"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" לעניין חיוב בדיני שמים - מסית לעבירה ונחש הקדמוני - השוכר עדי שקר - שכיר חרב - שליחות לדבר עבירה


2 דקות קריאה
11 Oct
11Oct

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בראשית - תשפ"ב 

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ." (בראשית ג').

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ט ע"א ד"אין טוענין למסית". 

זאת אע"פ שברגיל מוטל על הדיינים לסייע לחייב העונש לטעון את טענותיו לזכותו בדינו, ב"מסית ומדיח" אין הדיינים מסייעים לו להקל בדינו. 

דין זה שאין טוענים למסית ומדיח נלמד מ"נחש הקדמוני" אע"פ שעמדה  לנחש טענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", משלא טענה הקב"ה לא טען זאת במקומו.  

"אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין." 

עכ"פ מהנ"ל עולה דאם הנחש עצמו היה מעלה טענה זו של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים" הרי שטענה זו הייתה עולה לו גם כדי לצאת זכאי מעונשי שמים. 

והנה, ראה במסכת ב"ק דף נ"ה ע"א, לעניין השוכר עדי שקר, דחייב בדיני שמים ולא אמרינן "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". 

"אמר רבי יהושע ארבעה דברים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים... השוכר עדי שקר להעיד... מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קא משמע לן." 

א"כ הרי לן במפורש דטענת "דברי הרב ודברי התלמיד" אין בכוחה לפוטרו מדיני שמים.

וכן ראה במסכת קידושין דף מ"ג ע"א בסוגיית "אין שליחות לדבר עבירה", דהטעם הוא משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". 

ואעפ"כ איתא שם דאפילו שפטור המשלח בדיני אדם, בדיני שמים מיהא חייב. 

וכעין זה ברמב"ם בפרק ב' הלכה ב' מהלכות רוצח לגבי השוכר רוצח להרוג את חברו שפטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים. 

"אבל השוכר הורג להרוג את חברו... חייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין." 

זאת למרות הפטור מעונשי בית דין בשליחות לדבר עבירה הבאה מכוח סברא זו גופא "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", וכדאיתא במסכת קידושין מ"ב ע"ב-מ"ג ע"א. 

וקשה, אם כן מאי שנא: 

בין: השוכר עדי שקר או השוכר אדם לבצע רצח או המשלח.חברו לדבר עבירה.  

שלגביהם אמרינן דאין בכוחה של טענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", כדי לפטור המשלח בדיני שמים. 

לבין: "נחש הקדמוני" דהוי כמסית לדבר עבירה.  

דמצינן לגבי דאמרינן טענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" כדי לפוטרו מעונשי שמים.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, יתכן וכל הנאמר בגמ' שהשוכר עדי שקר להעיד חייב בידי שמים, כל זה דווקא ב"שוכר" בלבד, היות ושוכרו בכסף -חזקה וודאית שיעשה השליח שליחותו שהרי מקבל תשלום על כך, והוסרה טענת "סבור הייתי שלא ישמע בקולי" ["מכוח דברי הרב ודברי התלמיד וכו'"] הקיים בשליחות לדבר עבירה דעלמא, – ולכן ייענש אותו משלח בידי שמים. אך יתכן ובעלמא אין השולח את חברו לדבר עבירה מתחייב בידי שמים. 

ובאשר לשולח את חברו להרוג שנענש בידי שמים, הנה ברמב"ם שם כתוב ששכר את חברו להרוג (פ"ב מרוצח הלכה א'): "אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו", משמע כמו כן דמיירי רק בשכרו בכסף כנ"ל ולא שסתם "שלחו", או ששלח עבדיו – "עבדיו" דייקא שבוודאי ישמעו לציוויו. 

אמנם יעוי' בגמ' בקידושין מ"ג ע"א דאיתא "השולח את חברו להרוג", ולמרות כן מסקנת הגמ' שחייב בידי שמים, [אלא שנחלקו שמאי הזקן ורבנן האם דינא רבא כשמאי הזקן או דינא זוטא כרבנן], הרי דאין צריך דווקא ש"ישכור". 

ושמא יש לחלק בין שלוחו לרציחה שעוונו גדול מנשוא, שהרי ילפינן לה מקרא ממש, כרמב"ם שם (פרק ב' הלכ' ב'): "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם -זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים:", ולא הוי כשאר שולח לדבר עבירה דעלמא, שהרי שפיכות דמים חמורה היא ביותר, ותדע שאף התרבה שם חיוב מיתה בידי שמים בשולח את בהמתו להרוג. 

נעיר בצידו: באמת תליא כל זה במחלוקת הפוסקים, האם כללא הוא שכל משלח לדבר עבירה חייב בידי שמים (יעוי' ט"ז יור"ד ק"ס ס"ק י"א), או רק הני (שוכר לדבר עבירה) ותו לא. אך כאמור הואיל ויש שסברו שכל שליח לדבר עבירה בכלל חיוב בידי שמים (יעוי' ריטב"א בקידושין שם ועוד) הרי הדרא קושיא לדוכתיה. 

2. בדומה לזה יש שאמרו, אף אי נימא כהני מקמאי שסברו שכל משלח לדבר עבירה חייב בידי שמים, מ"מ כל זה דווקא ב"שלחו לכך" כלומר פועל על פי האינטרס של המשלח ומטעמו לעשות אותה עבירה, כיוון שפעל בטעמו ובשליחותו – למרות שאין שליחות לדבר עבירה – מ"מ המשלח "בעל העניין" לא יינקה מעונש בידי שמים. 

לעומת זאת, אם המסית והמשדל אינו פעל למען האינטרס שלו, אלא רק הראה לחברו פנים שתועלתו העצמית אם יעשה כך וכך, הרי למעשה החוטא פעל למען עצמו ותועלתו בלבד, ואין מקום להכניס את המשדל אפילו במקצת אותה אחריות לעבירה –ופטור, משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, כפי שארע במעשה הנחש הקדמוני 

3. עוד הציעו החברים – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – הנה כבר העירו שם התוס' ד"ה "דברי הרב ודברי התלמיד": 

"וא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה. ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית, ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו. אבל מסית שנצטווה שלא להסית נמצא כשמסית עובר." 

ונימא לפי זה, שכל מה ששולח את חברו ואף משדלו לדברי עבירה נענש בידי שמים (בעבירה דעלמא, לא בעבודה זרה שעונשה בידי אדם כמפורש בכתוב ב"מסית ומדיח"). כל זה לאחר דחזינן שנצטוו ישראל על "מסית" ועל "לפני עיוור לא תתן מכשול" לא להחטיא אחרים לעבירה, שאף באופנים שלא יתקיימו גדרי מסית" לגמרי או "לפני עיוור" (כחד עברא דנהרא וכו'), מ"מ יש ללמוד מהא דאיסורא להכשיל את חברו מכל מקום איכא. ובאשר על כן ייענש המשדל והמשלח בידי שמים. זאת למרות סברת "דברי הרב וכו'" 

לעומת זאת נחש הקדמוני הן לא נצטווה על "מסית" ולא על "לפני עיוור", אלא מאי, קיימת סברה דעלמא שלא יחטיא את חברו "שלא יבוא תקלה על ידו" כדברי תוס' הנ"ל, בכהאי גוונא בהחלט מקום יש לסברת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" לפוטרו אף מעונש בידי שמים, שהרי סוף סוף החוטא הכשיל את עצמו בבחירתו הרעה מתוך בחירה ורצון חופשי. 

4. למעשה חברים רבים טענו – בהדגשים והטעמות שונים ואיחדנום – שיתכן ואין כלל צורך לחלק בין הנידונים השונים, שיתכן לומר שכל אנפי שווים המה, לעולם המשדל את חברו והמשלחו לדבר עבירה ייענש בידי שמים, וסברה פשוטה היא, הן מדוע לא? הלא פעל – ולו אף "במקצת" – להרבות חטאים וחוטאים בעולם, וכי המשדל אנשים לחטוא – לא רשע הוא?!... כלום זך וכשר הוא להיכנס ישירות לגן עדן?!... 

ואין להקשות כלל מדברי סוגייא דנן דמוכח לכאורה שטענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" יש בה בכדי לפטור מעונש שמים. 

משום שדברי הגמ' סובבים שטענות רבות היה לו לנחש לטעון –ולא טען, יתירה מכך אף הקב"ה כדיין לא פעל "טענינן" כראוי לבית דין לסייע למתחייב בדין לטעון טענותיו להיפטר, וזאת – בהדגש – בשונה מאדם וחווה שכן פתח להם הקב"ה פתח טענה, וטענו אחרי זה כדבעי את טענותיהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:" וכעין זה באדם לפני כן. 

ועתה הבה נחזה, האם טענותיהם של אדם וחוה -היה בזה בכדי לפוטרם מעונש שמים?... הלא עינינו הרואות שאין זה כך, המה התחייבו בדין ואת עונשם קיבלו ככתוב. ובכל זאת טענו את טענתם [ואף פתח להם הקב"ה פתח לטעון]. משום שכך סדרי הדין, הנידון בבית הדין מנסה כוחו בטעוני טענות ומענות שונים להיפטור ואף על בית דין מוטל לסייעו בכך לטעון טענותיו,,והנה לעיתים יש בטענותיו בכדי לפוטרו ולעיתים לא, ובכל זאת לעולם נותנים לנידון אפשרות טענה, ואף בית דין טענים ומסייעים לו בדבר ואף בטענה קלושה ורטושה שיודעים הדיינים שלא תתקבל לבסוף. 

ואילו בנחש הקדמוני חזינן דלא כך היה, שלמרות שטענות להיפטר בעונשו –היה לו, כ"דברי הרב ודברי התלמיד" [ואף טענות נוספות כמשמעות הלשון שם], ומ"מ לא טען זאת הנחש ואף לא סייעו לו השמים לטעון, ומכאן ילפינן ש"אין טוענים למסית", ומ"מ אין מכאן להוכיח כי הוא זה, שבטענתו זו ["דברי הרב"] יש בה בכדי לפוטרו מעונש שמים טפי מאדם וחוה שכן טענו – ובכל זאת לא נפטרו בטענתם מעונש שמים. 

ואכן להלכה קיימא לן שאין בטענה זו בכדי לפטור מעונש שמים. 

6. עוד יש שהציעו. 

יתכן וכל מה שנאמר בגמ' שהשוכר עדי שקר או השולח להרוג -חייב בדיני שמים, כל זה משום שגרם בכך "היזק" לחברו, והלא "גרמא בניזקין אסור" ואף דינה ש"חייב בידי שמים", וכ"ש גרמת רציחה. ולא גרע זה משאר אופני גרמא בנזיקין שחייב בידי שמים. ומובן לפי זה שדין "שוכר עדי שקר להעיד" נכלל בברייתא בהכונס שם בחדא מחתא עם אופני גרמת נזיקין אחרים שחייב בהם בידי שמים, שמכאן נובע הדין. 

לעומת זאת שולח או משדל חברו לדבר עבירת איסורין דעלמא כ"בין אדם למקום", שאינה שייכת לנזיקין וחבלות, הרי שלא שייך דין "גרמא" זו, ולכן פטור מכל וכל. 

יש שהביאו בדומה לזה מדברי שו"ת "יהושע". 

נעיר בצידו: כהאמור ב1, שיש ראשונים ופוסקים שנקטו שכל שולח לדבר עבירה -חייב בידי שמים, והדרא קושיה לדוכתיה. 

7. יש שהעירו על כל האמור, שכל עניין זה לא מובן כלל שאם הנחש הוא יצר הרע (כמבואר בספרים) וכל עניינו להסית, הרי ברור שאין להענישו בידי שמים, שהרי עשה תפקידו וייעודו מלכתחילה. ואמנם מובן שיש בו טענה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים שהרי אינו מכריחו לחטוא אלא מציב בחירה לפניו. אלא שלא מובן מה אכפת לן שלא טען... וכבר הביאו שהחת"ס העיר כן. 

8. עוד יש שהציעו, ששונה המקרה של נחש הקדמוני, שלא שמע את ציווי ה' לא לאכול מעץ הדעת, אלא שמע זאת מהאשה שטענה שאדם שמע זאת מה'. ובאמת האמין לאשה שכך אמר ה'. אך אם היה טוען: "לא ידעתי שה' ציווה וגם לא האמנתי כלל לדבריהם, ואילו אדם וחוה שיודעים האם אכן כך ה' ציווה, באמת לא היו צריכים לשמוע בקולי עד כמה שבאמת ה' ציוום, שהרי "דברי הרב ודברי התלמיד וכו'", – ואכן היה נפטר בטענה זו –אם היתה נכונה ואמיתית, אלא שלא טען כן משם שהאמין להם שכך ה' ציווה. 

ולכן אין לדמות זאת לדעלמא, שהמסית והמשדל כן יודע ציווי ה', ובכל זאת משדל ומסית להמרות פיו, -ולכן ענוש יענש. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.