בכי תינוק המסכן חיי רבים – עובר המסכן את חיי אמו


7 דקות קריאה
27 Jul
27Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת דברים (חזון) - תשפ"א 

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם וגו'..." (איכה א') 

ביום ז' באב תש"א ניתנה הפקודה מגרינג להיידריך ימ"ש להכין ולבצע מיידית את תכנית "הפתרון הסופי".

בשו"ת "מגיא ההריגה" ס' א' לרבי שמעון אפרתי זצ"ל (מופיע גם בקובץ אורייתא "שואה" עמ' ק"ס) מביא השאלה הבאה: 

בבונקר במחבוא ישבה עדה שלמה של יהודים שהסתתרו מהצורר ימ"ש כאשר ברור היה שאם היו מוצאים אותם היו מוציאים אותם להורג. 

ובעת שהרשעים הללו ערכו החיפושים במקום, תינוק שהיה עם הנחבאים,  פרץ בבכי ללא כל אפשרות להשתיקו. 

נקודת מוצאם של המתחבאים הייתה כי  לו קול בכי התינוק היה נשמע בחוץ  ברי כי היו נתפסים על ידי הנאצים ימ"ש. 

והשאלה שעמדה לפתחם היא, האם מותר לשים כר בפי התינוק כדי להשתיקו כשיש חשש שמא ייחנק? 

ביני וביני ניגש מי מהנחבאים וסתם עם כר את פי התינוק. 

לאחר שהרשעים הארורים עזבו המקום נגשו הנחבאים להסיר את הכר וגילו לדאבונם שהילד נחנק ומת. 

ומסקנת הרב שם בשו"ת מגיא ההריגה שלא חטא האיש בזה ואף אינו צריך תשובה. 

זאת בהסתמך על המובא בגמ' סנהדרין דף ע"ב ע"ב, דדין רודף נאמר אף בקטן הרודף, ואע"פ שאינו מודע לתוצאות רדיפתו. 

והנה, ראה שם באותה סוגיא (סנהדרין ע"ב ע"ב) דמקשה הגמרא על דינו זה של רב הונא לפיו קטן הרודף דין רודף לו מהא דתניא עובר שהוציא ראשו נחשב כילוד (בשונה מעובר שלא הוציא ראשו) ולפיכך, אף אם מסכן את אמו אין להמיתו (בשונה מעובר שאינו "נפש גמורה"). וזאת משום "שאין דוחין נפש מפני נפש". 

מקשה הגמ' שם, אף אם יצא ראשו מדוע אין נוגעין בו לשיטת רב הונא, ומה מהני טענה זו "שאין  דוחין נפש מפני נפש",  סוף סוף הלא רודף הוא? אלא בהכרח שאין דין רודף לקטן, ודלא כרב הונא. משיבה הגמ' שם "שאני התם דמשמיא קא רדפי לה". 

כלומר, מסקנת הגמ' דאכן קטן הרודף -דין רודף לו. ברם, כאן בילוד שונה הדבר שאין זה "מעשיו" אלא כ"מעשה שמים הוא". 

פשטות הדברים שאם אין הקטן עושה מעצמו ומרצונו, אלא נכפה הוא בעשייה זו  אין כאן רדיפה מצדו אלא הוי כ"מעשה שמים" הוא, וכלשון הרמב"ם בהלכה זו  (פרק א' מרוצח הל' ט'): "הרי זה כטבעו של עולם".  

הדעת נוטה אפוא שכמו כן תינוק קטן הבוכה הרי כפוי למעשה זה לגמרי כילוד בלידתו, ולא גרע מחולה המפרכס בחולי הכפיון (אפילפסיה) שאין לראות את פרכוסיו כמעשה רצוני עצמי אלא כ"מעשה שמים" ו"טבעו של עולם". 

ואם כן קשה, מאי שנא: 

בין: בכי תינוק המסכן חיי רבים, לראות אותו – להני פוסקים – כ"דין רודף" למרות שכפוי לבכיו זה. 

לבין: ילוד המסכן חיי אמו בלידתו – שאין לראותו כרודף, משום ד"משמיא קא רדפו ליה" והוי כעשיה לא רצונית המתייחסת ל"טבעו של עולם". 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה- ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות – הנחת שאלת "חילוקא" לגבי "משמיא קא רדפי ליה" שעניינו שכל פעולת אדם שאינה רצונית מדעת אלא דחף אינסטינקטיבי, הוי כפעולה כפויה ומשכך איננה פעולת רדיפה של האדם אלא כאילו השמים רודפים –הנחה זו איננה נכונה. שכן לעניין להיחשב "רודף" -סגי בפעולה שאדם פועלה אפילו איננה רצונית גמורה אלא אינסטינקטיבי (כדחף אוטומטי לגירוי) כבכיו של תינוק בן יומו המסכן חיים –שאף היא נחשבת פעולת רדיפה של עושה הפעולה. ולכן תינוק בן יומו הבוכה בכי מסכן חיים בבונקר –כמוהו כ"רודף" דסו"ס מעשיו מסכנים חיי זולתו, זאת למרות שאין אשמה ואחריות כלל לתינוק בתוצאת אובדן החיים המתהווים ממעשיו. 

הלא תראה שגם "קטן הרודף" שדין "רודף" לו כדברי רב הונא, לא מיירי דווקא בקטן שרץ עם סכין להרוג אחר מדעת והבנה, אלא מיירי אף בקטן כבן חמש המשחק באקדח שמצא, ויורה לכל עבר, וסבור שמשחק מצא, וכלום אשמה ואחריות כלשהי יש לו על מעשיו?... ואעפ"כ משום שמעשיו מסכנים חיים הרי דין רודף לו ויהי מה. ועל כן גם קטן הבוכה בבונקר –דין רודף לו. 

וביאור העניין: דין רודף אינו רק בתורת "ענישת הרודף", אלא בעיקר מכוח "הצלת הנרדף", שקבעה התורה שכל אדם הפועל עשייה שתוצאותיה מקפחות חיי זולתו, שללה התורה לשם הצלת הנרדף את חיי מקפח החיים, ותחולתו בכל "מקפח חיים" בין גדול, קטן ותינוק בן יומו. 

אלא ש"לידה" שאני. שאין היילוד היוצא מהרחם עושה פעולה הממיתה כלל, אלא תהליך הלידה –התכווצויות הרחם וכו' – הם הדוחפות את היילוד לצאת, ואם תהליך הלידה קשה ומסכן חיי היולדת – משום גודלו או זווית יציאתו של היילוד – אין התינוק "עושה" זאת, אלא מהווה "גרזן ביד החוצב" בלבד, שכן אין הילוד פועל את הרדיפה, אלא תהליך הלידה פועל את הרדיפה –והיינו "משמיא קא דרדפי לה" כאומרו: זה לא "הוא" העושה –אלא "פעולת הלידה". 

2. נעיר בצידו: לפי ההגדרה דלעיל (1), הרי גם פרכוס כפיוני בלתי נשלט באדם מחוסר הכרה לחלוטין – אם תנועותיו מסכנות חי אחרים – ייחשב כרודף וימיתוהו, משום שסוף סוף נעשית על ידו פעולת המתה... 

והדעת נותנת שלא היא, שהרי כפוי הוא לגמרי לפעולה זו, -והוי כרדיפה "משמים", ואם כן מה בין זה לתינוק קטן בן יומו או בין חודש הבוכה (תינוק רעב –כפוי לבכות לכאורה)?... וצ"ע. 

אכן, יעוי' בתשובה דלקמן 3. 

3. יש שחילקו – ואף זה בכמה אופנים ואיחדנום – בין פעולה אינסטינקטיבית כבכי של תינוק, שלמרות היותו אינסטינקטיבי אינו נחשב כפעולה "אל רצונית" אלא "רצונית", אלא שהרצון קיים באינסטינקט, כשהתינוק רעב או כאוב – אינסטינקטיבי הוא רוצה לבכות. 

לעומת זאת, יש פעולות שאינם קשורות במודעות ורצון כלל, אלא הם כפעולת רפלקס (בדומה ל"זנב הלטאה" שבש"ס). 

כל פעולה הנובעת מ"רצון לעשות" ויהי מה, בין רצונית גמורה בין רצונית אינסטינקטיבית, נחשבת שהאדם הוא עושה הפעולה. בשונה מפעולות "רפלקס אל רצוני", שלא האדם הוא עושה אלא נעשית מאליה "כנעשה משמים". 

ולכן בכי של תינוק בן יומו -נחשב לעניין זה שהתינוק הוא העושה (מחמת אינסטינקט הבכי) ונחשב כרודף, בשונה מכך יילוד בלידתו -שאינו יוצא מהרחם כפעולה רצונית כלל, אלא נחשב כפעולה אל רצונית ששולטת עליו בדומה לרפלקס, ולכן כ"נעשית משמים" ואינו רודף. 

וכמוהו פרכוס כפיוני וכדמה לזה, שאינו רצוני הכרתי כלל אלא כרפלקס, הרי הוא "פעולה משמים" לעניין רדיפה, ולכן לא ייחשב האדם כ"רודף" בכהאי גוונא. 

[ולכן אומרים: "התינוק נולד" כלומר "נפעל" ואינו פועל, בשונה מ"תינוק בוכה" כלומר "פועל" ואינו נפעל]. 

וביאור עניין זה בדומה לעיל 1, שדין רודף אינו נובע מאשמה ואחריות המוטלת ברודף, אלא כל שהוא "בעל המעשה" -ומעשהו מקפח חיים, אף אם אין בו כוונה ודעת בפעולתו אלא רק "רצון" לפעולה (ולקטן יש "רצון" למרות שאין לו "כוונה" -כדברי רבותינו האחרונים), שללה התורה את חיי מקפח החיים – בעל המעשה – לשם הצלת הנרדף. 

4. יש שדימו מקרה זה של אטימת פיו של התינוק הבוכה בבונקר לחידושו הידוע של החזו"א שצידד להתיר הטיית חץ שלא יפגע ברבים אלא שיפגע ביחיד, דהוי כ"פעולת הצלה" ולא כ"פעולת המתה", כדבריו בחו"מ סנהדרין ס' כ"ה: 

"ויש לעיין, באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים. ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה האכזרית של הריגת נפש, ובפעולה זו ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים קשורה במה שמוסרין להריגה נפש מישראל. אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצאת בצד אחר נפש מישראל, ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר... " 

כוונת החזו"א לכאורה דכל היכא שאין מהות ההצלה בעצם הריגת ומסירת האחר, אלא עושה מעשה שמהותו "הצלה" (הטיית החץ להרחיקו מעלינו שלא יפגע ברבים) ואינו מעשה של קיפוח חיים אלא שרק בעקיפין תוצאותיו יביאו להמתת האחר [פעולת הצלה זו – הטיית החץ – בעיקרה לא מחייבת המתת האחר, אלא רק כאן במקרה כך הוא הדבר], והואיל הטיית החץ מצילה רבים למרות שתוצאותיה המתת יחיד, לא חזינן מעשה זה כ"מעשה המתה" אלא "מעשה הצלה" להשתדל להציל רבים -ויש מקום לצדד להתיר. 

בשונה כמובן ממעשה הצלה שעצם ההצלה במהותה כרוכה בהמתת האחר (כהסגרת אדם לרודפיו המבקשים להמיתו לשם הצלת העיר), ואדרבא עיקר הפעולה במהותה היא נטילת חיים מהאחר ורק בעקבותיה יוצרת הצלה, שאסורה היא לחלוטין ב"יהרג ואל יעבור". 

החזו"א קיצר בדבריו, ומבעי לן לעיין טובא בכוונת דבריו בעומק הראוי ולא בחטף. 

ובכל זאת יתכן לדמות מילתא למילתא. הואיל ומשתיק התינוק השתדל לא לעשות פעולת המתה, שהרי לא בא לחנוק אותו, אלא רק לכסות את פיו [שלא יוציא קול בכי] או את גופו [שלא יצא הקול החוצה], ובפרט שאין מעשה זה בהכרח ימית את התינוק, ולבסוף נמצא שנחנק מכך, הרי זה דומה ל"פעולת הצלה" לרבים במניעת בכי התינוק (לאור יסודו של החזו"א) גם אם לבסוף מת התינוק בכך, ולא הוי כהצלה ע"י מעשה המתה להדיא או הסגרת המבוקש למוות (שההצלה וההמתה כרוכים כאחד) שאסורים. 

ומכאן יש ללמד סנגוריא למעשה זה גם לדעת הסוברים שאין לתינוק הבוכה דין רודף. 

5. יש שהביאו את דברי רש"י בסנהדרין שם (ע"ב ע"ב) כסמך לכך דבכהאי גוונא יש מקום להתיר המתת התינוק. דכתב שם לגבי "אין דוחין נפש מפני נפש" (ד"ה יצא ראשו): 

"...ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך, דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן." [בנוסף תירץ רש"י שם, דשבע בן בכרי היה חייב מיתה כמורד במלכות]. 

משמע לכאורה מדברי רש"י (בתירוצו הראשון) דגם במקום שאין בו דין רודף ממש (שהרי אם שבע בן בכרי דינו היה כרודף -קושיית רש"י ליתא), ולמרות כן אם בלאו הכי כולם ימותו מחמתו ואף הוא ימות עמם, ואילו במיתתו ינצלו כולם, -יש להתיר את מיתתו. 

הוי אומר, דאף לגבי בכי של תינוק מסכן חיים –הדין כך, כיוון שבמצב זה כולם ימותו כולל התינוק, ואם ימיתוהו ינצלו כולם –יש להתיר מיתתו בידיים בשביל שכולם ינצלו. 

אכן, להלכה קי"ל כנפסק השו"ע ברמ"א ס' קנ"ז סע' א': "עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו -לא יתנו להם אחד מהם, אלא א"כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (ב"י בשם רש"י ור"ן). 

ואף לדעת רש"י הנ"ל יתכן דכוונתו רק לבאר כיצד המיתהו אנשי העיר בידיהם הם, ואין לדמות זאת למקרה שלא יחדוהו כלל כתינוק דנן. ואכמ"ל. 

6. ע"פ המאירי בסוגיא (סנהדרין ע"ב ע"ב) קושיא מעיקרא ליתא  שחידש שכשיצא ראשו ד"אין דוחין נפש מפני נפש" דמשמיא קא רדפי ליה, כל זה דווקא לגבי אחר הבא להציל שאל לו להמיתו, אך אמו היולדת המסתכנת מחמתו יכולה להמיתו בידיה. 

ודון מינה גם לגבי תינוק הבוכה בבונקר, דאכן "אין דוחין נפש מפני נפש" דמשמיא קא רדפי ליה, אך המסתכנים בחייהם בבונקר מחמת בכי התינוק -כל המה רשאים להמיתו בידיים. 

7. יש שטענו שהואיל ואמו גרמה עיבור זה, נמצא אפוא שהביאה על עצמה עיבור ולידה העלולים להיות סכנה, משום כך אין לראות בכה"ג את לידת התינוק כרדיפה, שהרי שותפה היא במעשה רדיפה זה כביכול. 

נעיר בצידו: אם כך –הדין ישתנה במקרה שהתעברה באונס או שלא היה צפוי שתתעבר, וכי אז נתיר להמית את היילוד שהוציא ראשו?... 

8. עוד יש שטענו, יתכן וכל עניין "משמיא קא רדפי ליה" דווקא בלידת תינוק כשהאם מקשה ליילד, שבמצב זה לא רק היילוד מסכן את חיי האם, גם האם מסכנת את חיי היילוד, ולכן שווים הם ברדיפתם איש את רעהו "ואין דוחין נפש מפני נפש". לדבריהם המכוון ב"משמיא קא רדפי ליה" לומר דכאן הוי מצב מיוחד שאין לראות בו רודף ונרדף ברור, משום שכל אחד מסכן חיי רעהו. 

ונראה שכוונו בזה לדברי האגרות משה יור"ד ח"ב ס' ס' ענף ב' יעו"ש. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.