"בעלים מפגלים" - מנחת סוטה - שאר קורבנות


7 דקות קריאה
28 May
28May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת נשא - תשפ"א 

"וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ" (במדבר ה') 

איתא בזבחים מ"ז ע"א "אמר ר' אליעזר בן יוסי שמעתי שבעלים מפגלים". 

כלומר, ביד הבעלים לפגל את קורבנותיהם ומנחותיהם בשעת עבודותן על ידי מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן והמנחה. 

והנה, ככתוב בפרשת נשא (במדבר ה') בדיקת הסוטה נעשית באמצעות שתיית המים המרים - ובמידה וזינתה המים המרים ימיתו אותה. 

עוד איתא בקידושין ל"ו ע"א דהאשה הסוטה נחשבת כבעלים של מנחת סוטה ולפיכך, היא זו שמניפה את מנחתה - דתנופה בבעלים. 

עוד איתא, במסכת סוטה כ' ע"ב דבכוחם של המים המרים לבדוק הסוטה בתנאי שמנחת הסוטה קרבה כמצוותה. 

ובהתאם לכך, ככל והמנחה נפסלה לא יהיה בכוחם של המים המים לבודקה. 

היוצא מהאמור, דביד הסוטה לפגל מנחתה ולפוסלה. 

אמור מעתה, אנן סהדי דסוטה שזינתה, בכדי להציל חייה וכבודה האבוד הרי שתפגל מנחתה במחשבת פיגול. 

מה גם, שאדם לא יחוש בדבר שהרי הפיגול נעשה במחשבתה בלבד. 

ובאם אכן כן, נפלה כל אמינות בדיקת השקיית סוטה שטהורה היא. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: כל הקרבנות והמנחות שביד הבעלים לפגלם ולפסלם. 

לביןמנחת סוטה שבהכרח אין יכולת ביד הסוטה לפגל את מנחתה ולפסלה. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. קושיא עתיקה היא שלא נס ליחה, ונשאו ונתנו בה רבים. נדפסה לראשונה ע"י הדברי חיים מצאנז. אף הג"ר יוסף ענגיל חיבר ספר "בגבורות שמונים" סביב קושיא זו ועליה 80 תירוצים! 

כצפוי תשובות רבות של חברי "חילוקא" כוונו לתירוצים שנכתבו שם. 

2. רבים השיבו שאם נאמר שמחשבת פיגול – כשאר מחשבות הפוסלות – אינן באמת ב"מחשבה" גרידא אלא בעי דבור בפה, כדברי רש"י (מנחות ב' ועוד) ותוס' (פסחים ס"ג, ב"מ ס"פ המפקיד, זבחים ד' ועוד), הרי בפשטות נאמר שמזהירים אותה לא ללחוש כלום בשעה שמקריבים את מנחתה, וישימו לב לכך ששפתותיה אכן אינן נעות והכל שפיר. 

אכן דעת הרמב"ם בפשטות (פרק י"ג מפסולי המוקדשין הל' א') שבמחשבה בלבד סגי למחשבת פיגול ולשאר מחשבות הפוסלות (יעוי' משנה למלך שם). וכן הוא בחינוך פרשת צו. והדרא קושיא לדוכתיה. 

3. יש שהשיבו שאין הסוטה נחשבת כבעלים גמורים על מנחתה, משום שחיוב הבאת המנחה על בעלה מוטל והוא המקדיש, אלא שהיא המתכפרת והמתרצה במנחה זו, ולכן היא המניפה (כלומר דין בעלים לעניין תנופה תליא בבעלות לעניין כפרה וריצוי). אך יתכן ואין די בכך בכדי להיחשב כבעלים גמורים לעניין דין "בעלים מפגלים", משום שצריך שתהיה גם בעלת המנחה ממש (המקדיש והמחויב) ולא רק בעלים לעניין ריצוי וכפרה. אדרבה יתכן שדווקא בעלה הוא זה שיכול לפגל את מנחתה, (או לחלופין שצריך בעלות מושלמת גם לזה ולזה וגם בלה לא יכול לפגל). 

4. יש מהחברים שהביאו את דברי החזקוני שכתב: "והביא את קורבנה, א"א שיהא קרבן זה לכפר עליה ,שהרי זבח רשעים תועבה הוא, אלא האיש מביא קרבן לכפרה על שראה בה פריצות בתחילה ולא הוכיחה, וגרם לשם הנכבד והנורא להמחות במים".

ומכאן רצו להוכיח שאינה נחשבת כבעלת המנחה כלל, ולכן אין בכוחה לפגל. 

אף צ"ע כיצד יתכן כך, הלא בגמ' בקידושין (ל"ו ע"א-ע"ב) ילפינן שכשם ששלמים שיש בהם תנופה – התנופה נעשית בבעלים, כך גם מנחות צריכות תנופה בבעלים, ולכן הסוטה מניפה את מנחתה שהיא בעליה. הרי להדיא שהסוטה נחשבת כ"בעלת המנחה", ואף אם אינה בעליה הגמורים משום שחיוב ההבאה על הבעל מוטל והוא המקדיש, מ"מ ברי שנחשבת בעליה לעניין ריצוי ההקרבה מיהא – אחרת לגבי מה תחשב כבעליה?... 

5. ובאופן דומה ללעיל, כיוון שגם בעלה נחשב כבעל המנחה (שהרי הוא המחויב והמקדיש) לכן לא סגי במחשבתה בלבד, אלא צריך שאף הוא יפגל וזולת זו אין כאן מחשבת בעלים. 

6. יש שדייקו מרש"י זבחים מ"ז שבעלים מפגלים מיירי דווקא אם הכהן עבד "בשתיקה" והקריב בסתמא, אך אם חשב או אמר להדיא שעושה עבודותיה כהלכתו לשמו ובמחשבה נכונה, הרי אין בכוח מחשבתה להוציא מידי מעשה של העובד, משום שמחשבת העובד היא העיקר וגוברת על מחשבת הבעלים. ולכן התקנה היא שהכהן העובד יאמר כך במפורש, וימנע את אפשרותה לפגל במנחה. 

יש שהביאו כן בשם שו"ת בנין שלמה ועוד. 

7. עוד יש שטענו שיתכן וכל כוח הבעלים לפגל רק אם הכהן עובד לנגד עיניהם, ורואה הבעלים את עבודותיו, כך שהבעלים יכולים לחשב ולכוון בעבודותיו ולהחיל בהן "שלא לשמה" או מחשבת פיגול. ברם, כל היכא שהבעלים אינם שם, ולא נוכחים כלל בעבודות הכהן, אין תוקף למחשבתם וכוונתם כאשר נמצא אי שם. הלכך בנדון דנן הלא הסוטה נמצאת בעזרת נשים מול שער ניקנור, והכהן מאידך עובד במקומו בעזרה שלא לנגד עיניה, על כן כל כהאי גוונא אין בכוחה לפגל כלל וכלל. 

8. יש שייעצו, שיורו לאשה שתאמר בפה מלא בשעת ד' עבודות המתיר (שבשעת עבודתן יכולה לפגל) ש"כל העבודות ייעשו במחשבה נכונה כתיקונם", ומשכך מאחר ואמרה זאת בפיה במפורש, הרי שוב אין בכוח מחשבתה לפגל באותו זמן, שהרי דיבורה מכחיש את מחשבתה, ואין מחשבה מוציאה מידי דיבור מפורש. 

9.  יש שהביאו את תירוצו של הדברי חיים מצאנז, שיישב כך: 

הואיל והבעל הוא זה שמקנה ומקדיש את המנחה בעבור אשתו, הן פשיטא שלא נותן לה מנחה זו אלא על מנת שתצא בזה ידי חובת מנחתה כדת וכדין ולא שתפגל ותפסול את מנחתה. והלכך על אף שמעיקר הדין נחשבת בעליה, מ"מ אם תפגל בו – נמצא שלא הקנה לה את המנחה מעיקרא, ואז כמובן אין בכוחה לפגל שהרי לא מנחתה היא. 

ושמא נאמר -לו יהי כן!  תפגל היא את מנחתה, ונמצא שאין זו מנחתה, ושוב המים לא יוכלו לבדקה, וחוזרת הקושיא שוב למקומה שהמים לא יכלו לבדקה?... 

זה אינו, משום שיש כאן כעין "גלגל החוזר": אם תפגל נמצא שעל הצד הזה אינו מקנה לה, ומשכך לא תפס הפיגול שלה, אך מעתה שוב אין סיבה שלא תהיה זאת מנחתה -שהרי המנחה אינה מפוגלת, וחוזר חלילה. חזרנו לכללי "גלגל החוזר" כמבואר באחרונים (הגר"ש שקופ ועוד): שכל חלות שאם היא תחול הרי תחולתה גופא תגרום שהחלות לא תוכל לחול – חלות זו מעיקרא באמת לא יכולה לחול ואין לה תוקף, שתחולתה מהווה סתירה לעצמה מיניה וביה. 

נמצא אפוא שבאמת אין בכוח האשה לפגל את מנחתה, משום שתחולת הפיגול תגרום לתחולה זו גופא שלא תחול -שאין זו מנחתה. 

10. יש שטענו – בכמה דרכים והדגשים – הואיל ואין עניין לאשה שהמנחה תקרב או תאכל חוץ לזמנה, אלא כל רצונה רק "לפסול" את המנחה בכדי שהבדיקה לא תפעל פעולתה, יתכן וכל מחשבה כזו שאין בה כוונה, רצון ותכנון אמתי –אינה תקפה. ולכן אף אם תחשוב בנוסח "על מנת לאכול חוץ לזמנו" וכדומה – אין כאן תוקף תחולת מחשבת פיגול. 

נעיר בצידו, כעולה בפשטות מסוגיות הגמ' הרמב"ם, הרי מחשבת פיגול כשאר "מחשבה שאינה נכונה" לחשוב ולייחד על מנת לזרוק או להקטיר ולאכול חוץ לזמנו, על אף שאין לחושב כוונה כנה ואמתית כלל וכלל שכך באמת ייעשה, אלא דא גופא עצם "זריקת" מחשבה זו בד' עבודות המתיר -פוסלת היא. יתירה מכך בריש מנחות איתא דאף שמחשבתו מכזבת מתוך מעשיו ומעשיו מוכיחים היפך המחשבה [כמנחת מרחשת לשם מחבת וכד'],  דא גופא מחשבה הפוסלת. הלכך אף בנדון דנן כל שחשבה כך, ויהיו מניעיה ככל שיהיו – כבר פסלה את מנחתה. 

11. יש שערערו על עצם הנחת היסוד בקושיא הנזכרת – וזאת בכמה דרכים הדגשים והטעמות ואיחדנום – מי יימר שקיים "אנן סהדי" שתפגל הסוטה בשביל להציל את חייה, לחזור לבעלה ולהציל כבודה האבוד, אולי לא תעשה כן, שהרי אסור באיסור תורה לפגל את הקרבן והמנחה, ואף מכשילה בכך את הכהן העובד ואת הכהנים אוכלי המנחה באיסור כרת. אדרבה נעמידנה על חזקת כשרותה כשאר ישראל שלא מפגלים את קרבנם ומנחתם, ומה לנו כי נלין?... 

אלא שעדיין יקשה, לו יהא שאין כאן "אנן סהדי", אך היתכנות לכך וחשש גדול בוודאי איכא, שהרי בכך תציל את חייה ותחזור לבעלה ולכבודה האבוד, ואם כן – אף אם קיים ספק שכך תעשה – נפלה כל אמינות הוכחת המים המרים, שהרי אף אם לא תמות, מדוע מותרת לבעלה בשופי, שמא באמת זינתה אלא שפיגלה את מנחתה?... 

והשיבו החברים כך: 

הן כתב הרמב"ם שם פרק ג' מסוטה הל' כ' שזכות לימוד תורה יכול להציל את חייה שלא תמות בבדיקה זו. אם כן קשה כיצד כתב הרמב"ם שם הלכה כ"א "שוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד, הרי היא מותרת לבעלה, ואפילו היה כהן, ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול הרי זו מותרת..." -הרי יש לחשוש שמא באמת זינתה אלא שזכות תולה לה ולא מתה, ומדוע אפוא מותרת לבעלה?... 

ויישבו זאת האחרונים, שבהכרח אין בדיקת מים המרים באים לאמת לחלוטין שאשה זו כשרה היא, אלא כל בדיקת המים רק לערער קביעת "רגלים לדבר" שוודאי זינתה. כלומר, הן לסוטה יש חזקת כשרות להתירה לבעלה כשאר בנות ישראל, שהרי בעלמא אף אם יש ספק השקול מעמידים את הדבר בחזקתו, אלא – כדברי הגמ' – משום קינוי וסתירה שנעשה בה קיים לנו "רגלים לדבר" שזינתה, ועל כן אין מעמידים אותה על חזקת כשרות. השקיית הסוטה שלא מתה מערער אפוא את ה"רגלים לדבר" זו שוודאי זינתה, וקם מעתה כספק בעלמא בלבד, ומשכך חוזר דין חזקת כשרות ומכשיר את האשה ומותרת לבעלה. וזה קיים אף כל היכא שהמים לא המיתוה מיד. 

וכדברי השואל ומשיב מהדורא שתיתאה ב': "...אבל עכ"פ קשה על כל הסוטות איך מותרות לבעליהן, דלמא זכות תלו לה, ובאמת טמאה הוא? וצ"ל דמעמידין אותה בחזקת צדקת וכשרה, ואף דע"י קינוי וסתירה אתרע חזקת צדקת שלה, אבל זה קודם ששותה, אבל כל ששותה ולא נבדקה (כלומר שלא מתה) -א"כ הדר חזקת כשרותה לכמו שהיתה ולא חיישינן בזכות תולה לה...." 

ונימא לפי זה, שהן אמת שקיים חשש שמא תפגל, אך מאידך קיים גם חזקת כשרות לאשה שלא תפגל [או שלא תדע שיכולה לפגל וכדומה]. ולכן כל היכא שנבדקה ע"י המים ולא מתה, שוב אין רגלים לדבר כמעיקרא שבוודאי זינתה, וחוזר הדין שבספק השקול האשה כשרה לבעלה דהעמידנה על חזקת כשרותה. 

וכעין זה יש שהביאו משמיה דר' חיים ברלין בשו"ת דברי חיים שכן כתב בקצרה. 

12. יש שטענו כך: הואיל ולא ידוע לנו שהסוטה פיגלה מנחתה, לכן אנו מעמידים את המנחה על חזקתה – כפי שנצטווינו בדיני התורה – וכשרה המנחה ואיננה מפוגלת

והנה אף אם כלפי שמיא גליא שבאמת פיגלה את מנחתה, מ"מ מכיוון שע"פ התורה אנו מכריעים ע"פ חזקה, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואין ביכולתנו לדעת צפונות ונסתרות, הרי מנחה זו – עד שלא יוודע אחרת – דינה באמת כמנחה כשרה לכל דבר, ופועלת את פעולתה שהמים יהיו בכוחם לבדוק את הסוטה, ובהכרח אם זינתה מות תמות ע"י המים המרים, שכאמור ע"פ "חזקה" – כשרה מנחה זו, ומשכך, ניהוג הנס המופתי השמימי של המים המרים יפעל את פעולתו. 

13. עוד הביאו את דברי ה"כלי חמדה",שרבי אליעזר הסובר שבעלים מפגלים ,כל זה דווקא בזבחים לא במנחות, משום שבבעלים יכולים לעבוד בבמה ולכן הם בכלל "והקריב המקריב", למרות שבבית המקדש קעסקינן ועתה אין עבודה בזרים מ"מ יכולין הבעלים לפגל שעדיין תורת מקריב ועובד מסוים יש להן. ברם, במנחות, למ"ד שאין מנחה בבמה (זבחים קיב:),אין שייכות לזרים בעבודת מנחה כלל , ולכן נימא שגם רבי אליעזר קיימא כהך מ"ד, נמצא שמודה שאין הבעלים מפגלין במנחות. והלכך אין הסוטה יכולה לפגל מנחתה. 

14. תירוצים רבים נאמרו עוד בקושיא זו – תם ולא נשלם!


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.