ברכה לאחר עשיית המצווה - מצווה מתמשכת – מצוות תפילין - מצוות עיטוף בטלית - מצוות קביעת מזוזה


2 דקות קריאה
26 Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בא - תשפ"א // "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".

בשו"ע חלק או"ח סימן ל' סע' ג' פסק כי המשכים לדרכו קודם עלות השחר, רשאי להניח תפילין בלא ברכה ולצאת לדרכו בעוד התפילין עליו ובהגיע זמן תפילין ימשמש בהם ויברך עליהם. 

המקור לדין זה מממסכת מנחות דף ל"ו ע"א. 

בטעם הדבר, ביארו בפוסקים (הפרי מגדים ואח'), דמצוות תפילין איננה עצם קשירת התפילין או הנחתם, אלא היות התפילין מונחים עליו. 

ומשכך, חשבינן ליה למצוות תפילין כמצווה מתמשכת ובהתאם אף ברכותיה מתממשכות משך כל זמן שהתפילין מונחים עליו. 

כעין זה נקטו התוס' במנחות שם, גם לגבי אדם שהתעטף בטלית קודם עלות השחר בלא ברכה, כשיאור היום בהגיע זמן המצווה אינו צריך לפשוט טליתו ולהתעטף מחדש,  כדי לברך על העיטוף בטלית, אלא סגי למשמש בטליתו ולברך עליה. 

והנה, איתא בתשובות רעק"א,  קמא סימן ט', דהשוכר מחבירו בית עם מזוזה המנהג הוא שהשוכר אינו מברך "על מצוות מזוזה" אע"פ שמזוזה חובת הדר היא ובוודאי מקיים השוכר מצוות מזוזה. 

ובטעמו של דבר מבאר רעק"א, דאפילו אם מצוות מזוזה אינה פעולת קביעת המזוזה במשקוף הבית אלא עצם היותה בבית - ומצווה מתמשכת היא כל תקופת דיורו בבית, ולפי זה ראוי שהשוכר יברך עם כניסתו לבית, מ"מ מביא בשם ברכי יוסף דהשוכר אינו מברך, משום שתקנו ברכתה רק בעת קביעתה ותו לא. 

אולם רעק"א נשאר בצ"ע מדוע אכן לא יברך בהיכנסו לבית ואף יוכל למשמש בה קודם. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: מצוות תפילין שלגביה פסקינן דאם לא ברך בשעת העשייה, שהיה אז פטור, מ"מ מברך לאחר מיכן בעודם עליו -  משום שמצווה מתמשכת היא היותן עליו. 

ובין: מצוות טלית דגם לגבי, וכמו בתפילין, פסקינן כי יכול לברך על מצווה זו כל עוד הוא מעוטף בטלית. 

לבין: מצוות מזוזה דלמרות היותה מצווה מתמשכת  – כל זמן היותה בביתו.

מ"מ מי ששוכר בית עם מזוזה אינו מברך עליה זאת מהטעם דאין לברך על מצווה זו רק בשעת מעשה קביעתה.   


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

 יודגש: השתדלנו לאחד תשובות בעלות עיקרון ו/או רעיון דומה. 

1. רבים השיבו – בכמה דרכים והדגשים החותרים לאחד ואיחדנום – אכן אין לברך אלא רק כשפועל מעשה מצווה, ומשכך אם לא ברך בשעת המעשה שוב אינו מברך, על אף ש"קיום המצווה" עדיין מתמשך. ברם, אם ה"מעשה" עדיין מתמשך –שפיר יכול לברך. 

ואשר על כן, טלית ותפילין היות המצוות בו בגופו ובבשרו ממש, שהרי גופו מעוטף בטלית וגופו קשור ומעוטר בתפילין, שפיר ניתן לראות זאת כמעשה גופני מתמשך. ולכן יכול עדיין להחיל ברכה כל עוד עודן עליו. בשונה ממזוזה בפתחו שאין כאן מצווה בגופו ממש – ומשכך אין לראות זאת כ"מעשה מתמשך" אלא רק כ"קיום מצווה מתמשך", ובכל כעין דא – אין ברכת המצוות לפי שלא תקנוה אלא על מעשה. ולפי זה יצא שאף אם הוא קבע את המזוזה בלא ברכה (ולא רק שוכר שקיבל כך בית עם מזוזה), לא יוכל קובע המזוזה אחרי שעה להחיל בה ברכה, מכוח מעשהו הראשוני. 

יתירה מכך: יתכן שהיותו "לבוש" נחשב כמעשה גמור כי "הלבוש עליו" ולא רק שמצטרף להיות "כהמשך מעשה הלבישה" (נפקא מינה אם אחר הלבישו, והוא כעת "לבוש", יתכן וגם כאן היותו "לבוש" ייחשב כמעשה לחייב ברכה ולדינים נוספים). 

סימוכין לסברה זו: איתא במכות כ"א ע"א/ע"ב היה לבוש כלאים והתרו בו אל תלבש אל תלבש חייב על כל התראה והתראה כל כדי שיעור זמן של פשיטה ולבישה. וכבר התקשו הראשונים הרי כל משך היותו לבוש אינו עושה מעשה אלא רק ממשיך להיות לבוש ומפני מה לוקה שוב, מדוע לא נחשיבו כ"לאו שאין בו מעשה"?... 

וביאר הריטב"א שם "...דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה, דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמוד לבוש, וזה חשוב לו כל שעה כאלו לובש... אלא ודאי ש"מ דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כאלו הוא לובשו עכשיו." הרי לן שלהיות "לבוש" נחשב כמעשה ולא כהעדר מעשה. והכא נמי להיות לבוש בטלית ובתפילין נחשב מעשה – להצריכו ברכה.(אמנם יתכן ורק כוחו להמשיך את פעולת הלבישה ולא להחשב כמעשה גמור בפני עצמו. נפק"מ כאמור אם אחר הלבישו) 

ראיה נוספת: שליח שעושה מעשה מצווה עבור משלחו – דינא הוא שהשליח עושה מעשה המצווה מברך, ולא המשלח שקיום המצווה מיוחס אליו, כמדליק נר חנוכה או קובע מזוזה בבית משלחו. בשונה מכך אדם שקושר תפילין לחברו או עוטף בטלית את חברו, לא השליח במעשה העיטוף והקשירה מברך, אלא האדם לבוש התפילין והטלית מברך. הוי אומר היות והטלית והתפילין הינם על גופו ממש כ"מצווה שבגופו" הרי נחשב גופו כמשתתף בפעולת המצווה ממש, ומשכך נחשב לא רק כ"מקיים מצווה" אלא כ"עושה בגופו מעשה מצווה" – והוא המברך. 

2. באופן דומה יש שביארו – בכמה הדגשים ואיחדנום – היותו לבוש בתפילין ובטלית אכן אינו נחשב למעשה גמור, מ"מ מצטרף להיות כהמשך הלכתי למעשהו הראשוני  או לחלופין לראותו כ"מעשה זוטא"– ודי בכך להצריכו ברכה. בשונה ממזוזה שאין לראות את קביעות המזוזה בביתו כהמשך מעשה או אף כ"מעשה זוטא", אלא רק כהמשך קיום המצווה בלבד. וזאת מכמה טעמים שנאמרו ופורטו ע"י החברים: 

א.- אם משום שבגופו קיימת הלבישה לכן עדיין משוייכת וקיימת זיקה למעשה בשונה ממזוזה שרק קיימת בביתו. ב.- אם משום שהוא גופא עשה את מעשה הלבישה הראשוני – ההנחה וההתעטפות – לכן יש לראות את המשך הלבישה כמשויך עדיין למעשהו הראשוני (ולפי זה יתכן ואם אחר הלבישו בלילה – לא יוכל אחרי כן לברך כשיאור היום)  ג.- בדומה לקודם: בטלית ותפילין הוא התחיל את המצווה מתחילתה, והוא ממשיכה עתה כשעודם עליו, וכל המצווה שלו. בשונה בשוכר בית עם מזוזה שמצוותה התחילה לפני כן, ואין הוא אלא ממשיך את קיום המצווה שהחל ע"י המשכיר. ד.- טלית ותפילין זקוקים כל זמן הנחתם לדעתו וכוונתו של הגברא המקיים את המצווה, ואם אלו אינם קיימים בפשטות אין קיום מצווה, ולכן משהגיע זמן החיוב הרי כעת נכנסת דעתו וכוונתו לקיום המצווה וממילא יש מקום לברך כעת כאילו עכשיו ממשיך מעשה ראשון. משא"כ מזוזה המצווה מתקיימת ומתמשכת אף ללא כל כוונת מכוון ודעתו של בעל הדירה כמצווה המתקיימת "מציאותית" (כמעקה בגגו), ומכיוון שכך הרי לא התווסף כלום בעת שעולה הצורך לברך. ה.- במזוזה אצל השוכר אין כלל פעילות אקטיבית כלשהי, רק ה"מציאות" שבביתו קיימת מזוזה בלא עשייה כלל, – בכגון דא אין ברכה, (כפי שאין ברכה על מחשבה בלבד בלא מעשה כביעור חמץ), בשונה מכך תפילין וטלית שהיותם "נושא אותם על בשרו" נחשב כמעשה זוטא עכ"פ להצריך ברכה. 

3. יש הטעימו שטלית ותפילין הוו "חובת גברא" ממש, שהרי מצוותם רק כשקיימים בגופו עליו – ולכן קיימת זיקה למעשה הראשוני או דנחשבים כעין מעשה זוטא ומשך קיומם מצריך ברכה, בשונה ממזוזה דהוי כעין "חובת מנא", שמצוותה לקבוע בביתו מזוזה, ועל כן נקטו הפוסקים שהמצווה מתקיימת גם בהיעדרותו מביתו משום שעדיין נחשב "ביתו" ולאו דווקא בשהייתו בבית בפועל. אכן לפי רעק"א בתשובתו שם, אם יוצא מביתו לכמה שעות נפטר באותה שעה ממזוזה, מ"מ בפשטות מהות המצווה גם לשיטתו אינו "להיות בבית עם מזוזה", אלא שצריך לקבוע מזוזה בביתו כשדר בבית בפועל, אך עדיין אינה חובת גברא ממש (ומשמע שם שאם יוצא לזמן קצר לא נפטר ממזוזה, למרות שלא שוהה עתה בבית, אלא רק אם יצא לכמה שעות). 

ואף אם נאמר שלפי רעק"א חובת מזוזה רק ב"הימצאותו" בבית, מ"מ עדיין אינה חובת גברא ממש, שאינה באה אלא בעקיפין, ש"מצב" מציאות היותו בבית מחייב מצוות מזוזה, ולא מעשיו וגופו הישירים. 

4. יש שביארו היות ומצוות תפילין וטלית מברך בה כל על כל לבישה ולבישה שעושה, לכן שייך להחיל ברכתה גם על משך לבישתה. בשונה מבית שברכתה נעשית רק בשעת קביעתה, וקביעותה בבית אמורה מטבעה להימשך הלאה והלאה שנים ארוכות ואף לעולם (זולת מה שצריך להסירה לבדיקה, וגם אז מסירה, בודקה ומחזירה מיד בלא ברכה נוספת) – משום כך ברכתה נקבעה רק לקביעותה הראשוני בפועל, ולא תקנו ברכה על משך קיומה. 

יתכן שזו כוונת הברכי יוסף (כמובא בתשובת רעק"א שם) באומרו "ברכתה "וציוונו לקבוע מזוזה" לכן השוכר אינו מברך. 

5. יש שטענו, היות והמשכיר כשקבע את המזוזה בביתו כבר ברך ברכת המצוות על מעשה זה, שוב לא יתכן להצריך ברכה את השוכר הבא אחריו, שהרי כבר נאמרה ברכה על מעשה זה, אין ברכת המצוות פעמיים על מעשה אחד, ולכן אינו מברך. ועל אף שהשוכר מקיים מצווה חדשה שלא היתה לו מקודם, וקיום מצוות השוכר בפני עצמו הוא, מ"מ הן ממשיך השוכר את מעשה הראשון, וכבר ברכו הראשון על דא. 

6. יש שביארו בכמה ניסוחים ואיחדנום – אף הביאו זאת בשם פוסקים רבים (שדי חמד, כתבי הגר"ח, הראי"ה קוק, שבט הלוי ועוד רבים) – שחילוק מהותי ישנו בעיקר המצווה בין טלית ותפילין לעומת מזוזה. בעוד שטלית ותפילין עיקר מצוותם הינו כל משך היותן עליו (טלית מה שמעוטף בה, תפילין מה שמונחות עליו) וכך גם מדוייק מברכתן. – ולכן עדיין שייך לברך עליהן כל משך היותן עליו. לא כן לגבי מזוזה, שעיקר מצוותה "קביעותה בבית" (ואף מדוייק כן ברמב"ם פ"ה ממזוזה הל' ז': "שקביעתה היא המצוה" ) וכן מדוייק מברכתה. וזה כמובן נעשה ע"י מעשה קביעותה הראשון. והן אמת שכל משך היותה קבועה בבית ממשיך את קיום מצוותה לאורך כל החיים, מ"מ אין זאת אלא רק "המשך המצווה הקמאי" שהוא מעשה הקביעות הראשוני ולא עיקר המצווה. בשונה מטלית ותפילין שלא מעשה העיטוף הראשוני או הקשירה הראשוני הם עיקר המצווה, אלא מציאות היותם בו: עטוף בטלית וקשור ומעוטר בתפילין. 

יתכן שזו כוונת הברכי יוסף (כמובא בתשובת רעק"א שם) באומרו "ברכתה "וציוונו לקבוע מזוזה" לכן השוכר אינו מברך. 

7. יש הבחינו שהמתעטף בטלית ומניח תפילין קודם שיאור היום מקיים את המצווה מדאורייתא (אלא שמדרבנן אסרו להניחם שמא יפיח בהם) ומשכך יוצא שקיים את כל המצווה כתיקונה שתחילתם בקשירה ובעיטוף והמשכם בהיותם עליו – לכן אינו מפסיד ברכה ויברך עתה. בשונה מכך השוכר בית עם מזוזה שהיות ולא הוא קבעם, אם כן חסר לו בקיום המצווה בשלמותה – וכל כגון דא לא תקנו ברכה. 

דא עקא שמחלוקת הפוסקים האם בטלית מצוותה גם בלילה (בבגד יום) וזוהי שיטת ר"ת, או שלעולם אין מצוותה כלל אלא רק ביום בלבד ולא בלילה –וכך נקטו רוב הפוסקים. ואם כן מה נענה על טלית – אלא אם כן נאמר שהתוס' כתבו דינם רק לשיטת ר"ת בלבד. 

8. יש שטענו שאולי רק קביעות המזוזה בבית היא המצווה, וברגע שמוסרת צריך לקבעה מחדש, אך אם לא מוסרת וקבועה בבית, הרי כבר אין קיום מצווה אלא שפטור בלבד. ולפי זה יוצא שהשוכר ששכר בית עם מזוזה אינו מקיים את המצווה. ולדבריהם כל הוא גם לגבי מעקה שאין המצווה אלא התקנתו בלבד. – ואינו נראה כך ממפשטות ההלכה והפוסקים. 

9. יש שציינו שמשמוש כוחו יפה רק בטלית ותפילין ששם המשמוש מהווה משמעות כעין "מעשה זוטא" שיש בו בכדי להחיל ברכה. בשונה ממזוזה שאין משמושה שייך בדרך כלל שהרי קבועה בבית. אלא אם כן יסיר קביעותה. (נעיר: יתכן שמשמעות הפוסקים שהמשמוש אינו מעכב את הברכה, אלא רק לכתחילה כשאפשר). 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.