ברכה על מצות קיומיות - ספירת העומר - נידה - ציצית - שחיטה - נטילת ידיים


1 דקות קריאה
12 Apr
12Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ספירת העומר - תשפ"א//  

(השאלה נשלחה על ידי הבחור אוריה מאיר גולובנציץ נ"י).

הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכה כב' פוסק דמצוות ספירת העומר דאורייתא היא וכי מצווה זו כוללת את ספירת השבועות ואת ספירת הימים. 

עוד מבואר ברמב"ם כי יש לספור ספירת העומר בפה  והיא חייבת ברכה ככל ברכת המצוות. 

הרדב"ז במקום מבאר בשיטת הרמב"ם דמה דלא תיקנו חכמים ברכה על ספירת נדה ומה דלא מקיימים ספירה זו בפה אע"פ שגם לגבי ספירה זו נאמר "וספרה לה", זאת לפי  שספירה זו אינה הכרחית היא, ובאם האשה חפצה בכך היא רשאית להישאר בטומאתה כל ימי חייה ולפיכך, חכמים לא תיקנו על מצווה זו ברכה. 

והנה, מצאנו מצוות לרוב שקיומם וחיובם אינו מוכרח והאדם החפץ בכך יכול שלא להגיע לידי חיובם - כגון ציצית, שחיטה, נטילת ידיים, סוכה וכיוצ"ב ואעפ"כ חכמים תקנו ברכה על מצוות אלה. 

וקשה, לשיטת הרדב"ז, מאי שנא  

בין: מצווות ספירת נידה שלא מברכים עליה מהטעם שמצווה זו נתונה לבחירתו של האדם האם לקיימה או לא. 

לבין: כל שאר מצוות קיומיות שאנו מקיימים, כדוגמת ציצית, שחיטה, סוכה, נטילת ידיים וכיוצ"ב שאע"פ שנתונים הן לבחירת האדם האם לקיימם או לא חכמים תיקנו ברכה על קיומן.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. ראשית ציינו החברים שיש לחלק בין מצוות ציצית ומזוזה לטבילה, שהמה – ציצית ומזוזה – מצוות חיוביות שהרי כשלובש ד' כנפות מחויב בציצית וכשגר בבית מתחייב במזוזה, למרות שיכול להיפטר מחיובן (לא ללבוש ד' כנפות ולא לגור בבית) לעומת זאת טבילה כל כולה אינה מצווה חיובית אלא קיומית, שרק אם רוצה להיטהר (בכדי להכנס לבית המקדש ולשמש עם בעלה וכו')  –כך צריך להיטהר. 

וכלשון הרמב"ם גופא בספר המצוות מצוות עשה ק"ט: 

"היא שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני טומאה שנטמאנו בה... ואין הכוונה באמרנו הטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה. ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא ורחץ במים יכול גזרת מלך, תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה, רומז אל זה השרש שבארתי לך, כי זה הוא דין לבד שמי שירצה לטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו." 

ומיקוד קושית "חילוקא" אפוא, מה בין טבילה, שחיטה, נטילת ידיים שכן מברכים עליהן, לבין ספירת זבה שאין מברכים עליה לאור דברי הרדב"ז אשר מבאר שכל הטעם שאין מברכים עליה משום שאינה מצווה הכרחית, הלא כל אותן מצוות שנמנו – אינן הכרחיות אף הן

נעיר שחילוקים נוספים הובאו בראשונים ובפוסקים מדוע אין מברכים על ספירת זבה בשונה מספירת העומר, ואף הרדב"ז הביאם, כשמא תסתור ותתבטל כל הספירה למפרע אף הרדב"ז. אך שאלת חילוקא מתמקדת רק לגבי חילוקו השני – הרואה בו עיקר –  שיש לחלק בין מצוות הכרחיות לשאינן כאלה. 

2. יש טענו שיתכן וכוונת הרדב"ז שמצוות ספירה זבה אינה מצווה כלל וכלל (ולא רק שאינה "מצווה הכרחית"), אלא היא רק "דין" ו"הלכה" שא"א לזה לטבול ולהיטהר בטרם תספור שבעה נקיים. אף הביאו סימוכין לדבריהם מדברי הרמב"ם בספר המצוות מ"ע ק"ט שמצוות טבילה גופא אינה "ממש מצווה" – כפי שהובא לעיל ב1 – ולכן יישבו שאין מברכים על ספירת זבה שאינה מצווה כלל, בשונה מספירת העומר שהיא מצווה הכרחית. אף הביאו סימוכין לדבריהם מהגרי"פ זצ"ל. 

אלא שהתקשו מדוע אפוא יש ברכה בטבילת נדה וזבה, הלא הרמב"ם הנ"ל כותב זאת לא רק לגבי הספירה אלא אף על הטבילה גופא וכל סדרי הטהרה?... 

3. ודא עקא, שהרי הרדב"ז כתב במפורש שספירה הוי "מצווה" אלא רק סייג אותה באומרו שאינה "מצווה הכרחית" כלומר הוי כ"מצווה קיומית", אך לא שאינה מצווה כלל. כלשונו שם: "ואני רגיל לתרץ דלא תקנו ברכה אלא במצוות ההכרחיות שאין אדם רשאי ליבטל, אבל ספירת הנדה שאיננה מצווה הכרחית שהרי אם רצתה לעמוד בטומאתה כל ימיה ושלא להזדקק לבעל ולא להכנס במקדש או לאכול קודש הרשות בידה." 

יתירה מכך, אף הרמב"ם אין כוונתו שטבילה אינה מצווה, אלא כוונתו – כאומרו במפורש – שאינה כשאר מצוות המחויבות, שהרי אינו מחיוב כך לעשות שהרי יכול לא להיטהר. אלא שהמצווה היא שכל היכא שרצונך להיטהר – הדין הוא שכסדר הזה תעשה, וכלשונו שם: "כי זה הוא דין לבד שמי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא". 

הרי לן להדיא בדבריו שקיום הדין הוא הוא המצווה: שכל הרוצה להיטהר – מצווה כך להיטהר

ולמעשה הציב כללו זה במצוות רבות נוספות כהפרת נדרים מ"ע צ"ה, ובדיקת סמני טהרה של בהמה חיה ועוף ודגים מ"ע קמ"ט, (ועוד מצוות רבות נוספות כגרושי אשה בגט וכדו') יעו"ש היטב בדבריו. 

והלא חז"ל תקנו "ברכת המצוות" לטבילת נדה וזבה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה" – הוי אומר הטבילה הוי מצווה אף כי אינה הכרחית אלא "קיומית" בלבד. 

4. רבים השיבו שספירת זבה איננה גמר הטהרה אלא מתנאיה בלבד, כ"מכשירי מצווה", ולכן אין בה ברכת המצוות, בעוד שטבילה גופא היא עיקר המצווה – אף כי אינה מחויבת – ולכן בטבילה יש אמנם ברכת המצוות, משום שבאמת אף מצוות שאינם "חיוביות" אלא "קיומיות" יש בהן ברכת המצוות, כנטילת ידיים, שחיטה וכדו'. אך בספירה שאינה עיקר המצווה אלא רק מכשיריה בלבד אין בה ברכת המצוות. 

דא עקא, שהרי כלל נקוט בידינו שמכשירי מצווה אין בהן ברכת המצוות (כבניית סוכה וכתיבת תפילין ומזוזות), שאין ברכת המצוות אלא בעיקר המצווה בלבד. מדוע אפוא הוזקק הרדב"ז לומר שאין ברכה בספירת זבה משום שאינה מצווה הכרחית, תיפוק ליה משון דהוי "מכשירי מצווה" וככזאת אין בה ברכת המצוות אף אם תהיה מצווה הכרחית ככל שאר "הכשרי מצווה"?... 

5. יש שהטעימו – בכמה דרכים והדגשים העולים לרוח אחת – שאין כוונת הרדב"ז שאין מברכים על מצוות שאינן הכרחיות, שהלא עיננו הרואות שמברכים על טבילה, שחיטה, נטילת ידיים וכדו'. ומאידך אין כוונתו לומר שספירה איננה אלא כמכשירי מצווה וכו', אלא באמת הספירה אף היא פרט מסדרי טהרה ונכללת בגוף מצווה הטהרה ממש, אך יודגש שאינה מצוות עשה בפני עצמה אלא כאמור "פרט" מהמצווה הכוללת –טהרה. 

ומעיקר הדין חז"ל תקנו ברכת המצוות אף על עשיית פרט ושלב במצווה, שכך הוא הדין שמצווה הנעשית ע"י מעשים רבים הנמשכים לאורך זמן, כל מעשה ומעשה זוקק ברכה בפני עצמו למרות שהכל חדא מצווה. וכדמצינו לגבי ספירת העומר שאף לבה"ג ודעימיה הסוברים שכל ימי ספירת העומר חדא מצווה הם (ולא כל יום מצווה בפני עצמו), מ"מ ספירת כל יום ויום זוקקת ברכה בפני עצמה, משום שכך הוא הדין שכל פרט במצווה מחייב ברכה. .

וכן גבי נטילת ד' מינים, על אף שכל הד' מינים מצווה אחת הם, מ"מ כל אחד מהם זוקק ברכה בפנ"ע, אלא שברכת הלולב פוטרת את כולם, ולכן אם נוטלם לא כאגודה אחת אלא בזה אחר זה, וסח בין כל מין ומין, הרי מברך על כל אחד בפני עצמו: "על נטילת הדס", ו"על נטילת ערבה" וכו' (שו"ע או"ח ס' תרנ"א סע' י"ב בהגה ומשנ"ב ס"ק נ"ו). 

ועל כן מעיקר הדין היה צריך לברך גם על עצם ספירת זבה (ונדה מדרבנן), משום שהוא פרט מסדרי מצוות הטהרה, ונעשית לפני זמן הטבילה, כך שאין ברכת הטבילה הנעשית אחרי כן פוטרתה. וכמו שמצינו בספירת העומר שעל כל יום ויום מברך בפנ"ע, אלא שהיות ואין היא מצווה מחויבת "הכרחית" -לא תקנו על כל פרט ופרט בפני עצמו ברכה, אלא שדי לנו בברכה בסוף קיום המצווה וגמרה – והיא הטבילה, ומשכך לא תקנו ברכה על פעולת ספירת ימי שבעת הנקיים. 

ומובן הדבר, משום שהצורך בברכה בפרט מהמצווה הוי משום חיוב המצווה הרובץ עליו, אשר מחייבו לבצע פרט זה, ולכן מברך עליה, מה שאין כן לגבי "מצווה קיומית" כספירת זבה שהברכה שייכת רק בשלב שגומר ומקיים את המצווה -שקיומה זוקק ברכה (ועתה מתקיימת המצווה), אך הפרט הראשוני במצווה – טרום השלמת כל המצווה – כיצד יחייב ברכה, הלא לא חיוב יש כאן אף לא קיום. 

וכאמור ספירת העומר שונה היא, על אף שספירת כל יום ויום הוא פרט מהמצווה (לדעת הבה"ג ודעימיה), אולם חיובם הכרחי שא"א להיבטל ולהימנע ממצווה זו – ואף לא להיבטל מפרט במצווה כספירת אותו היום – לכן תקנו על כל יום ויום ברכה.


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.