בכי בראש השנה - בכי בתפילה - מעמד ראש השנה בימי נחמיה


1 דקות קריאה
14 Sep

ראה באר היטב ס' תקפ"ד ס"ק ג' דמביא כי "האר"י ז"ל נהג לבכות בראש השנה ויוה"כ.

הבאר היטב מביא את התבטאות האר"י לפיה "מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלמה".... ו"כל מי שבוכה אז מעצמו בבכיה גדולה מאליו אותה שעה דיינין לה בבית דין של מעלה וכו'".

גדולי הפוסקים הלכו בעקבות  האר"י ופסקו כי מנהג ישראל הוא לבכות בתפילות ראש השנה.

לעניין זה ראה למשל בספר "מטה אפרים", ס' תקפ"ב סעיף כ"ח, דכתב כי נוהגים לבכות בראש השנה, ואפילו כשחל בשבת.

וראה עוד בהערות "אלף למגן" שם דמביא בשם השל"ה שאף מי שאינו מצליח לבכות, טוב שיעשה קול בכי כאילו הוא בוכה.

והנה, ראו המסופר בספר נחמיה (שם פרק ח' פסוקים ט'-י"ב) דהעם התעורר לתשובה אחרי שומעם דברי התורה במעמד ראש השנה ונהג באבל, בעצב ובבכי על חטאיהם. 

עזרא הסופר והלויים פנו אל העם בקריאה כי אל להם להתאבל, להתעצב ולבכות ביום קדוש זה של ראש השנה אלא אכלו משמנים וממתקים וכו'.

"וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹקיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:

לעומת השיטות דלעיל, שיטת הגר"א היא, כפי שמובאת בספר "מעשה רב" (ר"ז) כי אין לבכות בראש השנה.

הגר"א מסתמך על המסופר בספר "נחמיה" הנ"ל.

ואכן צ"ב לשיטת האר"י וגדולי הפוסקים דעימיה, מאי שנא:

בין: מעמד ראש השנה שאירע בימי עזרא ונחמיה, דלפי המסופר בספר נחמיה עזרא והלויים מנעו את בכיית העם המתעוררים לתשובה בראש השנה.

לבין: החיוב / המנהג החל כיום לפיו יש לבכות בתפילות ראש השנה, ואף מעלה גדולה היא עד למאוד.


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:



1. רבים השיבו שמשמעות מנהג האר"י ודעימיה, שבכי המתעורר לבא מחמת רוממות ה' ומלכותו הנשגבה שונה הוא, ובכי כזה ראוי בראש השנה, בשונה מכך בכי הבא מחמת צערו על חטאיו או על צרותיו וכדומה, שאין מקומו ביום קדוש זה.

2. בדומה לזה, יש פוסקים שחלקו בין אדם המביא עצמו לבכי, שזה אינו ראוי בראש השנה. לבכי המתעורר מאליו בתפילתו פנייתו לבורא עולם – שהוא המובחר והראוי. (יעוי' יחווה דעת ועוד פוסקים )

3. יש שדייקו שבכי המגיע מעצבות, אבלות ומרירות – כבכיית העם בזמן עזרא ונחמיה, כמדויק בפסוקים שם, שאינו נכון, כאומרם "אל תתאבלו ואל תבכו", לעומת בכי המגיע מהתרגשות, שמחה וקרבה לבורא עולם כבכי האר"י.

4. דא עקא דלכל אותם ביאורים יצא שלא כראוי עושים הבוכים כחשבון נפש על עוונותיהם, או על צרותם כחולה המוטל בביתם וכדומ'. ופוק חזי מאי עמא דבר: מתי בוכים ועל מה בוכים, מתבקש אפוא צדדי היתר נוספים...

5. יש טענו שכל גערת עזרא והלוויים אינה על הבכי לשעתו, אלא על התמשכות הבכי של כל העם שלא פסק , להפוך את ראש השנה ליום בכי כללי – זה בוודאי אינו ראוי! אולם בכי הפורץ לפרקים בראש השנה בתפילותיו, זה אינו בכלל זה. וראוי ומשובח הוא, כדברי האר"י.

6. לאור משנת ישיבות ליטא שראש השנה מעמדו כיום דין, יום המשפט . (ואגב "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" – בגימטריא "ראש השנה"!) והתייחסותם ליום זה בהתאמה: אימה ורעדה מפני אימת הדין, כיאה במשפט במלכותא דארעא. כמפורסם בכתבי ראשי הישיבות דליטא זצוק"ל והנהגותיהם לרוב.

גם "אמרו לפני מלכויות" נתפס במשנתם כאמירה מחייבת: "אם מלך אני איה מלכותי?" לקבל ללא עירורין עול מלכותו! קרי: משפטיו, חוקיו וגזרותיו (וח"ו לא להמליכו במלל שטחי, כשלבו בל עמו, ומחר עולם כמנהגו נוהג, חוזרים שוב להבלי העולם...) לא יפלא אפוא שתחושת בכי זו אופיינית בישיבות ליטא תלמידיהם חניכיהם. (ואגב גם ההולכים בדרכו של הגר"א העידו שבזה אינם ברי הכי לנהוג כמותו, מאימת המשפט – הגוררת בכי נוקב.)

לאור כל זאת: בכי זה של ראש השנה הנובע מתחושה זו, אינו בכי של צער ויאוש מדכא – שהוא אכן אסור (כבכי העם דאז), אדרבה בכי של אמונה במלכות השם! ישועה ותקווה הוא, שכן בזה גופא מקבל את מלכותו, ברגע שכנוע אתה לפניו , והעצמת בכל נימי נפשך שהוא הממית ומחיה, והוא המצווה והאוסר, ואין בלתו להושיע, וגם אם הרשעת, פשעת, ומרדת, אם רק מיד תחזור אליו ולא תחמוק ממנו – אז ורק אז! - קבלת חנינה! ונתנו לך את חייך במתנה! יצאת זכאי לפניו!

כפי שהיטיב לתאר רבי שלמה אבן גבירול בפיוט כתר מלכות: לָכֵן אִם תִּקְטְלֵנִי. לְךָ אֲיַחֵל. וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי. אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ. וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ: וּבְשׁוּלֵי רַחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתָּנִי. וְלֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

אמור מעתה: בכי המבטא תחושה זו – בין אם מעוררו חשבון נפשו בעוונתיו, או סך צרותיו והרפתקאותיו, ברגע שבתעצומות נפשו מקבע בתוך תוכיותו שהכל ממנו יתברך, קבל את מלכותו והוא יושיעך! – הבכי יפרוץ כמו מאליו, וממנו יוושע. לא בכי זה אסרו! אדרבה – לבכי זה ייחלו!

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.