בעל העניין למניין עשרה - ברכת הגומל - ברכת חתנים


1 דקות קריאה
19 Aug

ראה במסכת כתובות דף ז' דילפינן דבעינן עשרה בברכת חתנים מדכתיב " במקהלות ברכו אלוקים" (תהילים ס"ח).

ובשו"ע אבה"ע סימן ס"א סעיף ד' פסק כי ברכת חתנים דינה בעשרה וחתן מן המנין. 

והנה,  לעניין "ברכת הגומל" ראה במסכת ברכות דף נ"ד דילפינן דבעינן עשרה מדכתיב "וירוממוהו בקהל עם" (ספר תהילים ק"ז). 

וראה בשו"ע או"ח סימן רי"ט ובבאר היטב, ס"ק ד', ובמשנ"ב, ס"ק ו', דהביאו את דעת שו"ת הראנ"ח (רבי אליהו בן חיים מחכמי קושטא) לפיה בברכת הגומל בעל הנס אינו מן המניין.

ויקשה, לדעת שו"ת הראנ"ח ולאחרונים שהלכו בעקבותיו , מאי שנא:

 בין: ברכת חתנים דילפינן מ"קהל" שדינה בעשרה  ובעניינה נפסק באין חולק כי חתן מן המניין.

לבין: ברכת הגומל, דגם לגביה ילפינן שיש צורך בעשרה מ"קהל" ואף על פי כן לדעתם בעל העניין/בעל הנס אינו מן המניין.


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


1. יש שדייקו שמלשון הסוגיא גופא בברכות נ"ד ע"ב משמע לכאורה כראנ"ח (וכנראה מכאן הוציא חילוקו זה) "אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה וכו' , מהלשון קמי עשרה משמע בפני עשרה חוץ ממנו. בעוד שלגבי ברכת חתנים איתא (כתובות ח' ע"ב) "ברכת חתנים בעשרה" כלומר לא "בפני עשרה" אלא "בעשרה" ולכן "חתנים מן המנין" כדאיתא התם, כי העשרה כולל אותו.

ואף העירו שניתן להעמיס זאת בלשונו של הראנ"ח יעו"ש. ויפה אמרו, וכך משמע מהפוסקים (מקראי קודש לגר"ח אבולעפייא ועוד).

2.  ומהו טעמו של דבר?

רבים אמרו – איש איש בסגנונו הוא (ונאחדם) – ברכת חתנים נאמרת בעשרה כדין "דבר שבקדושה" שטעון עשרה (קדיש, קדושה, ברכו וכו'), ומשכך בוודאי אף חתן חלק מהמניין. לעומת זאת מה שברכת הגומל טעונה "עשרה" הוא (עכ"פ גם) בגלל הודעת הנס, פרסום הנס וסיפר הנס שצריך להיות בעשרה, ובוודאי שאין בעל הנס המודה ומברך חלק מהעשרה, כי מחובתו לספר בפרסום בפני עשרה, והוא המספר נפלאות ה' והמה עשרה השומעים.

אף קשרו זאת לנצי"ב הידוע (בשאילתות ובפרשת צו) המבאר מדוע קרבן תודה טעון לחמים כה רבים ונאכל ליום ולילה בלבד (בשונה משלמים)?.. משום שרצון התורה שבהכרח יזמין סועדים רבים עמו וכך יהיה פרסומי ניסא גדול יותר.

וכוונו בזה לגר"ש רוזובסקי בזכרון שמואל ס' י"ט יעו"ש.

3. יש שדייקו זאת גם מלשון המקראות. ברכת חתנים בעשרה נלמדת מ"במקהלות ברכו אלוקים" (תהילים ס"ח). בעוד שברכת הגומל נלמדת מ"וירוממוהו בקהל עם" (תהילים ק"ז). נקל לראות כי ב"מקהלות ברכו אלוקים" משמע שהחתן חלק מהקהל, ומדוע לא? הלא בתוך "הקהל" בעשרה מבוצעת ברכה! בעוד שברכת הגומל "וירוממהו – בקהל עם" פעולת הרוממות מופנית ל"קהל עם", כלומר לרומם ה' בפני עשרה שומעים אחרים.

וכוונו בזה לספר הפוסקים שדייקו כן (יעוי' תשובות והנהגות כרך ב' ס' קמ"ג, ועוד). אמנם יש שהעירו שבחת"ס כתובות שם משמע לדייק הפוך שאין חתנים מן המניין, יעו"ש.

4. יש שבארו – בכמה נוסחאות ולשונות –שחיוב ברכת חתנים חל על כל הציבור המשתתפים ומתאספים לשמחת הנישואין (במעמד החופה והסעודות), משכך אין מקום חלק בין החתן לשאר המתאספים שעניינם שווה (ובפרט ששמחת חתן וכלה מוטלת על כולם הן על הציבור והן על החתן), דין העשרה כולל אפוא את כולם. לעומת זאת ברכת הגומל רק המברך הוא בעל העניין והחיוב, שאר האנשים אינם בחיוב ובמצווה כלל, אלא רק יוצרים את "הקהל" הנדרש לו לקיום הברכה, ומכיוון שאין עניינם אחד (הוא המחויב והם הקהל) אינו מצטרף עמהם לקהל זה.

5. יש שהוסיפו שבדומה לזה מצינו לגבי "ברכת אבלים בעשרה – ואין אבלים מן המניין", היות ועניין ברכת אבלים הוי כ"ניחום אבלים" שמצוותה מוטלת על המנחמים – לא על האבל המתנחם, ולכן רק הם המנחמים מהווים את העשרה ולא האבלים שמאידך.

6.  יש שטענו (בדומה לתירוץ הקודם) שברכת חתנים בהיותה "ברכה השבח" כולם שותפים בה לשבח "עניין חתן וכלה" (ואינה מוטלת על החתן בלבד). בשונה מברכת הגומל שכל עניינה "ברכת הודאה" , ומשכך לא חלה אלא על "בעל הנס" בלבד, ואינם מצורפים המברך והציבור זה לזה.

7. יש שהעירו שיתכן ש"ברכת חתנים בעשרה וחתן מן המניין" מתלא תליא בלימוד בסויגא בכתובות (ז-ח) מנין נלמד דין העשרה, אם נלמד מ"במקהלות ברכו האלוקים" אכן חתן מן המניין , ברם, אם נלמד ממעשה בועז ורות "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר" (רות ד') – הרי מוכח מכאן לכאורה שאין חתן מן המניין , אחרת מדוע אסף עשרה מספיק תשעה?...

יש שהוסיפו שדנו בדב"ז ההפלאה, החתם סופר והעיון יעקב בכתובות שם. יעויין בדבריהם מה שהעלו בזה.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.