאין כופין ואף לא מורים לו להוציאה. 

וכהמשך דבריו שם: 

"אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה. וכבר מצינו, שחכמי התלמוד התירו לעבור על אסורי הנאה ושחררו אמתא, עד שלא נשאר מכשול לפריצים, ואיך נסכן אנו בבנות ישראל לצאת לתרבות רעה? ותכלית (מה שיעשו) המהדרים אצלנו היא, שלא לקדש מוחזקת, אלא לומר לה בפרוש אם תמצאי מי שיקדש אותך, הרי אנו לא נחייבו (לגרשך), אלא (הדבר תלוי) בך, והיו האשה עם חתנה מערימים, שיקדשום שניים בעלמא, ואחר כך היא באה לבית דין וכותבין לה כתובה ונכנסת לחופה ומברכים אותה בית דין שבע ברכות שלה, הואיל ונתקדשה... כך עשה בית דינו של רבינו יצחק הרב ז"ל בעל ההלכות, וכך בית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו ז"ל, וכך עשה כל מי שנמשך אחריהם, וכך הורינו אנחנו ועשינו בארץ מצרים..." 

3. ציינו חברי חילוקא, דניכר בעליל שהרמב"ם לשיטתו קאי, שלא סבר חששות סגוליים כעין הרע, רוח רעה כשפים ומזיקים [וכפי שביאר בפרק י"א מהלכות ע"ז לאורך הפרק בענייני כשפים וכוחות טומאה -שהכל הבל וכזב אין בו ממש ], כך שאכן לשיטתו אין מקום לחשוש ביותר לעניין "מזל גרים". 

4. אכן כל זה אי נימא כדעת רב אשי (יבמות ס"ד ע"ב) ש"מזל גורם", אך אי נימא כדעת רב הונא ש"מעיין גורם", לכאורה דא הוי חשש מציאותי ענייני, ומדוע שלא נחשוש, אלא אי נימא כרוב ראשונים דפסקינן כרב אשי. 

ברם, טענו חברי חילוקא, שאף אי נימא ש"מעיין גורם" מ"מ לא דמיא ל"מתו אחיו מחת מילה" ששם קיימת בעיה רפואית ידועה ומוכרת, שיש תינוקות שמתים מחמת מילה מחולשת גופם או בעיה קיימת כחוסר קרישות דם וכדו', ואף חששו לגורם המשפחתי (תורשתי) הקיים כאן, שהוקבעה והוחזקה המשפחה בבעיה זו כנודע ברפואה אף בזמנם, ולכן יש להחמיר לא למולם אף במקום מצווה גמורה. 

לעומת זאת "מעיין גורם" אינו אלא חששא בעלמא, לחשוש לסיבוך שאינו ברור ומוחלט שלא עמדנו על טיבו "ואנחנו לא נדע", ואינו אלא כ"חששא" בעלמא מכוח "חמירא סכנתא". הלכך במקום מצווה לא חיישינן, ויתכן דאף בעלמא שלא במקום מצווה אין כופים להוציא -שאינו סכנה מוחלטת וודאית. 

5.  והנה פסק הרא"ש בכתובות פרק ד' אות ג' ש"אשה קטלנית" איסור גמור לשאת אותה לאשה וחמירא סכנתא מאיסורא ואף כופים אותו לגרשה כפי שכתב שם: 

"...ויראה שכופין אותו להוציא, דחמירא סכנתא מאיסורא, וכמו שמחויבין ב"ד להפריש את האדם מן העבירה -כך מחויבין להפרישו שלא יפשע בנפשו. וסתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה וכן הלכתא..." 

הרי שלדעת הרא"ש הוי סכנה גמורה וודאית שאף כופים אותו לגרשה כאפרושי מאיסורא ממש, והנה למרות כן פסק המהרלב"ח בס' ל"ו, וכן הוא בברכי יוסף אבהע"ז ס' ט' ס"ק א', שאף לדעת הרא"ש -מ"מ במקום מצוות יבום אין לחשוש ושפיר ייבמה. 

הדרא קושיא לדוכתיה לדעת הרא"ש מיהא, הלא לשיטתיה הוי כסכנה גמורה וודאית שאף כופים אותו להוציא אם נשאה, ומאי שנא הא שלא חוששין במקום מצווה, לעומת מתו אחיו מחמת מילה שאף במקום מצווה חוששים?... 

6. טענו החברים אפוא, שנראה לחלק בין שני גופא דעובדא. דהנה לגבי "מתו אחיו מחמת מילה", הלא זאת חזינן להדיא שלמרות שקיימו בתינוקות הראשונים מצוות מילה – ובכל זאת מתו מחמת המילה למרות המצווה, וכבר הוחזקו בכך בתרי -והוי חזקה, הלכך בוודאי יש לחשוש שמא אף האח השלישי ימות מחמת מילה וזאת למרות קיום המצווה, דבדא גופא הוי חזקה. 

לעומת זאת לגבי "אשה קטלנית" הן לא הוחזקו הבעלים הראשונים למות מחמת ייבום, אלא היו נשואים לה "סתם", וכל כה"ג יש מקום לסמוך שבמקום מצווה גדולה כממצוות יבום לא ייארע רע ליבם זה ומצוותו תגן עליו ואין לחשוש. 

ואכן אם שנים הקודמים מתו מחמת ייבום -שפיר נחשוש, ולא נתיר לשלישי לייבמה אלא רק יחלוץ לה. 

דא עקא שהעירו החברים, שהלא אף הראשונים שנשאו אותה קיימו מצווה – מצוות נישואין, פרו ורבו ועונה – ובכל זאת מתו, הלא אף כאן הוחזקו למות למרות מעשה מצווה שהיה בידם, ומהיכי תיתי שמצוות יבום שונה היא וטפי תגן עליו?... 

ושמא נאמר, שבעוד מצוות נישואין ופרו ורבו אינו מוכרח להתקיים דווקא באשה זו טפי מכל אשה דעלמא אחרת, על כן כאן אין לראות את קיום המצווה באשה זו כוודאי תגן עליו. לעומת זאת כאן נקלע לו קיום מצווה דווקא באשה זו ולא זולת –מצוות יבום [והן חליצה במקום יבום לאו מצווה היא], והלכך שפיר יכול לייבמה, שלא הוחזקה מעולם שימותו בעליה באופן של קיום חיוב מצווה באשה זו בדווקא. 

ואכן אם נפלו לפניו יבמה זו ה"קטלנית" וצרתה עמה, -אשר איננה קטלנית, יתכן שצריך ליבם דווקא את הצרה, שהרי חיוב המצווה אינה דווקא באשה הקטלנית. 

7. יש מהחברים שחילקו בין אשה קטלנית שאדם רשאי להכניס את עצמו לסכנה ולסמוך ששומר מצווה לא יידע רע, ויכול לבחור ולקבוע על עצמו לנהוג כן, שאינו מסכן בכך את הזולת אלא את עצמו בלבד. לעומת זאת לגבי מילת תינוק, אין אבי הבן והמוהל יכולים לקחת על עצמם את סיכון הזולת – התינוק הנימול – ולמולו, ולהסתמך על שלוחי מצווה אינם ניזוקים, שמי שמו לקבוע שראוי ונכון קבלת הסיכון בגוף זולתו לא לו. שהרי רק ב"שלו" רשאי אדם להחמיר להכנס לסכנה ולא בזולתו. 

וכוונו בזה לדברי אבני נזר יור"ד ס' שכ"ו. ואף הביאו שבדומה לזה כתב ר"ש קלוגר ב"האלף לך שלמה".  

ואכן אם מיירי שכעת אדם גדול הוא וטרם נימול -שמתו אחיו מחמת מילה, ויודע למול עצמו במו ידיו, יוכל אף הוא לקחת סיכון זה על עצמו ולמול עצמו. 

8. יש מחברי "חילוקא" שטענו – בהדגשים והטעמות שונים ואיחדנום – שהיות ומצוות יבום עניינה להמשיך את אישות המת, הרי דא גופא המצווה -לייבם את המת דווקא משום שמת, ונאמרה מצווה זו בכל גוונא, בין אם מת האח ההוא לבדו ובין אם מת האח היבם הבא אחריו נמי ונופלת כעת לפני האח השלישי, והלכך הוי כעין "מצוותו בכך", שכך ראוי לייבם את האח המת, ואין לחשוש בכהאי גוונא מעניין "אשה קטלנית". 

ובאופן נוסף יש שטענו, שכיוון שיבום אינו כאישות בפני עצמה דעלמא, אלא הוי אישות מחודשת, כהמשך אישות המת ו"אשה הקנו לו מן השמים", כל כה"ג אין לחשושו לאשה קטלנית ופרט שבהקנאת שמים לא יארע דבר רע, ואין כאן עניין "מזלה גרם" שהרי מן השמים הביאו לו אשה זו. ויש שהביאו שכעין זה כתב הברכי יוסף. 

עוד יש שטענו, שהיות ומצוות יבום מועילה לתיקון נשמת המת ולשים לו "שם ושארית" שלא ימחה שמו מישראל, ואף עניין יש כאן כלפי היבמה, במקום "בין אדם לחברו" יש יותר מקום להכנס לסיכון מה לשם קיום מצווה. 

ובדומה לזה יש שהביאו משמיה דאבני נזר, שמצוות יבום שאני שעניינה גדול ונשגב שאף התירה התורה ערוות אשת אח בשך כך. 

9. עוד חילקו, בין מתו אחיו מחמת מילה שאין המצווה מתבטלת מכל וכל, אלא כך הוא הדין, שממתינים עד שיתחזק הנער ויצא על פי הרופאים מכלל סכנה -ואז יש למולו, אם כן אין אנו מבטלים המצווה אלא רק מעכבים מצוות מילה ומצפים לקיימה, ובוודאי שראוי להמתין לשעת כושר ולא להכנס לסכנה בטרם עת. לעומת זאת באשה קטלנית במקום יבום, אם לא ייבמה הרי מונע עצמו ממצוות יבום ולא יקיימה בכלל –שהרי יאלץ לחלוץ, הלכך שפיר יש לסמוך על זכות המצווה ולייבמה. 

10. היות ומהותה של מצוות יבום היא מתן "חיים" למת, קרי להקים שם למען לא ימחה שמו מישראל, והמשכיותו זאת ניתנת באמצעות יבום האח החי. 

א"כ לא יעלה על הדעת שעצם קיום מצווה זו יש בה כדי להמית את היבם, בהכרח אפוא - שעצם קיום מצוות יבום זו קיימת בה הסגולה שתשאיר היבם בחיים, שאם נותן לאחיו חיים כל שכן שנותן לעצמו חייים. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.