ביאה במקצת לעניין טומאת בית המנוגע וטומאת אהל (השאלה נשלחה ע"י הרב צבי וינברג).


1 דקות קריאה
28 Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת אמור - תשפ"א 

"וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא ..." 

ראה רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז הל' ו' דפסק לגבי טומאת בית המנוגע, דביאה במקצת לאו שמיה ביאה ולפיכך, טהור הנכנס לבית טמא אינו נטמא עד שהכנס ראשו ורובו. 

וזה לשון הרמב"ם: "טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא". 

אך אם נכנס מיעוטו כמכניס ידו או חוטמו בלבד אינו טמא, ומקורו מתורת כהנים דתניא "והבא אל הבית עד שיכניס ראשו ורובו". 

והנה, ראה ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק א' הלכה י"א, דפסק לעניין טומאת אהל המת, דביאה במקצת שמיה ביאה ולפיכך, אם נכנס עם ידו או חוטמו בלבד טמא.   

וזה לשון הרמב"ם: 

"וטומאת אהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאה האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו ה"ז נטמא באהל, אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה"ז נטמא כולו..." 

זאת אע"פ שאף בטומאת מת כתיב בקרא "כל הבא אל האהל" (במדבר י"ט) וכתיב "ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כ"א) ופרש"י שם במקום "באהל המת". 

וקשה, מאי שנא  

בין: טומאת בית המנוגע שאדם שנכנס מקצתו כידו בלבד – אינה נטמא משום דכתיב "והבא אל הבית" ונקטינן דביאה במקצת לאו שמיה ביאה. 

לבין: טומאת אהל המת, שאף אם מכניס ידו או חוטמו בלבד, למרות הכתוב "כל הבא אל האהל" במקצתו סגי.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. קושיא זו – קושיית המשנה למלך היא בפרק ט"ז מהלכות טומאת צרעת הלכה ו' יעו"ש. 

2.  רבים השיבו – בכמה הטעמות והדגשים ואיחדנום – טומאת מת ע"י אהל שונה היא, משום שהמת המטמא התחדש בו שטומאתו בוקעת ועולה ומתפשטת לכל עבריה תחת כל האהלה הנמצאת מעליו והוא דין "טומאת אהל המת", כך שהנכנס לבית – ואפילו מקצתו כאצבעו וחטמו – כאילו נוגע בדבר המטמא – כלומר במת גופא, ולכן טמא אף בלא ביאת כולו או רובו. 

לעומת זאת טומאת בית המנוגע, אין כאן דין טומאת אהל המתפשטת לכל עבריה, אלא אבני הבית לבדם טמאות, שהרי טומאת אהל התחדשה רק במת בלבד, כלשון המשנה במסכת כלים פרק א' משנה ו' "חמור מכולם המת, שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאים ". וכפסק הרמב"ם פרק א' מטומאת מת הל' י' "טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד, ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלים, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים." 

אלא שהתחדש בטומאת נגעי בתים דין הבא אל הבית וכן שוהה בבית – טמא ואינו מדין "טומאת אהל" כנ"ל, וראה לשון הרמב"ם שם (פרק ט"ז מטומאת צרעת הל' א'): "...וכל כזית מהן (מאבני הבית) מטמא במגע ובמשא ובביאה ". 

ולכן צריך דווקא ביאת כולו או רובו כדין רובו ככולו [כשיש מעשה ביאה – כנכנס מלפניו סגי ברובו, וכשאין מעשה ביאה – כנכנס מאחוריו – צריך כולו, ככלים אשר נמצאים בבית שקדמו לנגע הבית שטמאים אף הם בלא מעשה ביאה. ואכמ"ל]. 

3. יש שהביאו לשון הראשונים שכתבו שטומאת אהל יסודה משום "דביתא כמאן דמליא טומאה דמי" יעוי' רש"י חולין קכ"ה ע"ב ד"ה דכולה, ועיין גם בתוס' נזיר מ"ג ע"א ד"ה בבית "דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ".  

וכוונו בזה החברים לדברי ר' אלחנן בקובץ שיעורים פסחים דף מ"ד ע"ב אות קפ"ז, יעו"ש. 

ובפשטות ביאור זה מצורף לביאור דלעיל 2. האהלה על המת פועלת שהבית מלא טומאה משום שהמת גופא טומאתו בוקעת ועולה אף בלא אהלה, ומשכך המכניס ידו או חוטמו לאהל המת הוי כנוגע במת ממש ד"טומאה כמאן דמליא בבית". דטומאת מת - בשונה משאר הטומאות - אף בלא "אהל" עצם הטומאה עולה היא למטה ויורדת למטה ב"קו ישר" אנכי, ואם קיים מת (בלא אהל) ואדם עובר מעליו -הרי הוא נטמא מהטומאה הבוקעת מהמת, ואפילו מחט העוברת מעל המת -טמאה. חדשה התורה אפוא שאם קיים אהל על המת (כיסוי טפח שגובהו טפח מעל המת), הטומאה אשר עולה למעלה נעצרת כביכול בקירוי האהל, ושם מתפשטת וממלאה את כל מה שתחת המאהיל, יתירה מכך אף מתפשטת לאהלים אחרים אם יש חלון בין האהלים, 

בשונה כמובן מטומאת בית המנוגע, שלא התחדש בה שהטומאה בוקעת ומתפשטת, ואף לא תעבור הטומאה מבית המנוגע לבית סמוך לו ע"י חלון וכדו', ואם יהיה ארובה בבית המנוגע ויעבור אדם מעל הארובה מלמעלה -לא יטמא.  אלא רק התחדש בנגעי בתים ש"הבא אל הבית" טמא, ולכן צריך ביאת רובו דווקא. 

4. יש שהביאו את דברי הספרי פרשת חקת פיסקא ד' לגבי טומאת אהל המת שקיימת דרשה מהכתוב לרבות את הבא מקצתו: "כל הבא אל האהל. זה הבא מקצתו: וכל אשר באהל. זה הבא כולו. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הבא מקצתו טמא הבא כולו לא יהיה טמא. אלא אם כן ענשת מן הדין. לכך נאמר כל הבא אל האהל ללמדך שאין עונשים מן הדין." 

הרי לן שחז"ל דרשו זאת מיתור המקראות שלא רק הבא כולו או רובו טמא אלא אף הבא מקצתו. 

5. עוד הביאו החברים את דברי אור החיים פרשת חוקת (פרק י"ט פס' י"ד) בעניין זה: "כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל - קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וז"ל כל הבא אל האהל שבא מקצתו, עד כאן וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא, הייתי אומר הבא כולו, הבא מקצתו מנין, וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור, מה אני מקיים כל הבא וגו' זה הבא מקצתו:  עוד שם בפסיקתא וז"ל דבר אחר כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום, עד כאן, נראה שהוכרחו לדרשה זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל, ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש:" 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.