"ברוך שם כבוד מלכותו" – היעדר כוונה באמירת בשכמל"ו / היעדר אמירת בשכמל"ו


1 דקות קריאה
28 Dec

 פרשת ויגש - תשפ"א//"...וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"  ("אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.")

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

 

ראה בשו"ע או"ח ס' ס"ג סעיף ד' שפסק דפסוק ראשון של קריאת שמע, אם קרא ולא כיוון לבו לא יצא ידי חובתו וחייב לחזור ולקוראו. 

וראה משנ"ב שם ס"ק י"ב דה"ה בנוגע לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'". דאם לא כיוון לבו, לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקרות בכוונה. 

עוד ראה בשו"ע שם סעיף ג' לגבי מי שהיה מהלך בדרך ורצה לקרות ק"ש צריך לעמוד בפסוק ראשון.  וגם שם מוסיף המשנ"ב ס"ק י"א "וברוך שם כבוד מלכותו וכו' בכלל פסוק ראשון הוא. " 

והנה ראה, ראה שו"ע ס' ס"ב סעיף י"ג  שפוסק דלאחר פסוק ראשון צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי. 

וראה שם ביאור הלכה ד"ה "אחר", שדן מהו הדין כששכח ולא אמרו, ומכריע שם לדינא שאם כבר קרא ק"ש ודילג ולא אמרו, אין צריך לחזור עבור זה (ומצד הדין גם לא צריך לאמרו במקום שנזכר). 

וקשה, מאי שנא: 

בין: מי שלא כיוון באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" דלגביו פוסק המשנ"ב כי דינו כמי שלא כיוון בפסוק ראשון ולא יצא ידי חובה, וחוזר ואומרו. (וכן חייב לעמוד מלכת בקריאתו כי דינו ממש כפסוק ראשון). 

לבין:  מי שדילג על אמירת "ברןך שם כבוד מלכותו" (גרעון החמור טפי!), שהעיקר לדינא שאינו מעכב, ואינו צריך לחזור עבור זה.     


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"   

1. רבים השיבו – בכמה סגנונות העולים לכיוון אחד ואיחדנום – מדקדוק ועיון בדברי הביאור הלכה בס' ס"א משמע שקושיא דנן אינה אלא רק "למראית העין". אך למעשה (מדקדוק עיוני בדברי הביה"ל) אין באמת הבדל בין לא כיוון בבשכמל"ו לבין שכח לומר, בתרוויהו הדין זהה : ברגע שהתחיל לומר "ואהבת" ימשיך כדרכו בלא לחזור לראש ולומר בשנית בשכמל"ו. 

וכל מה שפסק המשנ"ב שבלא כיוון צריך לחזור ולומר בשנית בכוונה, כדין לא כיוון בפסוק ראשון, איו זאת אלא כל עוד לא התחיל "ואהבת", שאז לא יתחיל ואהבת אלא יחזור ויאמר שוב בכוונה (ובזה שונה מפסוק ראשון דלעולם צריך לחזור לראש אף בסיים ק"ש), ופשיטא דבכה"ג אין חילוק בין "לא אמר" ל"לא כיוון" , שבטרם התחיל ואהבת ודאי צריך לומר (אם נזכר) דהלא שם מקומו. 

נמצא אפוא שדיניהם שווים הן ב"לא אמר" והן ב"לא כיוון". וליכא נפקותא אפוא. 

וכן הביאו משמיה דהגר"ח קנייבסקי שכן ביאר דברי ביאור הלכה הנ"ל (כמובא בהערות המובאות במשנ"ב של "דרשו" שם). 

וכן מדויק בדברי ביאור הלכה לאחר העיון, יעוי' שם היטב בסוף דבריו בבאורו את פסק הלבוש שדין "ברוך שם" בלא כיוון כדין פסוק ראשון... 

2. אלא שצ"ב, מדוע זה כך, הלא אם חכמים תקנו לומר בשכמל"ו לאחר פסוק ראשון, ובפרט דפסקינן שדינו חמור כפסוק ראשון. מדוע אפוא דין זה של אי אמירה או חוסר כוונה בו "מסתיים" לפתע לאחר שכבר המשיך "ואהבת", בשונה מפסוק ראשון שמעכב תמיד (לא מבעי "לא אמר" – שכל פסוק מק"ש מעכב, אלא אף לא כיוון שעכ"פ פס' ראשון מעכב) גם אם כבר סיים ק"ש?... 

ונאמרו בזה 3 כיוונים ע"י חברי "חילוקא" כדלהלן (כהמשך לביאור דלעיל): 

א.         בשכמל"ו אינו מעיקר קריאת שמע ואף אינו מצורף אליו מדרבנן כחלק מק"ש (בשונה משתי פרשיותיה הנוספות). אלא עומד הוא לעצמו כ"הזכרת ייחוד השם" מדרבנן, ורק הסמיכוהו לפסוק ראשון ("יחודא עילאה ויחודא תתאה") כי שם מקומו להיאמר, אכן חשיבותו גדולה עד למאוד (ולכן חומרת כוונתו שקולה כפסוק ראשון), אך אי אמירתו אינה נחשבת שהחסיר משהו מק"ש (אלא רק שהחסיר האי "יחוד השם" מדרבנן). 

לכן אם התחיל "ואהבת" שוב אינו חוזר לאומרו. ואף לא יעזור לאומרו בתוך ק"ש במקום אחר או אחר ק"ש, כי תקנו לאומרו רק אחרי פסוק ראשון ולא זולת. לא זו אף זו, אף אם יאמר בשנית כל ק"ש – לא מהני ליה – משום שכבר יצא ידי חובת ק"ש, ודין הזכרתו רק בתוך ק"ש המחוייבת. 

[ודמיא ליסודו הידוע של הגרי"ז בדעת הרמב"ם לגבי "הסיבה". שאיננה "צורה" בקיום מצוות אכילת מצה מדרבנן שתיקנו מדרבנן לאוכלו בהסיבה. אלא מצווה בפני עצמה היא, שהחילו את קיום מצוותה בזמן אכילת מצת מצווה. ואם אכל בלא הסיבה הרי קיים כדבעי מצוות אכילת מצה, אלא שהחסיר מצווה נוספת והיא הסיבה, ואינו יכול לקיימה שוב משום שהפסיד זמן קיומה, ואכילה נוספת של מצה לא תעזרהו, שהרי איננה קיום מצוות כזית מצה אחרי שכבר קיימה ויצא יד"ח]. 

יש אף שאמרו שכעין זה כתב הגרי"ד סולוביצ'יק (ארה"ב) בספרו "שיעורי הרב- תפילה וק"ש" 

ב.         באופן דומה, היות והזכרת בשכמל"ו אינה חלק מעצמות ק"ש – אף לא מדרבנן, לכן אינה מעכבת, משכך אין ראוי לחזור לראש ק"ש ולומר הכל בשנית, משום שגורם עתה הפסק במכוון בברכות ק"ש לפניה ואחריה, ואין ראוי לעשות כן לכתחילה. 

ולכן ימשיך את קריאתו למרות שהחסיר אמירת "ברוך שם". [לכאורה לפ"ז יצא שאם קורא ק"ש לפני התפילה לא להפסיד זמנה, ושכח או לא כיוון בברוך שם, ראוי לקטוע קריאתו, ולחזור לראש ק"ש בכדי "להרוויח" הזכרת "ברוך שם" – שהרי בכה"ג לא שייך איסור הפסק זה]. 

ג.          כיוון נוסף: הלא יש איסור לחזור ולומר עוד פעם "שמע ישראל", דדמיא למקבל על עצמו שתי רשויות ("האומר שמע שמע - משתקין אותו") כנפסק ס' ס"א סע' ט', זולת אם לא כיוון בפסוק ראשון שלא יצא - שחייב לחזור ולקרוא עוד פעם שמע, מ"מ יש להימנע מזה כמה שאפשר. יתכן שבשל כך פסקו שאם כבר התחיל "ואהבת" מוטב שימשיך כך את אמירתו עד גמירא מאשר שיחזור להתחלה לקרוא עוד פעם "שמע ישראל" ולהרוויח "ברוך שם". 

(נעיר שבמשנ"ב שם כתב שכל האיסור לקרוא שוב "שמע", רק אם הוי בסמוך ל"שמע" הקודם, אך כל ששהה ואפילו מעט, שוב אין איסור זה כלל. יתכן אפוא ואין די בביאור זה). 

3. יש שאמרו שיתכן ויש מקום לחלק בין אי אמירת "ברוך שם" לבין אמירתה שלא בכוונה, שיתכן ובדיעבד אם לא אמר אינו מעכב, ברם אם אמר "ברוך שם" ולא כיוון כדבעי, הרי זה כאילו מלמל מילים שאינן מעניין ק"ש דהוי כהפסק בקריאתה, ופגם בקריאתה ולא יצא ידי חובה, ומשכך שומה עליו לחזור לראש ולאמרה כתיקונה בשנית. (יעוי' בהערה לקמן) 

4. ובנוסח נוסף: תוספת אמירה כשנאמרת באופן לא נכון מקלקלת ומגרעת הרבה יותר מהעדר אמירה (כדחזינן בכמה דוכתי). ולכן אם לא אמר - אינו חוזר לומר, בעוד שאם אמרה שלא בכוונה – מגרע גרע טפי את ק"ש, וצריך לחזור ולקרוא ק"ש בשנית. 

דא עקא – לגבי 2 התשובות האחרונות – השו"ע ס' ס"ה סע' א' פסק, ש"הפסק" בק"ש ואף "הפסק בדיבור" על אף שאסור לעשותו, מ"מ בדיעבד אינו מגרע בקיום המצווה, וממשיך בקריאתו כרגיל ממקום שפסק. וברי שחסרון כוונה ב"ברוך שם" אינו חמור טפי מלומר "סתם" משפט של חולין שאינו מקלקל את הקריאה בדיעבד. או שמא נאמר (לגבי 4) שאמירת "ייחוד השם" בלא כוונה במקום שצריך לכוון - גרע טפי, ולא רק מלא אמר כלל, אלא אף משח "שיחת חולין" באמצע, דהוי כ"עיוות" ב"ייחוד השם" בפרט שמקושר האי ייחוד תתאה לייחוד עילאה ובא אחריו, ולכן שומה עליו לחזור ולתקן זאת. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.