2 דקות קריאה
27 Feb
27Feb

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת וארא - תשפ"ב 

"וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן" // 

ראה הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים פרק י"א שמאריך לבאר שכל ענייני הכישופים לסוגיהם הם שקר, כזב והבלים שאין בהם ממש. 

וכפי שמסכם זאת שם בסוף הפרק בהלכה ט"ז: "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלקיך:" 

נמצא אפוא דלדעת הרמב"ם התורה אסרה כל סוגי הכישופים אע"פ שכל פעולתם היא בדרכי רמייה, זריזות ידיים, תחבולות ו"טריקים" ואינם פועלים באמת. 

לעניין זה ראה ביאור הגר"א חלק יור"ד ס' קע"ט ס"ק י"ג שזו ההבנה בשיטת רמב"ם (אלא שהשיג על הרמב"ם שם כידוע). 

והנה מצינו בפעולות הכישוף למינן החלוקה הבאה: 

דיש מהן שאסרתן התורה באיסור לאו ומלקות בלבד כדוגמת "מעונן" ו"חובר חבר". 

ויש שאיסורן בסקילה כדוגמת מכשף, ומעלה באוב וידעוני. 

לעניין מעונן וחובר חבר שהן בלאו ומלקות ראה רמב"ם שם פרק ט"ו הלכה ט' שכתב: "...וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה." 

וביאר יותר בספר המצוות ל"ת ל"ב: "...ובכלל אזהרה זו ג"כ אסור פועל החרטומים, ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי עינים... מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמתתו בהם... יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון, כל פועל מהם אסור, ומי שעושה זו יקרא אוחז עינים, והוא מין הכישוף ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות... ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה..." 

ומכאן אסרו הפוסקים "מופעי קסמים" מבוססי "טריקים" – שהרי לדעת הרמב"ם אסורים באיסור לאו (עי' ש"ך יור"ד ס' קע"ט ס"ק י"ז, חכמת אדם כלל פ"ט ס' ו', פתחי תשובה ס' קע"ט ס"ק ז'). 

אלא שיש שהתירו – אף לדעת הרמב"ם – כל היכא שה"קוסם" מודיע מראש לצופים שכל קסמיו אין בהם ממש, ופועל זאת בזריזות ידיים ותחבולות טבעיות (יעוי' אגרו"מ יור"ד ח"ד ס' י"ג, שו"ת דברי יציב יור"ד ס' נ"ז ועוד). 

לעניין מכשף, מעלה באוב וידעוני שחיובם בסקילה ראה ברמב"ם שם בהלכה י"ד - ט"ו: 

"אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני, שנאמר, לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב וידעוני... 

"המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים..." 

וקשה, לדעת הרמב"ם (שכל פעולות הכישוף לסוגיהם אינה אלא אחיזת עיניים, שקר וכזב) וכיוצ"ב מאי שנא: 

בין: מעונן, חובר חבר ש"אוחז את העיניים" שעונשם במלקות. 

אע"פ שפעולתם אינה אלא אחיזת עיניים ודמיון. 

לבין: מכשף, מעלה באוב וידעוני שחיובם סקילה. 

אע"פ שפעולתם אינה אלא אחיזת עיניים ודמיון שעושה מעשה תימהון של כישוף. 

וכן צ"ב - אם כל פעולת הכישוף והקסמים לסוגיהם הינם אחיזת עיניים, תחבלות ו"טריקים", מתי מעשיו ייחשבו "כישוף" (שעונשו סקילה) ומתי ייחשבו "מעונן" (שעונשו מלקות)?...

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שאם ננקוט שגם הרמב"ם לא שלל כוחות כישוף מכל וכל, כפי שיש שהבינו ברמב"ם כרדב"ז בשו"ת ב"לשונות הרמב"ם" ס' תקפ"ה, וכמשמעות דברי הכסף משנה שם (פרק י"א הל' ט"ו) וכב"ח ביור"ד ס' קע"ט, ופוסקים נוספים, ולפי זה בהכרח אין כוונת הרמב"ם באמרו: "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן" שאין בכישופים כוח לפעול מכל וכל, דאדרבא יש בהם כוח כישופי לפעול, אלא שאינם דברי חכמה ותועלת, כלומר שהעיסוק בהם הינו הבלים מבחינת תוכנם השפל ועניינם, [כהתעסקות בעריות ובהבלים אחרים]. 

[או לחלופין ננקוט בדעת הרמב"ם שסבר שכשפים יש כוח בהן על צד המיעוט, כלומר, שעל דרך רוב והמצוי -המתעסקים בהם הינם רמאים ונוכלים שאין ביכולתם יכולת וידע לחולל כשפיים של ממש [יתכן גם שנדרש יכולת מולדת כ"מדיום" להתאים לכישוף, ורוב האנשים אינם בעלי יכולת כישופית זו, אף אם יפעלו באותה הדרך ממש]. אמנם מיעוט מהמתעסקים בכך יתכן ובתנאים מסוימים קיים בהם כוח זה לחולל כשפים. 

ומעתה לאור זה קושיא ליתא כמובן, דנימא דמעונן – האוחז עיניים דינו במלקות משום שלא עוסק בכוח כישופי של ממש, אלא רק נדמה כמכשף ע"י תחבלות ותכסיסי זריזות ידיים וכדומה. בשונה מ"מכשף" שעוסק בכוח כישופי של ממש ולכן עונשו סקילה. [יתכן שאף אם לא נפעלה התוצאה הכישופית מחוסר יכולת והתאמה כדלעיל, מ"מ הוא שעשה "מעשה כישופי" זה -דינו כעושה "מעשה כשפים", ודי בכך בכדי לחייבו סקילה]. 

2. דא עקא, דאכתי יקשה להני רבוותא – ורבים המה – שהבינו את דברי הרמב"ם כפשוטתם ממש, שכל עיניני כישוף לסוגיהם הכל שקר וכזב ממש, ואין קיים "כוח כישופי" כלל ולדברים אין שחר, וכל המה "אמונות תפלות" בלבד. 

כרמב"ן בתשובות המיוחסות ס' רפ"ג, רשב"א שו"ת ח"א ס' תי"ג, דרשות הר"ן י"ב, שעל אף שחלקו על הרמב"ם, מ"מ להדיא משמע מהם שהבינו שלדעת הרמב"ם אכן הכל שקר וכזב ממש ואין כוח בכישוף לפעול כלל, וכן הוא משמעות החינוך במצווה ר"ג (וצ"ע מדבריו במצווה ס"ב]. וכן הוא הבנת הגר"א בדעת הרמב"ם – אם כי השיג עליו – בביאורו לשו"ע יור"ד ס' קנ"ט: 

"...אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים, ושמות, ולחשים, ושדים, וקמיעות הכל הוא שקר, אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים... והתורה העידה ויהיו תנינים... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי (כלומר "מליצה") ולעקור אותם מפשטן. וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם..." 

ולמעשה כך משמע להדיא בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות ע"ז פרק ד' משנה ט', ובמורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ז, שמדבר שם באריכות על הכשפים השונים, ושולל שם את מציאותם ויכולתם "ולא יאמן בהם השכל". יעו"ש באריכות. 

והדרא קושית "חילוקא" לדוכתיה, להני רבוותא דהבינו בדעת הרמב"ם כפשוטו ממש, שכשפים ליכא ממשא ביה והכל תרמית וכזב, מה בין "כישוף" ל"אחיזת עיניים"?... 

3. יש מהחברים שהציעו, שיתכן שאף לרמב"ם שכשפים אין בהם ממש, מ"מ כל זה מבחינת המציאות האמתית, שדבר אינו משתנה עובדית כישוף, שכוח אין בו. ברם, יתכן שקיים כוח כישופי הפועל על הדמיון בלבד, כמין הזיה "הלוציצניה", קרי, אשליות מחשבתיות ו"אילוזיות" שמתרחשת אצל הצופים, כחזיון תעתועים, המראה להם כאילו נעשה כאן דבר פלא, ובאמת אין זה אלא חזיון שוא הנעשה במחשבתם והרגשתם בלבד [כהלוציצניות הנעשות ע"י סמי הזייה ] ולא במציאות האמיתית. וכוח זה מהותו ועניינו -"וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע", אך אולי קיים הוא בתחום הכישוף – גם לדעת הרמב"ם – שבכוח המכשף להחיל חזיון שוא אצל הצופים כעין "היפנוט המונים".  וזו כוונת דברי הרמב"ם שכל זה שקר וכזב, שהרי אין כאן שינוי במציאות האמתית, אלא הזיות שוא ידברו -החלות בתחושת הצופים בלבד. 

ונימא לפי זה, דיש לחלק בין "אחיזת עיניים" שאין בה אלא תחבולות וטכסיסים בלבד, ולכן דינה רק בלאו ובמלקות, לבין כישוף שחל כאן באמת "משהו פלאי", אלא שאינו במציאות אלא כהזייה ודמיון בצופים, ולכן עונשו בסקילה. 

ואכן, יש בראשונים שמפרשים כעין זה דווקא בהתייחס ל"אחיזת עיניים". כדאיתא בסנהדרין ס"ה ע"ב וס"ז ע"ב, שאין הכוונה לזריזות ידיים ו"טיריקים" [כמו שאנחנו רגילים לבאר "אחיזת עיניים"], אלא עניינה השראה כישופית כעין "חזיון שוא" לעיני הצופים, שיש אנשים היכולים להחיל תחושה וחזיון זה בצופים, ולגרום להם "הזיות", שנדמה להם שרואים ובאמת אינם רואים, ולכן נקרא "אוחז עיניים" שאוחז ותופס כביכול את עיני הצופים שיחושו שכך רואים כרצונו. 

וסימוכין לכך מדברי הגמ' בסנהדרין ס"ז ע"ב "אמר ליה רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא, דשקליה לספסירא, וגיידיה לגמלא, וטרף ליה בטבלא וקם. אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אלא ההיא אחיזת עינים הוה." וראה רש"י שם שפירש מהות "אחיזת עיניים" – "האוחז את העינים - מראה כאילו עושה, ואינו עושה כלום...:" עוד ראה רש"י שם ס"ה ע"ב "אוחז את העינים - אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום." ולכן מובן שאחרי החזיון לא ראו שם כתמי פרש ודם, שהרי באמת לא נחתך הגמל [ואם היה מעשה כשפים זה מצולם בוידאו – לא היה רואים את חיתוך הגמל, אלא רק את תנועות ידייו של המכשף בלבד...] 

וכעין זה בראשונים נוספים. וע"ע מהר"ם פאדווה לגבי הרמב"ם פרק י"א מעבודה זרה הלכה ט"ו שביאר שיש שני ענייני "אחיזת עיניים" וזו אחת מהן. 

ונימא דלדעת הרמב"ם שכוח חזיון תעתועים זה (אם קיים), לא זהו "אחיזת עיניים" [שהיא איננה נעשית אלא בתחבולות וטריקים], אלא אדרבא הוא הוא ה"כישוף" שדינו בסקילה. ודוחק. 

4. ונעיר בצידו, שאכן חזינן דאף הרמב"ם – שהכחיש כוחם של כשפים – מ"מ משמע מיניה להדיא שכוח נפשי על חושי כראיית עתידות וניסתרות שייך גם שייך ב"קוסם קסמים" (שעניינו רואה עתידות ונסתרות), ודברים בגו ואינם פיטומי מילי בעלמא, למרות שאינו על פי דרכי הטבע הרגילים, והוא ע"י ריכוז והתבוננות עד הגיעו לאקסטזה, שכביכול מתנתק מהגופניות ומתחבר ל"נפשו" הפנימית היודעת מעבר לחושים מה שהיה ואת העתיד להיות (כביאור הרב דסלר מכתב מאליהו חלק ג' ב"עניין כשפים"). 

שכך כתב הרמב"ם בספר המצוות לגבי ל"ת ל"א: 

"שהזהירנו מקסום, רוצה לומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה, כי אלו בעלי הכחות כלם המגידים מה שיתחדש קודם היותו, אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק, ודבריהם מתקיימים ברוב, ולכן ישערו במה שיהיה, ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלות אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש. ואי אפשר לאלה בעלי הכחות הדמיונות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות, יניע בה כחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו עניני חולי הנופל ויספר מה שיהיה. וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב... ומהם מי שישליך אבנים דקים ביריעה מעור ויאריך לעיין בהם ואחר כך יספר דברים, וזה ידוע ומפורסם בכל מקום שהלכתי בו... והכוונה בזה כולו, להניע את הכח המתהווה בו, לא שאותו הפועל בעצמותו יעשה דבר או יורה על דבר..." 

ונימא שכעין כוח נפשי פלאי בדומה לזה יש למכשף בכישופיו, שביכולתו לתת "תחושת חזיון" בלבד לנפש הרואים שמסביבו (כנ"ל 3). 

5. עוד הציעו החברים, שהנה כתב הרמב"ם שם פרק י"א הלכה ט"ו: "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים..." ולא ביאר לן הרמב"ם עניין מעשה זה מהו וכיצד נעשה, והלא קעסקינן לדעת הרמב"ם הסובר שכשפים אין בהם "ממש" לפעול תוצאתם, ומהו אפוא "והוא שיעשה מעשה כשפים"?... 

נראה אפוא שכוונת הרמב"ם "והוא שיעשה מעשה כשפים", לצורת "מעשה" ידוע אשר נחשב כ"מעשה מכשפים". 

כלומר, "מעשה כשפים" הינו "טקס ופולחן מורכב" המבוצע באמצעות חומרים ואביזרים הנדרשים להחלת הכישוף שאין בהם "הגיון" אלא סגוליות מסתורית, ופעמים נדרש להיעשות במקום מסוים בדווקא, ובזמן מסוים, לעיתים לאור הירח וכדומה, מספר משתתפים ותנועות ותנוחות מסוימות, אחרת הכישוף לא יפעל... 

כדברי הרמב"ם במורה נבוכים בחלק ג' פרק כ"ז, המתאר צורת "פולחן הכישופי" של מעשה כשפים שמאפיניו תנאים ופרטים רבים מיסתוריים אפופי סוד. יעו"ש בדבריו. בשונה מאחיזת עיניים שאף אם ממלל מיני לחשים ו"תנועות ידיים", אין כאן את ה"פולחן הכישופי" רב הרושם האפל והמיסתורי המאפיין "מעשה כשפים" כולם, וזהו שהדגיש הרמב"ם "והוא שיעשה "מעשה כשפים". והעושה "מעשה כשפים" כזה – בשונה מאוחז עיניים – חייב סקילה 

6. ובדומה לזה יש שטענו, שלדעת הרמב"ם נדרש להיות "מכשף" בדווקא, כלשונו "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים." כלומר, ההבדל בין "אוחז עיניים" ל"מכשף" הוא, שהעוסק בכשפים מתואר כ"כמכשף", קרי, אדם שידוע שעיסקו בכך, ומאמינים מסביבו, ככהני דת ושאמנים, ורק אז חיובו כמכשף. 

ולדעתם, גם מעונן כמכשף עושים מעשים דומים, והכל אחיזת עיניים ודברי הבל וכזב. ברם, ההבדל נעוץ במעמדו של האיש, אם כהן דת הוא כאשף, הרי שהוא בסקילה, ואם הוא אדם היודע לעשות פעולות מסוימות ואינו מוגדר ככהן דת וכדומה, דינו במלקות. 

דא עקא, שלכאורה לא כך משמע מריהטת סוגיות הגמ' והראשונים, שחיובי "כישוף" תחולת עונשם באדם הידוע ש"עיסוקו בכך" כ"מכשף" בדווקא. 

7. עוד הציעו החברים. שיתכן  ויש חילוק מהותי בין מכשף למעונן שאוחז את העיניים, שבעוד המעונן נדרש ל"טריקים" ותכסיסים שונים ש"הפלא" יצליח, הנה המכשף לעומת זאת, באמת אינו נדרש ל"טריקים" ותחבולות, אלא שפועל במתכונת "מעשה הכישוף" בלבד, שהרי לפי לדעתם [ ויתכן שאף הוא המכשף מאמין בזה ]  יש בעשייה כישופית זו בכדי להחיל השתנות להרעה או הטבה, להזיק ולרפאות, להצלחה וכישלון וכל וכדומה לזה, בדומה לטקסי "וודו" לפגוע באדם ולגרום להמתתו וטקסי כישוף אחרים למכביר, וכפי שתיארם הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ז, יעו"ש. 

והנה הרמב"ם כפר בכוחם זה, הכל כזב ואמונות תפלות. אך על כל פנים העושים כן מאמינים שיש בזה בכדי לעולל רע ולהמית, ואינם משתמשים ב"טריקים" כדרך קוסמי אחיזת עיניים, וזה גופא מה שאסרה תורה, ובאיסור סקילה. וראה ושם במורה נבוכים שהאריך לבאר, שהטעם שכה החמירה התורה בדבר והענישתו בסקילה, משום שברגילות כרוך בזה גם עינייני עבודה זרה, שכביכול שואב משם מקור כוח זה. 

המאפיין על כל פנים את הכישוף -בשונה ממעונן האוחז את העיניים - שהכישוף מלווה כרגיל בטקסיות מסוימת של מעשים משונים ומסתוריים, שמאמינים שיש בזה לשאוב כוחות מהעופל וליצור התרחשויות ושינויים. 

לעומת זאת, מעונן אוחז העיניים, חוץ מאמירת לחש [כ"אברא קאדאברא" וכדומה], אינו עושה טקס כישופי של ממש, [וגם אם כן, הוא המאחז עיניים הרי אינו מאמין בזה, אלא רק "מציג עצמו" שכך הוא]. ודי לו ב"טריקים" וזריזות ידיו להתל בהמון. 

[יתכן אפוא, שכישוף תמיד יהיה בהשתנויות שלא אמורות להתרחש לנגד עיני הרואים ברגע זה ממש, שאחרת – לדעת הרמב"ם – על כרחו יהיה זקוק המכשף לתחבולה כזו ואחרת לגרום זאת, שהרי אין בהם ממשות לפעול. אלא הם כדרך הטלת כוח של רוע או הטבה על אדם, בית, שדה, רכוש וכל כדומה לזה. ונטיית ההמון -פתי המאמין, לתלות את המאורעות הבאים לטוב או למוטב שנובעים מכוח כישופי זה אשר הטיל המכשף...]. 

8. והנה יעוי' בכסף משנה שם פרק י"א הלכה ט"ו בסופו שכתב (ליישב סתירת דברי הרמב"ם בן אוחז עיניים שחייב מלקות כנזכר בהלכה ט', לאוחז עיניים שפטור ממלקות כנזכר בהל' ט"ו): 

"והרב רבי יהושע מבני בניו של רבינו תירץ, שאחיזת עיניים דמעשה תמהון לחוד, ואחיזת עיניים של מכשף לחוד. וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם ..." 

אף אנו נסיים ונאמר: שאכן יש "מעשה כשפים" ויש מאידך "מעשה אחיזת עיניים" ושונים המה – וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע – "וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם" ... 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.