"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" – עריות - ירושה - עדות - אבלות - פרו ורבו


1 דקות קריאה
22 Oct

קיימא לן כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

ואיתא במסכת יבמות, דף כ"ב ע"א, כי משמעות מימרא זו היא כי הגיור מפקיע מהמתגייר כל "יחס" לקרוביו מתקופת גיותו כאילו נולד הוא מחדש.

עוד איתא שם בגמרא ביבמות (ובסוגיות נוספות) כי אין כל נפקות, האם אותם קרובים נתגיירו עמו או לא, אלא נשארו בגיותם.

התוצאות ההלכתיות של מימרא זו " גר שנתגייר כקטן שנולד" הן, בין היתר, כדלהלן

א. שמדין תורה מותר לגר שהתגייר לשאת לאשה אפילו את אמו, בתו ואחותו.

ב. שמדין תורה גר לא יירש את אביו או את קרוביו מתקופת גיותו.

ג. שמדין תורה הגר יהיה כשר להעיד עדות על אביו או על בנו מגיותו היות ואינם נחשבים כקרוביו.

ומהאי טעמא גם נקטינן דמשפחה שנתגיירה, אינם נוהגים ב"דיני אבלות", בינם לבין עצמם, היות ואינם נחשבים כקרובי משפחה וכמיוחסים האחד לשני.

לעניין האמור ראה: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד הלכה י"א; רמב"ם הלכות עדות פרק י"ג הלכה י"ב; רמב"ם הלכות נחלות פרק ו' הלכה י': רמב"ם  הלכות אבל פרק ב' הלכה ג' וכס"מ שם.

והנה, ישנם תנאים מסוימים בקיום המצווה, נמנה מקצתן:  א. איתא בסנהדרין נ"ט ע"ב דישראל בלבד הוא דמצווה על פריה ורבייה ולא בני נח. ב. איתא ביבמות ס"ב ע"א, דמי שהיו לו בנים ומתו (ולא השאירו זרע אחריהם) חייב שוב במצוות פרייה ורבייה. ג. כתבו הראשונים (כתוס' יבמות ס"ב ע"א ד"ה הכל. ובחגיגה ב' ע"ב ד"ה לא תהו) דישראל שהוליד מנכרית ושפחה - לא קיים את המצווה כי אינם מיוחסים אחריו אלא אחריה.

למרות האמור, איתא במסכת יבמות דף ס"ב ע"א דגר שהיו לו בנים מגיותו נחלקו רבי יוחנן ור"ל האם קיים מצוות פריה ורביה או לא.

 לדעת ר"ל, לא קיים מצוות פרייה ורבייה היות ואמרינן "גר שנתגייר כקטן שנולד". 

ולדעת ר' יוחנן חשבינן ליה כמי שקיים מצוות פרייה ורבייה משום שבגיותו בניו היו מיוחסים אליו לפיכך מהני למרות שנתגייר.

להלכה נפסק כרבי יוחנן. כך פסקו הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה ו', אבה"ע סימן א': חלקת מחוקק ס"ק ט, ב"ש ס"ק י"ב, באר היטב ס"ק י"א, והגר"א ס"ק י"ז.

בהקשר זה יש לציין כי לשיטת הרמב"ם פטור זה הנו רק כאשר בניו של הגר גם התגיירו, בעוד שפוסקים רבים סוברים שפטור אף בלא נתגיירו בניו (יעוי' ב"ש וחלקת מחוקק ס' א' ס"ק י"ב).

ויקשה, מאי שנא:

בין: כל דינים ומצוות כגון עריות - דגר מותר לשאת קרובתיו מתקופת גיותו, ירושה - דגר אינו יורש את אביו, עדות - דגר כשר לעדות על אביו וקרוביו, אבלות - דגר אינו חייב באבילות על קרוביו וכיוצ"ב מהטעם של "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

לבין: מצוות "פרו ורבו" דנקטינן לגבי גר דאם היו לו בנים מגיותו חשבינן ליה כבניו ואינו חייב שוב במצוות "פרו ורבו" -  ולא אמרינן לגביה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

נעיר שרבים מחברנו נשאו ונתנו בקושיא זו, השתדלנו לכלול ולאחד את כל דברי המשיבים ב3 אופני תירוצים (סעיפים: 1,3,5): 

1. רבים השיבו – בסגנונות שונים העולים כולם לדרך אחת – מצוות פריה ורביה מתקיימת בהגיעה לתכליתה, קרי, במציאות של העמדת בנים בעולם , ומשכך אף אם עתה אחרי הגיור הבן שוב אינו מיוחס אחריו - מהני, היות וסו"ס המצווה כבר קוימה בלידתם והגיעה אז לתכליתה. ובהכרח זה כך, דהא בין כך יש לשאול: הן בעודו גוי אינו מחויב בפו"ר, וכיצד קיום מצווה בפטור עולה לו לפוטרו לאחר הגיור כשנהיה בר חיובא במצווה?... הוי אומר בהכרח, שמצווה זו תלויה במציאות לידת הבנים, הלכך למרות שמציאות זו קוימה בפטור, סגי בהכי לקיום המצווה (לכל הפחות לפוטרו, על אף שיתכן שלא יקבל שכר על כך כמצווה ועושה) כי תכליתה קוימה בהעמדת בנים.

2. דא עקא, אם המצווה מתקיימת בהגיעה לתכליתה בלידת הבנים וסגי בהכי, מדוע אם היו לו בנים ומתו לאחר שנים בימי חייו (ולא העמידו זרע אחריהם) – לא קיים את המצווה וחייב שוב בפו"ר, הלא בשעתו היתה לידת בנים ובאה המצווה לתכליתה. ואם נאמר כי צריך המשך מציאות "יש לו בנים", ועתה לאחר מותם "אין לו בנים", אמור כך גם בנדון דנן: אכן ילדת בנים בגיותך, אך עתה לאחר הגיור – "אין לך בנים", שהרי עתה אינם מיוחסים אחריך, ומדוע לא יתחייב בפו"ר בשנית?... (להלן בסעיף 5 יישוב לזה).

3. אחרים השיבו – בהדגשים שונים שכיוונם זהה – לקיום מצוות פו"ר אכן אין נדרש בנים המיוחסים אליו הלכתית, אלא "בניו בטבע" כלומר בניו הביולוגים . שהרי תכלית המצווה "יישוב העולם" ותכלית זו מקוימת גם בבנים מציאותיים שאינם בניו ההלכתיים. ולכן על אף שהגיור מפקיע ייחוס הבנים אליו, מ"מ במציאות הבנים שהוליד בגיותו – בניו הם "בטבע", וסגי בהכי למצוות פו"ר, בשונה מעריות, ירושה, עדויות שצריך יחוס קורבה הלכתית.

4. דא עקא, שהרי כתבו הראשונים (תוס' ועוד), שישראל שהוליד בנים מגויה ושפחה, לא קיים את המצווה מטעם שבניו אינם מיוחסים אחריו אלא אחריה. הוי אומר שיחוס הבנים אליו הלכתית מעכב בקיום המצווה , והדרא קושיא לדוכתיה.

ואף לדעת הרמב"ם שפסק שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים את המצווה רק אם בניו נתגיירו בסוף, משום שצריך דווקא בנים ישראלים לקיום המצווה, אמור כן אף בישראל שיש לו בנים מגויה, שאם לבסוף בן זה התגייר מדוע נקטינן שעדיין לא מקיים את המצווה (ואין לומר שכן מקיים בכהאי גוונא, דהלא הראשונים נימקו שאין מקיים משום "שלא מיוחסים אחריו" - וגם עתה לאחר גיורם אינם מיוחסים אחריו).

(אכן יש שהוכיחו שדעת הגהות חוות יאיר שגוי הבא על ישראלית והוליד ממנה בנים ונתגייר, שוב אינו צריך להעמיד בנים, הלא חזינן דלא בעינן "ייחוס בנים הלכתי", שהרי מעולם לא היה לו בהם "יחוס הלכתי" לא בגיותו ובוודאי לא בגירותו. אמת זו דעת החוות יאיר! אך לכאורה לא מצאנו לו חבר).

5. עוד יש רבים שהשיבו – בנוסחאות שונות – שגר שנתגייר אכן פוקע ייחוסו מבניו – ברם, כל זה רק בנוגע ליחוסו אליהם מכאן ולהבא , אך בעבר היו מיוחסים אליו, ויחוס היסטורי זה – לא פקע למפרע בשעת הגיור . ובהחלט גם כיום נכון הוא הדבר ש"פעם היו המה בניו", ומשום כך גם כיום לאחר הגיור עדיין נחשב שהתקיימה על ידו המצווה, שכן נולדו לו בנים שבשעת לידתם "פעם היו בניו" למרות שעתה שוב אינם מיוחסים אליו, מכל מקום מהני משום שקיום המצווה בהולדתם בלבד , ולא צריך לאחר הלידה שכל הזמן יחשבו בניו בהווה.

אכן תנאי יש בדבר שיהיו "בני קיימא" (ושיוכלו להעמיד זרע אחריהם). ומשום הכי אין כלל לדמות זאת לבניו שנולדו לו ומתו, דהלא בניו אלו "שבלידתם היו בניו" עדיין חיים וקיימים כיום ו"בני קיימא" המה, למרות שעתה כבר לא מיוחסים אליו מכאן ולהבא, בשונה מבניו שמתו שאינם "ברי קיימא" בחייו.

6. נדגיש שקושייתנו – קושיית התוס' היא בסוגיא שם , ואף השיבו עליה (יבמות ס"ב ע"א ד"ה ור' יוחנן), וז"ל "אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן (לעיל כב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום מסתברא ליה לר' יוחנן הכא כיון דבנכריותו קיים, דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה, מפטר נמי כשנתגייר."

וביאור דבריהם – נראה על דרך התשובות שנאמרו לעיל.


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.