ברכת המצוות מעכבת או אינה מעכבת את המצווה – ספירת העומר - תרומות ומעשרות ושאר מצוות שבתורה


1 דקות קריאה
21 Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ספירת העומר - תשפ"א// 

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:"  

ראה ב"י חלק או"ח סימן תפ"ט דמביא האבודרהם  דהמתפלל ערבית בבין השמשות יספור העומר ללא ברכה ולאחר צאת הכוכבים יחזור ויספור בברכה. 

"המתפלל עם הציבור מבעוד יום (כלומר בבין השמשות) מונה עמהם בלא ברכה, מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין, ונמצא שלא בירכתי לבטלה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה." 

וראה פרי מגדים במשב"ז ס"ק ו' ובהגהות הגר"א שם בסעיף ג' ד"ה "המתפלל" שמבארים בדעת האבודרהם, שהברכה בספירת העומר מעכבת היא את קיום מצוות ספירת העומר ומה שפוסק שיספור בלא ברכה בבין השמשות רק שעולה לו לא לקטוע את רצף הספירה (כך שאם ישכח לספור בלילה יוכל להמשיך את הספירה בברכה). ולפיכך, בלילה יספור בברכה, דרק עתה, כשסופר בברכה, עולה לו לקיום מצווה. 

והנה, קי"ל בכל מצוות העשה שאף אם לא ברך אין הברכה מעכבת קיום המצווה. 

כדאיתא בברכות ט"ו ע"א בראשונים שם, שהתורם תרו"מ בלא ברכה קיים את המצווה. 

הטעם לכך הוא ד"ברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מלתא". 

וכך גם נפסק בכל מצוות עשה. 

וקשה, לדעת האבודרהם, מאי שנא: 

בין: ספירת העומר שהברכה מעכבת קיום המצווה. 

לבין: שאר מצוות עשה שאין הברכה מעכבת קיום המצווה.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שלדעת האבודרהם ברכת ספירת העומר אינה כברכת המצוות המקדימה את קיום המצווה - עובר לעשייתן – כברכת מצוות דעלמא, אלא כך תקנו חז"ל אמירת ספירת העומר שניסוחה יהיה כ"מטבע של ברכה", בדומה למצוות אמירה נוספות שתיקנו חז"ל לאומרם לא כאמירה גרידא אלא בניסוח של ברכה, כקידוש שבת למרות דמדאורייתא דיו שיזכיר את יום השבת וישבחהו כדכתיב "זכור את יום השבת לקדשו", מ"מ תקנו חכמים לומר אמירת הקידוש ב"טופס של ברכה" בדווקא: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קדשו וכו'", ובלא זה אינו יוצא יד"ח קידוש מדרבנן. וכמו כן הבדלה, קידוש לבנה [ואף תפילת עמידה נתקנה במטבע של ברכה]. 

על דרך זה תקנו חכמים לומר ספירת העומר, שתיאמר גופא בנוסח של ברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר – היום יום אחד לעומר". וכל זה מתחילתו לסופו – על תחילת הברכה שבו – הוא גופא ניסוח אמירת ספירת העומר. ואגב לפ"ז יצא שהשומע יענה "אמן" בסיום הספירה שהוא סיום הברכה. 

למרות החידוש שבדבר הנה סימוכין מצינו לזה בביאור הגר"א בשו"ע שם שפ"ט בסע' ה' ד"ה "אינו חוזר", המביא דברי הראבי"ה שנוקט שיש לומר "שהיום יום אחד לעומר" כלומר עם ש' השימוש, ומבאר הגר"א שכוונת הראבי"ה שאמירת הספירה מחוברת היא בהכרח עם הברכה שלפני זה (ולכן אומר "שהיום"), כך שהספירה מהווה המשך ניסוח הברכה, הוי אומר: ספירת העומר גופא ברכה היא ["טופס של ברכה"] ואינה אמירה גרידא. 

ולכן לדעת האבודרהם כל שלא אמרה עם ברכה – לא אמרה כתיקון אמירתה [כדין האומר קידוש בלא נוסח הברכה], ולכן אינו יוצא בכך ידי חובה, וצריך לאומרה שוב כתיקונה עם ברכה, אלא שעכ"פ אם לא אמרה לבסוף עם ברכה לא מפסיד רצף הספירה, ויוכל הלאה בימים הבאים להמשיך לספור בברכה. 

ויש מהחברים שאף הביאו כן משמיה דהגרי"ד סולוביצ'יק (ארה"ב) כמובא בספר הררי קדם. 

2. באופן אחר יש שאמרו – בכמה הטעמות והדגשים ואיחדנום – היות וספירת העומר נראית כ"אמירה סתמית" ולא ניכר בה כל כך "מעשה מצווה" ו"צורת מצווה", אלא כאדם הסופר ומחשב באיזה יום ותאריך עומד כדעלמא, בהכרח נחוץ לן ברכת המצוות בהקדם אשר תחיל באמירת הספירה משמעות "מעשה מצווה", ומשכך מעכבת הברכה את קיום המצווה, שכאמור בלא זה הוי כביכול כאמירת חולין דעלמא ולא אמירת מצווה. ולא דמי לשאר מצוות דעלמא שניכר בהן ובצורתן עשיית מצווה טפי, ולכן הכלל בעלמא הוא שאף אם לא ברך יצא ידי מצווה בדיעבד. 

אף הביאו החברים את דברי הריטב"א בפסחים ז ע"ב המבאר דכל עניינה של ברכת המצוות -לקדש לגלות ולהודיע שהוא עושה מעשהו זה כמצווה בציווי ה', ולכן, במצוות שמוכיחות זאת מצד עצמן (תפילין, ציצית, מצה וסוכה וכדו') הברכה לא תעכב, אולם בספירת העומר שלא כ"כ ניכר "מעשה מצווה" בהך אמירה, כאן הברכה לעיכובא בעצם המצווה. 

והלכך, כל שאמרה בלא ברכה חסר בעיקר המצווה, על אף שאת רצף הספירה לא הפסיד וימשיך בימים הבאים בברכה [שהרי סו"ס כיוון באמירתו לספירת העומר ולא לספירה בעלמא] כדברי האבודרהם שם. 

3. סימוכין לעיקרון זה בברכת המצוות – הביאו החברים, מדברי "מור וקציעה" חנוכה ס' תרע"ב הכותב שהמדליק בלא ברכה לא יצא, דלאו מידי קעביד דהרואה אומר לצרכו הוא הדליק. הרי להדיא בדבריו דברכת נר חנוכה הינה חלק מצורף לגוף המצווה ממש, ואינה נפרדת כשאר ברכת המצוות דעלמא, זאת משום "פירסומי ניסא" המהווה מהותה של מצווה זו. ואכן עניין זה שייך ביותר בנר חנוכה שכל עניינו "להראות לאחרים" וכל היכא שיש "הרואה אומר לצרכו מדליק" פסולה המצווה. אך מ"מ כבר מצאנו חבר לכך שיש מצוות שהברכה בהן לעיכובא (לחלק מהפוסקים) בשונה משאר המצוות. ובדומה לזה נימא לגבי "ספירת העומר" כנ"ל לעיל 2. 

4.  יש שרצו לדייק מדברי הפרי מגדים שכתב: ""והנה סובר הט"ז, דאבודרהם כתב די"ל אם מונה בלא ברכה יצא מהתורה, ומדרבנן לא יצא בספירה אלא א"כ בירך תחילה, שכן תיקנו לברך על מצוות ..." משמע מיניה שדין זה של האובדרהם אינו רק בספירת העומר, אלא דעתו שהוא כלל גורף בכל המצוות שהברכה בהן מעכבת "שכן תקנו לברך על מצוות". 

דא עקא, הלא סוגיא ערוכה בברכות ט"ו שאין ברכת המצוות מעכבת כמופיע בקושיית "חילוקא". ודוחק לומר שהאבודרהם סובר כירושלמי – ולא כבבלי – כלומר כאיכא דאמרי בירושלמי שברכת המצוות דאורייתא (ברכות פרק ו' הל' א'), ולפ"ז יסבור שברכה מעכבת את קיום המצווה בכל מקום (ואכמ"ל). 

ומה גם שהאבודרהם כותב שם שאין כן דעת הרמב"ם, והוכחתו מהא דפסק (פרק ז' מתמידין ומוספין הל' כ"ה) שאם לא ברך – יצא ידי חובת ספירה, ואם דעתו של האבדרהם אינו רק בספירת העומר, אלא שהוא דין כללי אף בשאר המצוות, הלא הרמב"ם ביד החזקה פעמים רבות הדגיש שאין ברכת המצוות מעכבת כשיטת הבבלי (בהלכות תרומות ובהל' שחיטה ועוד), לפום ריהטא משמע דהאבודרהם לא אמר דברו זה אלא בהתייחס רק לגבי "ספירת העומר" בלבד. 

5. . יש מהחברים שהציעו לומר, שחכמים ראו לנכון לתקן דווקא במצוות ספירת העומר לצרף את הברכה לחלק מהמצווה, על מנת לחדד ולברר אצל הסופר שמצווה זו היא מצווה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל, ואיננה כמצווה ציבורית המוטלת על בית דין בלבד, שהרי היה ס"ד שספירת העומר כמוה כספירת היבול אשר אינה מוטלת אלא על בי"ד בלבד, ואף הוצרכו חז"ל לדרוש שאינו כן מדכתיב "וספרתם לכם – שתהיה ספירה לכל אחד" (מנחות ס"ה ע"ב), ולכן הברכה בה מעכבת כאומרו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו " - שמצווה זו מוטלת אף על הפרט ולא על בית דין. 

6. יש מהחברים שטענו שיתכן וספירת העומר נאמרת כ"תפילה" ומשויכת להמשך תפילת ערבית, ואינה רק "מעשה אמירה" גרידא, וכדחזינן שמסיימים בה כנהוג "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת ביהמ"ק וכו'", ולכן – כתפילה – הכל מצורף למעשה תפילה זו הן הברכה והן אמירת הספירה, ולכן אף הברכה מעכבת. והדברים צ"ב. 

7. עוד יש שהציעו שיתכן ואין כוונת האבודרהם שהברכה מעכבת את הספירה, אלא רק כוונתו שברכת ספירה זו יכולה להיאמר בדיעבד גם אחרי הספירה, משום שהמצווה לעשות את היום "ספור" ומתקדש היום בקדושת ספירה זו, ומציאות "היום הספור" נמשך גם אחרי אמירת הספירה, ומצווה הנמשכת -בדיעבד ניתן לברך עליה גם אחרי ביצוע מעשה המצווה [או שנדמה זאת לברכת שהחיינו ביו"ט, שלכתחילה צריך לברכה יחד עם ברכת היום בקידוש ואם לא בירך, יכול לברך כל היום]. ולפ"ז רק לקושטא דמילתא כתב האבודרהם שאח"כ יספור שוב ויברך, דבאמת סגי רק לעשות את הברכה.  

הדברים צ"ב, ולכאורה אין כן משמעות דברי האבודרהם בפשטות. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.