"באים כאחד" – גט שחרור של עבד - חינוך כלי שרת - קנין קרקעות


2 דקות קריאה
15 Jan
15Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת וארא - תשפ"א // "כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" 

ראה במסכת גיטין דף ע"ז ע"ב דאדון הנותן גט שחרור ליד עבדו הכנעני מהני. 

ואף על פי דכלל נקוט הוא בידינו כי "יד עבד כיד רבו", וכדי להחיל את  שחרור העבד יש צורך שהגט יגיע לרשות העבד, וכיצד הדבר יתחיל? אלא דאמרינן בכגון דא "גיטו וידו באים כאחד" 

עקרון דומה מצינו לעניין "כלי שרת" דלגבי נקטינן כללא כי "עבודתן מחנכתן" - עם תחילת עבודת הקודשים בכלים הם מתקדשים בקדושת הגוף. 

ולכן איתא בתלמוד ירושלמי, במסכת יומא פרק ג' הלכה ו', דכלי המנחות מתקדשים ע"י "באים כאחד". 

זאת משום שהדין הוא דאין המנחה מתקדשת בקדושת הגוף אלא בפעולת הכנסתה לכלי שרת הקדוש בקדושת הגוף. ומאידך כלי השרת אינו מתקדש בקדושת הגוף רק על ידי עבודת המנחה, כשמכניסים לתוכו מנחה הקדושה בקדושת הגוף. 

ולכאורה, כיצד הדבר יכול להתחיל להיעשות, הלא טרם הכלי קדוש, ואם כן כיצד יקדש את המנחה. אין זאת אלא שלגבי כלי המנחות אמרינן כי הם מתקדשים על ידי "באים כאחד" כדאיתא התם "כאחד הם קדושים ומקדשים" 

והנה, נקטו הפוסקים (ראה קצה"ח ס' ר' ס"ק ה' ועוד) כי המקנה לחברו את נכס בקניין שטר, לא יכול המקנה להניח את השטר בנכס כ"ביתו ורשותו באים כאחד". 

דממה נפשך, בטרם זכה הקונה בבית -הבית אינו "רשותו" ומאידך בטרם הגיע השטר לרשות הקונה לא זכה בבית. וכיצד הדבר יתחיל. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: גט שחרור דמהני ביה "גיטו וידו באים כאחד". 

ובין: חינוך כלי שרת במנחה דמהני ביה "כאחד הם קדושים ומתקדשים". 

לבין: קניין קרקעות דפשיטא בפוסקים דלא מהני בהו "ביתו ורשותו באים כאחד" – משום שאין הדבר יכול להתחיל.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

 1. קושיא זו ביסודה – קושיית קצה"ח היא ס' ר' ס"ק ה'. הקצות גופא מתרץ דשאני שחרור עבד בשטר, שאין העבד זוכה בשטר בכדי שיחול בו השחרור, שהלא נותנים לו את השטר בעל כורחו – ואין אדם זוכה בעל כורחו (וגם השטר כשר באיסורי הנאה וכדו' שאין בו משמעות ממונית), אלא צריך רק שהשטר יהיה בידו כ"ברשותו" בלבד – כל כהאי גוונא מועיל "באים כאחד". בשונה משטר קניין שבכדי להחיל חלותו דורש שהקונה יזכה בשטר, ואם יגיע רק לידו בלא "זכייה בשטר" – לא מהני, כל כהאי גוונא לא אמרינן "שטרו וחצרו באים כאחד". 

2. התקשו רבים בדברי הקצות: 

ראשית: לו יהא שאין העבד "זוכה" בשטר בכדי להשתחרר, סו"ס יד העבד צריכה להיות "רשותו" ולא רשות אדונו בכדי שהשטר יפעל את פעולתו (כדאמרינן בגמ', חצר משום יד אתרבאי משום ש"ונתן בידה" – היינו "ברשותה" כדכתיב "ויקח את כל ארצו מידו"), וכל עוד לא השתחרר הרי הוא כרשות אדונו לגמרי. ובכדי להחשב ברשות עצמו נדרש הוא לשחרורו, וכיצד התחיל שחרור זה, כשהסיבה (הגט "בידו") תלויה בתוצאה (שחרורו בפועל) והתוצאה תלויה בסיבה כסבך ללא מוצא שאינו יכול להתחיל, הוי אומר "באים כאחד" "פותר" את בעית סבך זה, ומחיל כביכול את שניהם כאחד. אמור כן מעתה גם בחצר ושטר, הסיבה היותו זוכה בשטר ברשותו התוצאה חצרו נהיית שלו, נחיל אותן כאחד ע"י חידושא ד"באים כאחד". מאי שנא?... 

שנית: הן חזינן מדברי הירושלמי כמצוין בקושיא, שדין "באים כאחד" נאמרו בנושאים נוספים ולאו דווקא בשחרור העבד, (שתאמר דמהני דווקא ביד העבד שהיא רשותו וכוד'), אלא גם בכלי שרת טרם התקדשותם בקדושת הגוף, שנדרש מנחת עם קדושת מנחה בכדי להחשיב עבודת הכלי כ"עבודתן מחנכתן", ובכל זאת מהני להניח בתוכו מנחת "חולין" (כלומר בלא קדושת הגוף), היות ו"כאחד הם קדושים ומקדשים", למרות שעד שלא קדוש הכלי בקדושת הגוף אין ביכולתו לקדש מנחות. ושוב כיצד זה מתחיל הלא הסיבה תלויה בתוצאה והתוצאה תלויה בסיבה. ואם כך אמור זאת בדברים נוספים כקנין שטר וחצר שהתוצאה תלויה בסיבה והסיבה בתוצאה. דמאי שנא?... 

להלן תשובות החברים הבאים ליישב קושיות אלו: 

3. יש מהחברים שהציעו – וכעין זה בחזון איש אבה"ע ס' ל"ג (ובעוד ספרים) – דדין "באים כאחד" כוחו יפה רק כאשר היכולת כבר קיימת "בכוח" על אף שאיננה "בפועל", כרשות העבד, דעל אף שהעבד תחת קניין אדונו וכרשות רבו נחשב, מ"מ ב"תוך תוכיותו" קיים "רשות עצמית" לעבד כשאר בני אדם, אלא שרשות זו מדוכאת ומעוכבת היא מחמת קנין אדונו בו, כתריס המונעה לפרוץ החוצה ולהתממש. לכן בהגיע הגט ליד העבד – מכיוון שמטרת הגט דא גופא, לשחרר עבדו לרשותו העצמית, - שוב איני רואה את "רשותו העצמית" של העבד (הקיימת בכוח) כמעוכבת, משום ש"באים כאחד" מאפשר ל"רשותו העצמית" החבויה בו להתפרץ, או לחלופין לראות את עיכובה כמי שאינו – ולכן מהני. 

בשונה כמובן משטר קנין וחצר של המקנה, שכל זה לא שייך כלל, שאין חצרו של המקנה נחשבת מעיקרא טרום הקניין כרשות הקונה ב"כוח" – לא מיניה ולא מקצתיה – ולכן לא מהני כלל "באים כאחד". 

4. דא עקא כיצד נבאר לפי זה חינוך כלי שרת "כאחד הם קודשים ומקדשים" הלא טרום קדושת כלי השרת בקדושת הגוף אין קיימת בהן קדושה זו לא בפועל גם לא בכוח, וכן לגבי המנחה טרם התקדשותה בקדושת הגוף אין בה כל זה גם לא בכוח לכאורה?.. 

5. אכן יש חברים שטענו, לגבי כלי שרת ומנחה, על אף שאין בהם "קדושת הגוף", הלא "קדושת דמים" דעלמא יש בהם, ואכן בקדושה זו לא סגי, שהרי את חלות קדושה החמורה "קדושת הגוף" – אנו מבקשים, מ"מ שמא נאמר, שקדושת הגוף הזו אינה נוצרת כביכול "יש מאין" (ע"י עבודתן מחנכתן וכו'), אלא כביכול קיימת בפוטנציאל בקדושת דמים דמעיקרא שכבר קיימת בו, כלומר כאשר נפעל "עבודתן מחנכתן" הרי קדושת דמים הקיימת בכלי מתעצמת וממתגברת להיות כ"קדושת הגוף", ודמיא אפוא לכעין יסוד החזו"א דלעיל, ד"באים כאחד" כוחו יפה לאפשר ליכולת בכוח להתפרץ ולהתממש. 

6. יש שטענו ש"באים כאחד" היות וחידוש הוא לכן נאמר רק כל היכא שקיים הכרח לכך הנלמד מעניינו כגזה"כ והלכה למשה מסיני – לא זולת. לכן לא מהני כי אם ב"גיטו וידו באים כאחד" בגט עבד הנלמד מגט אשה ("ונתן בידה"), וכן חינוך כלי שרת "כאחד הם קדושים ומקדשים". וברי מעתה דלא מהני להחיל דין מחודש זה לגבי "חצרו ושטרו באים כאחד". 

וכוונו לראשונים שכך נקטו בכתובות י"א ע"א בקושייתם בזכיית גיור לקטן. 

ברם נעיר, דחזינן לראשונים ופוסקים שנקטו דין "באים כאחד" גם בעניינים נוספים: 1- התוס' בסנהדרין ע"א לגבי גבי גר קטן דתמהו דאין זכייה לגוי, וטרם גיורו - הלא גוי הוא?. ומתרצים ד"גירותו וזכייתו באים כאחד".   2- כתבו הראשונים כרשב"א בגיטין לגבי גזלן קונה ב"יאוש ושינוי רשות", כמקדיש את הגזלה, ותמה הרשב"א, הלא בטרם קונה הגזלן את הגזלה - החפץ אינו שלו וממילא אינו יכול להקדיש (רק בעלים גמורים "שלו וברשותו" יכולים להקדיש כידוע)? ומתרץ הרשב"א ש"זכייתו והקדשו באים כאחד"   3- יש אחרונים שאומרים (מנחת חינוך ועוד) שגר יכול למול את עצמו "מילת גירות", למרות שגוי פסול למול ועד שלא מל את עצמו לא הושלם הגיור, משום דאמרינן "גירותו ומילתו - באים כאחד". כל אלה לכאורה נאמרו בלא לימוד מפורש. 

7. רבים אמרו – בכמה הטעמות והדגשים העולים לרוח אחת – "באים כאחד" נאמר כאשר ישנם 2 דברים שפעולתם תלויה אחד בשני. אך במה דברים אמורים, דווקא אם תלותם איש ברעהו מעיקר דינם שכך עניינם תלות אחד בשני באופן הדדי. ברם, כאשר התלות "מקרית" -כאן אין חידוש זה. ולכן בגט ועבד, שזהו כל עניינו - הגט בא לשחררו ולהעמידו ברשות עצמו - אך דורש להינתן דווקא בידו "אצלו וברשותו". ומאידך היות העבד "אצל עצמו וברשותו" מותנה הלא בפעולת הגט. והגט כאמור כוחו לפעול זאת רק כשיהיה "אצלו וברשותו" - כאן אמרינן "באים כאחד" שכביכול מצטרפים בבת אחת לפעול בהדדיות - ולכן "זה נהייה". בשונה מלתת שטר קניין, שיפעל את קניינו בחצר של המקנה - אותו רוצה הוא להקנות, שכאן באמת אין תפקידו של השטר לעשות את הקונה לבעל יכולת קניינית. שהרי יכולת קניינית יש לו לקונה - יש לו יד (וגם יש לו יכולת של קניין חצר ברמת העיקרון - צריך רק לרכוש חצר). אלא שהתקבצו בו במקרה 2 דברים לפונדק אחד להיות "תלותיים" אחד בשני, - לא כתלות "מהותית" אלא כתלות "מקרית". וכל כה"ג לא אמרינן "באים כאחד". 

ולאור זה נימא ד"עבודתם מחנכתם" של כלי שרת, אף היא כתלות "עניינית" מעצם מהותם. שכל עניין "עבודתם מחנכתם" לקדש את הכלי ע"י מחנה האמרוה להתקדש בכלי שרת, ולכן פועלים כ"אחד" בבת אחת מכוח תלותם אחד בשני מעצם "מהותם". 

8. חברים רבים ביארו והטעימו – בכמה כיוונים הדגשים – שיש להבחין שאף אם התחדש פתרון "באים כאחד" בגטו וידו ועוד מקומות, למרות הפרדוכס לכאורה הטמון בסיבה התלויה בתוצאה ותוצאה התלויה בסיבה. מ"מ "גבול שם לו" כיצד, במה ואימתי. כלומר התורה לא העמידתו כ"פתרון קסמים" לקחת שני עניינים הדורשים כל אחד מהן את קדימת תחולת אידך בכדי לחול. 

כלומר בכל מקום דמהני אין כאן ניגודיות מ"קצה אל קצה", אלא קרובים להתאחד ולהיות תלויים אחד בשני. כאשר אחד מהן (לכל הפחות) מהווה כעין תנאי מקדים לתחולת השני אך לא מעבר לזה, כגיטו וידו, שאין יד העבד צריכה להחשב "כרשותו מוחלטת", אלא "רשותו" כעין תנאי מקדים בלבד לתחולת הגט, ולא מעבר לזה. 

זאת ועוד, הלא זה כל מהותו של גט, הבא לפעול חירותו ורשותו של עבד, וכשניתן מיד אדונו לעבד הרי בעצם נתינתו לידו קרוב הדבר להחשב ככזה -כמאפשר לו "רשות" לשחרורו בגטו זה. [וכן כל כדומה לזה אם ה"באים כאחד" בא רק לפתור "בעיה" - המעכבת וכדומה שפתרונה נעוץ בעצם החלות אותה אנו רוצים להחיל – מהני]. 

ולעולם לא ננקוט "באים כאחד" כאשר מוצבים בניגודיות קיצונית שאיננה מתחברת ונתפסת, משום ש"גבול שם לו" עד אימתי אפשר להחילה. 

ודוגמתה הקיצונית כשאלת הקצות דנן, בלתי אפשרי שחצרו של המקנה שלחלוטין איננה של הקונה תפעל "קנין" גמור לקונה ותזכה את שטרו של המקנה לקונה, טרם נעשתה נכס הקונה, (בנכס זה שהשטר אמור להקנותו). משום שלקנין חצר –אותו אנו מבקשים, צריך שהחצר תיקנה בהקדם לבעליה, וטרום היותה חצרו של קונה אינה יכולה לזכות לו את השטר, והיותה נכס של הקונה הוי מהות אחרת הנוגדת לחלוטין את שהיתה טרום הקניין. 

יתכן לפרש ברוח זו את תירוץ הקצות דלעיל. 

9. ובנוסח נוסף החברים הטעימו וניסחו: לגבי עבד בין טרום שחרורו ללאחר שחרורו לא חל בו "העברת בעלות קניינית" של ממש. משום שלאחר השחרור אין העבד נעשה ממונו של עצמו, אלא רק נפקע קניין אדונו בו – וממילא נהייה בן חורין, וכביכול אין כאן ניגודיות היפוכית של "העברת בעלות" מ"קצה אל קצה", ולכן אם כל מה שנדרש מהעבד רק השלילה קרי, לא להחשב כרשותו של אדונו לזמן קבלת הגט – הרי מהני בגיטו וידו "באים כאחד". בשונה משטר קנין וחצר, דהוי ניגוד קיצוני ביחס לעברת בעלות נכס "מקנה וקונה", שאינו מתחבר לחול כאחד, שכביכול נאמר שעוד בטרם חל להיות נכסו של קונה נעשה כזה, – דבלתי אפשרי הוא "כדבר והיפוכו". וכל כהאי גוונא להחיל קניינים ממוניים כ"ניגוד קניינים הופכיים" לא התחדש כלל "באים כאחד". 

10. יש מהחברים שטענו שמא נאמר לגבי עבד דסגי ב"ידו המציאותית" להחשב "ונתן בידה", וא"צ רשותו הממונית ההלכתית. או לחלופין, שמא ביחס לקבלת הגט -יד העבד רשותו היא, דלעניין זה אין הגבלה במקור שלא יוכל העבד לזכות בשטר, דזכיה דממילא היא, אף הביאו כן בשם ה"שואל ומשיב" ועוד ספרים. 

נעיר בצדו: אם כן לשם מה בעינן ל"פתרון הלמדני תלמודי" של "גיטו וידו באים כאחד" - הלא ידו של עבד כנעני הוי "ידו" ומה עוד נדרש?... הוי אומר: יד עבדו - אמנם ידו המציאותית היא - אך איננה ידו ורשותו ההלכתית – אף לא לגבי גט שחרור (מעיקר הדין) – אלא לגמרי חשיב העבד כ"רשות אדונו" הבלעדי, ובאמת נדרש גם נדרש "פתרון" מחודש של "באים כאחד" להחשיב ולפעול שייחשב כ"ידו ורשותו ההלכתית".   

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.