בא במחתרת שנפל עליו הגל - רודף שניתן להצילו באחד מאבריו


1 דקות קריאה
09 Jul
09Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

איתא במסכת סנהדרין דף ע"ב ע"ב דהבא במחתרת בשבת ונפל עליו הגל, אם לא בא על עסקי נפשות (אב על בנו וכדו') מפקחין עליו את הגל. 

אבל, אם בא על עסקי נפשות, כבא במחתרת דעלמא, אין מפקחין עליו את הגל, אע"פ שיתכן וחי הוא, היות ואין לו דמים. 

ופירש רש"י שם במקום "...אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה. " 

וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות גניבה הל' י"ג, וראה לעניין זה גם מג"א ס' שכ"ט ס"ק ד'. 

והנה, ראה במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"א לעניין  מי שרודף אחר חברו להרגו דמצילין אותו בנפשו של רודף. 

אולם, אם ניתן להציל הרודף באחד מאבריו, אסור להרגו, ואם הרגו הרי הוא שופך דמים. 

וראה גם רמב"ם פ"א מרוצח הלכ' ז' ו- י"ג דפסק דאם יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה כן אלא הרג הרודף חייב מיתה.  

"ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו –עושין..."כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו." 

ואם כן פשיטא הדבר, שאם פצעו את הרודף ועתה מתבוסס בדמו ופסקה רדיפתו, שיש להגיש לו עזרה רפואית ולהציל את חייו ולא לעמוד מנגד ואפילו בשבת, כשאר אדם מישראל. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: בא במחתרת שנפל עליו הגל ופסקה רדיפתו – שאין מפקחין עליו את הגל, משום דגברא קטילא הוא. 

לבין: רודף אחר חברו להורגו, שלאחר שפגעו בו ופצעוהו, ופסקה רדיפתו, שמגישים לו עזרה ולא נותנים לו למות – ואפילו בשבת.  

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. קושית "חילוקא" דנן יסודה בקושיית הג"ר יואב מקוטנא בעל ה"חלקת יואב" בספרו "קבא דקשייתא" קושיא א' המקשה בדומה לזה: 

"...ותמוה לי, הלא מכיוון שנפל עליו הגל, שוב לא יהרוג, ואין עליו עוד שם רודף כלל. ואם כן אף שהיה מקודם רשע, מכל מקום אטו אין מחללין שבת על רשע? וליהוי כמו שיצא ממחתרת ואחר כך נפל עליו גל, דודאי מפקחין..." 

וראה מאירי בסוגיא בסנהדרין התם (ע"ב ע"ב) שקדמו בזה ורמז לקושיא זו ואף יישבה כדלהלן: 

"...יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי -אומר אני שמפקחין, שהרי עכשיו אינו רודף, שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו -שאין לו עוד להרגו, וזה כהריגה בידים הוא ..." 

שמעינן מהא שקיימת סברה ישרה שאחרי שפצעו את הרודף והפסיק רדיפתו - הרי עתה פסק מיניה דין רודף, וכשם שאין עכשיו היתר להמיתו, הרי נקטינן אדרבא ההיפך: מצווה אף להחיותו כשאר ישראל ואפילו שרשע הוא.  

אכן המפרשים הקשו, מדוע יש מצווה להצילו, תיפוק ליה דהוי כרשע גמור, כגזלנים ורועי בהמה דקה הרועים בהמתם בשדות זרים, שדינם "אין מורידין ואף לא מעלין", כלומר שאין דין להצילם ולהחיותם?... 

והן אמת שקושיא זו קשה על כל "בא במחתרת" אף כל היכא ש"זרחה השמש עליו" כלומר, שבוודאות לא בא להרוג, אלא רק לגנוב בא, כאב על בנו וכו', סו"ס הלא הוי גזלן ורשע גמור (כרועי בהמה דקה) ומדוע הדין הוא שכן מפקחין עליו את הגל בשבת?... ותירצו המפרשים שדין "לא מורידים ולא מעלין" הוי דווקא ברשע שהוחזק לכך ומופקר ורגיל בעבירות, אך אם חטא וגזל ואינו רגיל בכך, מצווה להצילו כשאר רשע דעלמא, ובהכי עסקינן שאף אם בא במחתרת ו"לא זרחה השמש עליו" (כלומר שמוחזק שיהרוג אם בעל הבית יעמוד עליו) מ"מ אינו רגיל ומופקר בעבירה זו ,ולכן בעלמא מצווה להצילו כשאר ישראל, וכדברי המאירי. 

וראה גם משנ"ב ס' שכ"ט ס"ק ח': "...הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל -אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא). ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו. אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה. וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש." 

2. רבים השיבו דמירי ב"בא במחתרת" באופן שאי אפשר להצילו באחד מאבריו, דאז דינו במיתה, ולא חלוק דינו מכל רודף דעלמא, דנימא דכל רודף שא"א להצילו באחד מאבריו אשר דינו למיתה, אם פצעוהו פצעי מוות, אין כל עניין לאחר הפציעה להצילו ולהחיותו, היות וכבר בוצע בו קיום דין מיתה הראוי לו בשעה שהיה עסוק ברדיפתו, ולמרות שעתה ששוכב פצוע –אינו עסוק ברדיפה, מ"מ אין מצווה להצילו מפצעיו אלו, משום דדא גופא תוצאת הדין שחל בו, ואין עניין לשנות את דינו אשר חל בו כדין. 

ומעתה "בא במחתרת" באופן שלא היה יכולת לפגוע רק באחד מאבריו, אלא רק להרגו, אם נפל עליו הגל, הרי השמים החלו בו את דינו הראוי לו –"מוות", ולא גרע מאחר שפצעו פצעי מוות, ומשכך, אין מצווה עלינו לשנות את דינו שחל בו כדין. 

ולפי זה יצא שאם היה יכולת לפגוע באחד מאבריו ונפל עליו הגל, באמת יהיה מצווה להצילו ולפקח עליו את הגל בשבת. 

ומה דהגמ' הציבה דין זה דווקא בשבת, משום שבחול על אף שאין מצווה וחובה להצילו –מותר מיהא להצילו. ובשבת אסור משום שכרוך הדבר בחילול שבת, והיתר פיקו"נ רק במקום שיש מצווה ולא רשות. 

וכוונו החברים בזה לדברי ה"אור גדול" (פרק ה' מיסודי התורה הל' ב') ויתכן שאף זו כוונת היד רמ"ה בסוגיא התם בסנהדרין יעו"ש. 

3. ולאור זה, יש מהחברים שטענו, ששייך לומר את האמור לעיל (3) גם ב"בא במחתרת" שכן ניתן להצילו באחד מאבריו [ולא רק באינו יכול להצילו באחד מאבריו], משום שהיכולת להציל באחד מאבריו הינו עניין אינדיבידואלי אישי כלפי האדם המציל, שיש אדם היכול להציל באחד מאבריו [ואז אסור לו להרגו], ויש שלא יכול -אלא יכול רק להמיתו [ולכאורה מציאות זו שייכת בכל רודף יהיה אשר יהיה], ומשכך, כן כל רודף באשר הוא, קיים בו למעשה ההתכנות למיתה, דתלוי ביכולת האדם המציל. 

ולכן אם נפל עליו הגל ופצעו פצעי מוות, אין עניין להצילו, משום דדא אמרינן דהשמים החילו בו דין מיתה הראוי לו כדת וכדין, בדיוק באותה מידה כאילו הרגו אדם אשר אינו יכול להצילו באחד מאבריו. 

4. יש מהחברים שהשיבו, היות ורבותינו האחרונים ייסדו (יעו' אפיקי ים ח"ב ס' מ' ודברי יחזקאל ס' כ"ג ס"ק ו') שדין "בא במחתרת" בשונה מרודף, הוי "התרת דמו" במפורש, כדכתיב "אין לו דמים", ויש שסוברים מכוח זה ד"בא במחתרת" בכל גווני רשאים להמיתו בזמן שעסוק במחתרת ובגניבה, אף כל היכא דיכולים לפגוע באחד מאבריו, בשונה מרודף דעלמא. [וביארו זאת החברים בכמה הדגשים והטעמות, ויעוי' בשיעורי הגר"ש רוזובסקי בסנהדרין שם שביאר עניין זה]. 

משכך, הרי "גברא קטילא" הוא ממש, ולכן אם נפל עליו הגל אין שום עניין להצילו בכל גוונא – אף אם יכול היה להצילו באחד מאבריו – משום שהתקיים בו דינו דין מיתה הראוי לו כמעשה שמים ב"כוח עליון". 

ומובן לפי זה פרש"י טפי, דכתב שם "...אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה.

וכוונו בזה לדברי הגר"ש רוזובסקי בחידושיו לסנהדרין ס' ט"ו ובשיעורי הגר"ש בסוגיא שם. 

נעיר בצידו, דהוא חידוש גדול, משום שברמב"ם חזינן דדין רודף דעלמא דין הריגתו מחויבת יותר מאשר "בא במחתרת", שהרי פסק בפרק א' מרוצח הלכה ו' שמצווה וחובה על כל אדם להרגו, ואם לא עשו כן עברו איסור חמור, ולעומת זאת לגבי "בא במחתרת" לא כתב כן, אלא רק פסק בפרק ט' מגניבה הל' ז', שרשות לכל אדם להרגו. יעו"ש. צ"ע אפוא כיצד "בא במחתרת" התירה התורה דמו טפי מרודף דעלמא. 

5. כעין זה יש שהביאו משמיה דהר"י מלוניל ש"בא במחתרת" שאין לו דמים מיירי דווקא בבא בלילה, ואז אין צריך להשתדל לפגוע באחד מאבריו אלא יכול להמיתו מיד (וניישב כדלעיל 2-4). 

6.  יש מהחברים שהטעימו – וכוונו בדבריהם לתירוצו של החלקת יואב שם – דכל היכא שנפל עליו הגל על ה"בא במחתרת" מחזיקים אנו אותו שבוודאי מת, ולכן אין מחללים עליו את השבת. וזאת בהסתמכות על דברי הנקודות הכסף ביו"ד סי' שצ"ז דכל היכא שנפל עליו הגל איתרע "חזקת חיים" שלו, ולאור פסק המגן אברהם בס' ש"ל ס"ק ט"ו, שאין לחלל שבת לשם פיקו"נ כל היכא דליכא "חזקת חיים". ולכן על אף שבעלמא מחללים שבת על אדם שנפל עליו הגל, כל זה משום שחזקת חיים עדיין יש לו [למרות דאיתרע החזקה] אולם "בא במחתרת" שהתורה קבעה עליו "אין לו דמים", הרי תולין אנו שהגל מן הסתם המיתו וחזקתו שמת טפי מאחריני שנפל עליהם הגל. ומשכך, אין מפקחין עליו את הגל בשבת. 

ולפי זה יצא שאם יודעים שבוודאי חי (כגון שצועק תחת הגל) – צריכים להצילו אף בשבת. 

וכעין זה באבן האזל בפרק ט' מגניבה הלכ' י"ג. 

ויתכן דזו כוונת המאירי ביישבו קושיא זו באומרו: 

"...יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי -אומר אני שמפקחין, שהרי עכשיו אינו רודף, שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו -שאין לו עוד להרגו, וזה כהריגה בידים הוא ..." 

ונעיר בצידו, שה"קבא דקשייתא" אמנם מביא תירוץ זה אך דוחהו, משום שסתמא דגמ' מיירי גם בידוע שעדיין חי הוא תחת הגל. 

7. עוד יש שהשיבו שהואיל ו"בא במחתרת" הכניס את עצמו בידיים בפשיעה ובזדון גמור למצב של סכנת מיתה, שהרי ידוע שמותר לכל אדם להמיתו, אם כן בכהאי גוונא אין פיקו"נ דוחה איסורי שבת להצילו.  

וכוונו החברים בזה לדברי ה"אור גדול" (על הרמב"ם פרק ה' מיוסודי התורה הל' ב') שאין אם אדם פשע ומכניס עצמו במכוון למצב של פיקוח נפש אין היתר להצילו ע"י חילול שבת, וזאת בהסתמכות על דברי התוס' ריש שבת (דף ד') דלא אמרינן "חטא כדי יזכה חברך" כל היכא שהכניס עצמו בפשיעה ומזיד לעניין, כאדם שהכניס פת לתנור בשבת במזיד, שלא התירו לאחר לרדותה. וכל כדומה לזה. 

8. עוד יש טענו שאולי מדובר באופן שחוששין אנו שלאחר שנפנה מעליו את הגל, ישוב לפשעו ומסכן את חיי בעל הבית, ולכן א"צ להצילו. 

וכוונו בזה לדברי האחיעזר ח"א ס' י"ח אות ב'.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.