ברכה על מצוות המתקיימות בלב – ביטול חמץ - הפרשת תרומה - לימוד תורה (השאלה נשלחה ע"י הבחור אוריה מאיר גולובנציץ נ"י)


1 דקות קריאה
26 Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת צו-ערב פסח תשפ"א //  

ראה טור חלק או"ח סימן תל"ו ובדומה לכך בב"י סימן תל"ב דפסקו דבהתאם לכלל לפיו בברכת המצווות אין מברכין על מצוות המתקיימות במחשבה ובלב אין לברך על מצוות ביטול חמץ, ואפילו אם מקיים הביטול בפה, היות וניתן לקיים מצווה זו באופן של ביטול בלב. 

והנה מצינו לגבי תרומה, דמהני במחשבה, וכדאיתא במסכת קידושין דף מ"א ע"ב, ואעפ"כ נפסק דמברכים על מצווה זו למצער כשמקיימה בפה. 

ובדומה לזה מצינו לגבי מצוות לימוד תורה, אשר ניתן לקיימה בהרהור - שנאמר "והגית בו יומם ולילה" דמקיים 

וראה בשו"ע או"ח ס' מ"ז סעיף ד' דהלומד בהרהור אינו מברך ברכת התורה, אך הלומד בפיו מברך ברכת התורה. 

ויתירה מכך, דעת הגר"א שם שמברך ברכת התורה אף אם לומד בהרהור לבד. 

וקשה, מאי שנא 

בין: מצוות ביטול חמץ שאינו מברך עליה אף אם מבטל בפיו, משום שמצוותה מתקיימת אף בלב. 

לבין: תרומות ומעשות שאף שאפשר להפריש במחשבה מ"מ המפריש בפיו מברך ברכת המצוות. 

ולבין: ברכת התורה שהלומד בפיו מברך למרות שמתקיימת המצווה גם בהרהור בלב, ובפרט לדעת הגאון שאף המהרהר בלבו מברך ברכת התורה.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשתתפים 

1. רבים השיבו בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת: אכן מצווה שאפשר לקיימה בלב לא תקנו בה ברכה, ברם, שונה הדבר לגבי "הפרשת תרומה", משום שלמרות שמתקיימת בלב, מ"מ הוי פעולה היוצרת חלות גמורה, בחושבו לקבוע שם תרומה על אותם פירות "נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה", אותם פירות חל בהם חלות תרומה ואיסוריה לכל דבר. והוי כמחשבה הפועלת מעשה, ומשכך נחשב כמעשה גמור. 

בדומה למאי דאמרינן דהממיר לוקה למרות שרק "דיבר" ולא עשה "מעשה", דאין זה חשיב כלאו שאין בו מעשה משום "דבדיבורא איתעביד מעשה" -חלות הקדש גמור, וכך גם לגבי הפרשת תרומה "במחשבתו איתעביד מעשה". ולכן תקנו בה ברכה 

לעומת זאת בביטול חמץ אין יצירת חלות כלל, אלא רק שאין מחשיב את החמץ כלל ואינו רוצה בקיומו, ואין מחשבתו יוצרת מציאות או שינוי בגוף החמץ (לא שינוי מציאותי אף לא שינוי איסורי), אלא הוא דין על ה"גברא" בלבד, חוסר אחשביה גמור כלפי החמץ [כעפר הארץ] מצד בעליו בלבד, ומשכך הוי כמצווה בעלמא המתקיימת בלב, וככזאת אין בה ברכה. 

אף הביאו כן משמיה דאמרי בינה, מקדש דוד ועוד. 

ודי בזה ליישב את הקושיא מתרומה, אך אכתי הקושיא מברכת התורה בעינה עומדת. 

2. יש שהשיבו לגבי ברכת התורה: ברכת התורה הוי דאורייתא כדילפינן לה מ"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", ולא הוי כשאר ברכת המצוות שאינם אלא תקנת חכמים בלבד, ומשכך גדרים אחרים לה, וחייבה התורה לברך עליה כשלומד בפיו למרות שאפשר לקיימה גם בהרהור. ובפרט לדעת הגר"א שסובר שחיב לברך עליה אך בלומדו בהרהור בלבד –משום שכך חייבה התורה. 

3. וראה בחידושי הגרי"ז הלוי הלכות ברכת התורה שהעלה שיסוד חיוב ברכת התורה – דהוי דאורייתא –  אינו מדין ברכת המצוות דעלמא, אלא משום שתורה טעונה ברכה ואין לגשת ללומדה ללא ברכתה. ובזה יישב מדוע נשים מברכות ברכת התורה, הלא פטורות ממצוות לימוד תורה, ופוסקים רבים – ובכללם השו"ע – פוסקים שאשה אינה מברכת על מצוות עשה שפטורה בהן. אלא משום שכך דינה שלימוד תורה טעון ברכה גם אם פטור מחיוב לימודה {ודמיא לכעין "ברכת השבח"], ולכן אף אשה בכלל חיוב ברכה זו. 

ולפ"ז אין להקשות כלל מלימוד תורה, משום שכאמור גדרים אחרים לברכת התורה, שאיננה כברכת המצוות דעלמא, אלא כך דינה שלימוד תורה זוקק ברכה טרם לימודה. 

4. יש שחלקו בין פעולה גמורה דאף אם מתקיימת בלב ובמחשבה -מברכים עליה, כהפרשת תרומה דהוי עשייה חיובית שיוצר הפרשה ומתקן את הפירות בכך והופכם לחולין, וכן לימוד תורה הוי חשיבה עיונית יוצרת, ואף דורשת מאמץ שכלי ויגיעה –"לימוד", ומשכך נחשבת כ"עשייה גמורה". לעומת זאת "ביטול חמץ" אינו עשייה גמורה, אלא רק "רצון" בלבד, לא זו אף זו, איננה אלא אי רצון להחשיב חמץ זה שאינו חפץ בקיומו וכו', וכל כגון דא לא תקנו ברכת המצוות. 

5. ובעומק נוסף ובדומה ללעיל – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – הפרשת תרומה ולימוד תורה עניינם "עשייה", שהרי הפרשת תרומה מעיקר הדין צריכה להיעשות בדיבור דהוי מעשה, אלא שהתורה ריבתה דבמחשבה נמי מהני והוי כדיבור "ונחשב לכם תרומתכם" (וטפל הוא לעיקר צורת הפרשת תרומה דהוי בפה). וכן עיקר לימוד התורה ע"י דיבור כדכתיב " ושננתם לבניך ודברת בם", אלא שהתחדש דניתן לקיים את המצווה גם בהרהור בלבד, אכן אינו מעיקר צורת הלימוד [ויש שהוסיפו משמיה דהגר"ע יוסף, היות ולימוד בלא דיבור קשה לשכחה, לכן לא תקנו בו ברכה]. 

לעומת זאת בביטול חמץ אין מעשה כלל וכלל, כל עניינו 'רצון' וליתר דיוק 'אי רצון' בלבד, שאינו חפץ בקיום החמץ ואינו מחשיבו לחלוטין, כל עניינו 'לב'. ואדרבה גם כשעושה זאת בדיבור, לא הדיבור גופא מחיל זאת אלא הלב בלבד [דל דיבור מהכי]. ולכן תמיד נחשב 'מצווה בלב' ולא 'מצווה שיש בה מעשה'. 

[בשונה מתרומה, שעל אף שצריכה להיעשות מדעת, ובלא דעת ורצון אין תוקף למעשה כמו שאר החלויות והקניינים, אך העיקר כאמור הוא המעשה אלא שאין מעשה בלא דעת. ואף שהתרבה בתורה שניתן לעשות את המעשה גם במחשבה, מ'מ מתורת מעשה לא נפיק.] 

6. יש שהביאו משמיה דרעק"א בתשובה כ"ט, דעל אף שתרומה מתקיימת בלב, מ"מ כיוון שסוף המצווה ליתנה לכהן דהוי מעשה גמור, לכן תקנו ברכה בתחילתה למרות שאין בה מעשה גמור אלא יכול לקיימה במחשבה. 

ושוב נצטרך ליישב את הקושיא מברכת התורה באופן אחר כנאמר לעיל 2-3. 

7. וכן יש דעות בפוסקים - כחזו'א דמאי ס' ט'ו ורעק'א תשובה כ'ט ועוד - שתרומה במחשבה מהני אמנם מהתורה, אך חכמים אסרו לעשות זאת בעלמא, אלא התירו רק בדמאי או בשעת הדחק כע'ש בין השמשות וכדו'. ומדרבנן חייב להפריש בדיבור בלבד אף בלא הפרשה בידו, או לחלופין, במחשבה ובלבד שיהיה עמו גם מעשה הפרשה בידו, אך לא זולת. 

אף דייקו מלשון הרמב'ם שכתב בפרק ד' מתרומות הלכ' ט'ז: "הפריש במחשבה בלבד הרי זו תרומה", משמע דהוי בדיעבד לא לכתחילה (וכאמור להני פוסקים יש איסור דרבנן). 

לפ"ז ברור מדוע מברך על הפרשת תרומה, דלא דמי לביטול חמץ דמהני לעשותו בלב, אך תרומה שמדרבנן אין לעשותת בלב (בדר'כ) אלא דווקא באמירת פיו, הוי כשאר מצוות המתקיימות במעשה. 

8.  יש שהעמיקו וטענו: ברגע שהאדם אינו חפץ בחמץ ואינו רוצה בקיימו - הרי כבר ביטלו, דהא קא עסקינן להני מקמאי הסוברים דביטול חמץ אין עיניינו מתורת הפקר (-ואז זוקק דיבור), אלא ביטול עניינו שאינו חפץ בחמץ ואינו רוצה בקיימו כעפרא דארעא – ולכן מהני בלב בלא דיבור, וזה קיים מיד ברגע שכך עלה במחשבה לפניו לבטל חמצו, נמצא אפוא שמיד ולאלתר שהסכים לבטלו –הוי ביטול, וכבר קיים את המצווה ואין על מה להחיל ברכה לאחר קיום המצווה! 

בשונה כמובן מהפרשת תרומה, שצריך לקבוע מקום במחשבתו היכן תחול התרומה, כדאיתא 'נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה'. לכן יכול לברך תחילה ואח'כ לסדר במחשבתו את סדרי קריאת השם וסדרי ההפרשה. וכן הוא בלימוד תורה טרם מתחיל בלימודו מברך ברכת התורה ורק אח"כ מתחיל הוגה בה. 

אף הביאו כן משמיה דהגר"א וולדנברג ב"ציץ אליעזר". 

9. יש שהביאו משמו של המהר"ל שהטעם שאין מברכים על ביעור חמץ משום שעניינו מסור עמוק לליבו של אדם, וחיישינן שמא לא ביטל חמצו בלב שלם כדת וכדין. 

10. יש שטענו היות ומדיני הפרשת תרומה בסופו של דבר לתת אותם לכהן, לכן חשיבי כמעשה אף בתורם במחשבה, משום שסופה לבוא לידי מעשה. 

וכעין זה לגבי לימוד תורה כיוון שמצוותה "ללמוד על מנת לעשות" – לכן מברך עליה אף שמתקיימת גם בלב. 

11. חידוש הביאו החברים בשם ספר "לבושי מרדכי" (ר' מרדכי לייב וינקלער) שמצוות לימוד תורה מתקיימת רק בלומד בפיו, לא בלומד בהרהור בלבד, ומשכך אין להקשות מלימוד התורה, שהרי מצווה זו מתקיימת אף בלב ומדוע תקנו בה ברכה, משום שבאמת אינה כזו ("מצווה קעביד אך לא לימוד תורה ממש דכתיב ושננתם לבניך"). 

ודבריו פלא לכאורה, אטו מי שלומד תורה בהרהור אינו מקיים מצוות לימוד תורה, הלא ראינו ת"ח מופלגים שרוב שעות היום יגעים בלימודם בחשיבה למדנית עיונית כבירה. (יתכן דכוונתו דאינה עיקר צורת המצווה, וצ"ע). 

12. כיוונים נוספים נאמרו ע"י החברים: יתכן ודווקא "ביטול חמץ" מגרע גרע בהיותו נעשה בלב בלבד, משום דמעיקר הדין "חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו,, ונקל אפוא להוציאו בפעולה קלושה זו של "רצון הלב" בלבד, ולכן אין כאן פעולה גמורה, (ואילו היה נדרש לכך מעשה גמור שפיר היו מברכים על זה). 

ובדומה לזה יש שאמרו, היות ומצוות ביעור אינה חיובית לגמרי (שהרי מי שאין לו חמץ אינו צריך לבער) ותכליתה רק שלא יהיה לו חמץ ברשותו, לכן הואיל ואין בה מעשה גמור אלא "רצון הלב" בלבד לא תקנו עליה ברכה. 

13. הנה הגר'ח בדרך אמונה תרומות פרק ב' הל' ט'ז מביא דעות בראשונים ובפוסקים האם כשמפריש במחשבה יכול לברך. דמהרא"ש ע"ז פרק ד' אות ט' ניתן לדייק דסובר דאף בתורם במחשבה צריך לברך, וכן משמע מהתוס' ריד, לעומת זאת החזו'א דמאי ס' ט'ו הסתפק בזה (וכן משמע לכאורה מרעק"א תשובה כ"ט). ולדינא פוסק הגר'ח קנייבסקי בפרק ד' שם שלא יברך. 

לכאורה ניתן לתלות הדבר בתירוצים דלעיל, דלפי חלק מהתירוצים יברך אף בתורם במחשבה, ולפי תירוצים אחרים – לא יברך רק בתורם בפיו בלבד. ודו"ק. 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.