דבר המפורש בתורה להיתר אין כוח ביד חכמים לאוסרו - מילה בשבת - ריבית לנכרי - נשיאת שתי נשים


1 דקות קריאה
21 Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת תזריע מצורע - תשפ"א // 

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"

ראה בט"ז חלק או"ח סימן תקפ"ח ס"ק ה' ובחלק יור"ד סימן קי"ז ס"ק א' ובחלק חו"מ סימן ב' ס"ק א' דמייסד כלל גדול לדינא לפיו: "דבר המפורש בתורה להדיא להיתר אין כוח ביד חכמים לאוסרו". 

ובהתאם לכלל זה מבאר הט"ז באו"ח ס' תקפ"ח ס"ק ה') את קושית התוס' במסכת מגילה דף ד ע"א ד"ה יעבירנו מדוע חכמים לא גזרו על מילה בשבת שמא יעבירנו ד' אמות - כפי שגזרו לגבי מצוות שופר, לולב ומגילה. 

זאת היות, והתורה התירה במפורש מילה בשבת דילפינן לה מהא "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"  (ויקרא י"ב) 

ודרשו חז"ל מייתור הפסוק  "ואפילו בשבת", בשונה ממגילה שופר ולולב שאין ריבוי מפורש על שבת. 

והנה, לעניין ריבית מצינו במסכת בבא מציעא דף ע' ע"ב דחכמים אסרו להלוות לנוכרי בריבית (אלא כדי חייו) שלא יתקרב אליהם וילמד ממעשיהם. 

וזאת למרות שבמפורש נאמר בתורה להיתר "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כ"ג). 

וכן נפסק ברמב"ם פרק ה' מהלכות מלוה ולוה הל' א-ב 

יתירה מזו, רבנו גרשום מאור הגולה גזר בחרם דאדם לא ישא שתי נשים. 

לעניין זה ראה שו"ע אבה"ע ס' א' סע' י' וברמ"א שם. 

וגם זאת למרות שבתורה מפורש להיתר "כי יהיה לאיש שתי נשים" (דברים כ"א). 

וקשה, לדעת הט"ז, מאי שנא: 

בין: מילת שמיני בשבת  דלגבי אמרינן הא כללא של אין כוח לחכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר. 

לבין: איסור חכמים של הלוואה בריבית לגוי ואיסור חכמים לישא אשה שניה (חדר"ג) אע"פ שלגביהם מפורש בתורה להיתר.  


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1.  רבים השיבו – בכמה הדגשים –  שאי יכולת חכמים לעקור דבר מפורש הכתוב בתורה, כל זה דווקא אם תחולת העקירה בכל העניין המפורש בתורה – שזה אכן אין ביכולתם, אך אם רק מגבילים את העניין המפורש בתורה, אך בחלקו העניין עדיין קיים משום שאת מקצתו לא אסרו – בכהאי גוונא חכמים כוחם עמם להחיל הגבלה זו בתקנתם וגזרתם. 

והלכך לגבי מילת יום השמני בשבת –חכמים לא תקנו לבטלה, כפי שבטלו תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת ונטילת לולב ביו"ט שחל בשבת, משום שאז היו עוקרים כל תחולת דין מילת יום השמיני בשבת – בעוד שגילתה התורה ואף ציוותה לעשות כן. בשונה מכך הלוואת נוכרי בריבית, הרי חכמים רק הגבילו הלוואת נוכרי בריבית בחלקו ולא עקרוהו מכל וכל, שהרי באופן של "כדי חייו" השאירו דין התורה על מקומו שרשאי ישראל להלוות לנכרי בריבית. 

וכן לגבי חרם דרבנו גרשום, הרי היתר נשיאת שתי נשים עדיין קיים בחלקו באופנים ותנאים מסוימים כמובא שם בשו"ע אבהע"ז ס' א' סעיף י"א וברמ"א ובפוסקים שם, ובפרט "היתר מאה רבנים" אשר קיים בנשיאת שתי נשים בהתאם לתנאיו, כך שאין זה כעקירת כל העניין. 

וכוונו בזאת לדברי הנודע ביהודה, יד מלאכי ופוסקים נוספים לרוב. 

2.  באופן נוסף יש שטענו – כל דברי הט"ז רק באם תקנת חכמים באה לעקור מצווה וחובה מהתורה מפורשת – זה אין בכוח חכמים לעשות, אך עקירת היתר רשותי (שאינו חובה) אפילו אם מפורש בתורה – זה אכן בכוחם לעשות. 

ולכן מילת יום השמיני בשבת שהיא מצווה וחובה – אין בכוחם לעקור, למרות שחכמים יכולים לעקור דבר ומצווה מהתורה כאיסור נטילת לולב ביו"ט שחל בשבת ותקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, משום שאינו מפורש לגמרי בתורה לגבי שבת. אך מילת יום השמני שחיובו למול בשבת מפורש בתורה – כאן אין חכמים עוקרים. 

בשונה מהלוואת נוכרי בריבית שאין זו מצווה וחובה, אלא רשות [ואף לדברי הרמב"ם דמשמע מדבריו דכל היכא שמלווה לנוכרי מן התורה צריך דווקא להלוות לו בריבית, מ"מ אינו חייב להלוות לו כלל ]. 

וכן נשיאת שתי נשים אינו חובה אלא רשות, ועל כן חכמים רשאים לאסור זאת. 

ובין נבין לפי זה גם את תקנת הגאונים לאסור ימי דם טוהר (טור יור"ד קצ"ד) למרות היתר התורה מפורש, שכאמור אין זו מצווה אלא רשות בלבד, - ולכן בכוחם לאסור. 

וכוונו ביסודם זה לדברי שער המלך פרק ה' מיסודי התורה הל' ח'. 

3. עוד יש שהטעימו, יתכן וכל דברי הט"ז דווקא כאשר תקנת חכמים בעיקר טעמה ומניעיה עוקרת את דברי התורה, כמילת יום השמיני בשבת, שהתורה התירה זאת להדיא למרות חילול השבת הכרוך בכך, כאומרה אל לחוש לחילול שבת בזה – ואדרבא למצווה ייחשב (וכביכול בכלל זה גם הסרת החשש שמא יטלטל ד' אמות), בכל כה"ג אל לחכמים לתקן איסור על מילת יום השמיני בשבת מחמת דא גופא שמא תיעשה מלאכה האסורה ביום השבת – אם התורה גופא נגעה בנדון זה בהדגישה למולו בשבת כאומרה שאין לחשוש כביכול לענייני חילול שבת. 

בשונה כמובן מהלוואת נכרי בריבית, שתקנת חכמים בטעמיה אינה להדיא כנגד היתר התורה, הן חכמים לא אסרו זאת משום ריבית להחיל איסור ריבית גם בהלוואת גוי (דאז אכן היה להדיא נגד דברי תורה) אלא רק אסרו זאת מחשש צדדי עקיף, שמא יתקרב אליו וילמד ממעשיו, בכל כה"ג בכוחם לאסור. 

וכן חדר"ג אינו בא לעקו בטעמו דברי התורה (כאומרם אין תחולת נשואי איש לשתי נשים כאחד), אלא רק באו מכיוון צדדי עקיף, שאין לעשות כן מחמת פריצות ושלמות הבית וכדומה לזה. 

להלן מספר תשובות נוספות המתייחסות לחרם דרבנו גרשום בלבד, מדוע איסור נשיאת שתי נשים אינו בכלל קושיא זו: 

4. יש שטענו לגבי חרם דרבנו גרשום – היות וכל תחולתו – יש אומרים – רק לאלף שנה כמובא שם בשו"ע אבה"ע ס' א' סע' י"א, משכך אינו נחשב כעקירת דבר המפורש בתורה לגמרי, אלא רק בחלקו (-משום שתחולתו אינה לעולם אלא כתקנה זמנית) על כן כוח חכמים עמם בתקנה זו. 

5. ובדומה לזה טענו, שכל חדר"ג לא היה כלל כתקנה קבועה, אלא רק תיקנו כן כפי צורך השעה והמקום שמא נשיאת נשים רבות כאחד יגרום לפריצות ובעיות בשלמות הבית וכדו', ואם משתנים התנאים -תתבטל תקנה זו. בשונה מתקנות חז"ל שקבועות הם לעולם. ולכן אין כאן עקירת הדבר לגמרי. 

וכוונו בדבריהם לדברי השואל ומשיב ס' קי"ג ועוד פוסקים רבים. 

6. ובאופן נוסף דומה לזה יש שטענו,  שרבנו גרשום מאור הגולה לא תיקן דינו זה כ"תקנה גמורה" לכלל ישראל, אלא כ"חרם קהילות" בלבד, והיו קהילות שקבלו זאת והיו שלא. אט אט כעבור שנים פשט דינו בכל ארצות אשכנז, ולאחר מכן בחלק מקהילות המזרח. 

הואיל ואין זה תקנה על כלל ישראל אלא כחרם קהילות בלבד, אינו בכלל דברי הט"ז, שאין כאן עקירת כל הדבר המפורש בתורה. 

ועל דרך זו יישבו גם את תקנת הגאונים לאסור גם דם טוהר (טור יור"ד קצ"ד) למרות היתר התורה המפורש. משום שאין זו תקנה על כלל ישראל אלא על קהילות מסוימות בלבד שקבלו חומרא זו, ואט אט פשט חומרא זו בכלל ישראל. 

וכוונו בדבריהם להגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר חלק ד' ס' י"ב. 

7. בדומה לזה יש הוספיו ש"חרם" לא הוי כלל כ"תקנה דינית" שעליה דיבר הט"ז – ומשכך אף אם תחולתו תהיה על כלל ישראל –גם כן שרי, משום שאין כאן החלת תקנה או גזרה כשאר תקנות חכמים שתחולתן "הלכתית דינית בעצם", אלא הוי רק כהטלת קללה ונידוי חיצוני – "חרם" – לא לעשות כן. 

ועל דרך זו ניתן להסביר את צוואת רבי יהודה החסיד שבחלקה עוקרת לכאורה היתרי התורה במפורש, שכאמור אין זו "תקנה" אלא "צוואת המת" בלבד. 

8. עוד יש שהעירו שחדר"ג אינו עוקר דברי תורה במפורש, משום שהפסו' "כי יהיה לאיש שתי נשים" אינו בהכרח שהיו לו כאחד בו זמנית שתי נשים, דלמא מיירי בזו אחר זו (לאחר מות וגירושי הראשונה נשא את השניה), ועתה יש לו בנים מכמה נשותיו וכולם עומדים לירש אותו וכו', ולכן כוחם עמם לאסור נישאוי שתי נשים. 

[ברם נעיר בצידו, שמקמות נוספים בתורה חזינן היתר נשיאת שתי נשים – גם אחר מתן תורה – כדרשת חז" לגבי יבום, "בית אחד הוא בונה ולא שני בתים", שהיבם רשאי ליבם אלמנת המת אחת בלבד, ולא את שתי אלמנותיו, ועוד כדומה לזה]. 

9. יש מהחברים שהוסיפו להקשות מעניינים נוספים דחזינן שחכמים עקרו דין מפורש בתורה כאיסור הטלת פתילי תכלת בבגדי פשתן (משום חשש "קלא אילן"), למרות שהתורה ציוותה זאת ע"פ דברי חז"ל ש"בגד" בתורה הינו או צמר או פשתים. 

ויישבו זאת, שכל דברי הט"ז דווקא באופו שדין התורה מפורש הוא לגמרי ע"פ פשוטו ולא רק "מדרשה" בעלמא. 

אלא שהתקשו הלא מילת יום השמני בשבת, אינו מפורש לגמרי בתורה אלא רק מדרשה היא מייתור המילה "וביום", ואיתא בגמ' דאילמלי דרשה זו ה"א דאין מילה תדחה שבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ובכל זאת כתב הט"ז דהוי "דבר המפורש בתורה", הוי אומר אף "דרשה" נחשבת כמפורש בתורה. 

ובפשטות צריך לומר, שדרשה זו שונה היא ונחשבת כ"מפורש בתורה", זאת משום שאחרי הדרשה הרי נכנס הדין בפשוטו של מקרא ממש, ככתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", למרות דס"ד דאין הכתוב מדבר בשבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, כאן באה הדגשה של "וביום" לומר דאין לחלק בין ימי חול לשבת, אלא בכל גווני אם הוי "ביום השמני" הרי ימול ואפילו בשבת, ומעתה ניצב פשוטו של מקרא: "וביום השמיני – ואפילו בשבת – ימול בשר ערלתו". 

וכוונו בזה לאגרות משה או"ח ס' קל"ד. 

10. יש שדייקו את לשון הט"ז בדוכתי טובא המביא את יסודו הנ"ל, שברוב אותם מקומות (כבחו"מ ס' ב', ויור"ד ס' קי"ז)  נוקט שאין כוח לחכמים לאסור מה שמפורש בתורה להדיא להיתר, בעוד שלגבי מילת יום השמני אשר חל בשבת נוקט באו"ח ס' תקפ"הח לשון "מעודנת" יותר: לא רצו חכמים לגזור מה שמפורש בתורה. משמע לכאורה מלשונו דאכן יכלו לעקור רק "לא רצו לעשות כן". 

מה פשר חילוקי לשונות אלו, הלא בשאר מקומות נקט ש"אין יכולת"?... 

והביאו דברי הגאון רבי אברהם יפה שלזינגר בספרו "באר שרים" שהעלה בזה דכל היכא שהתורה כתבה במפורש היתר אכן אין יכולת חכמים לעקור כלל. אך במקום אין זה אלא דרשה בלבד, כמילת יום השמיני בשבת, כאן באמת כוחם עמם לתקן שלא ימולו בשבת, אלא שרק "לא רצו לעשות כן". 

[ואכן לגבי מה שלא אסרו בכלל לתקוע בשופר בר"ה גזרה שמא יתקן כלי שיר, כתב הט"ז שם ס' תקפ"ח ד"אין להם לעקור ולגזור לגמרי" משום דהוי נגד דברי תורה במפורש -תקיעת ראש השנה.] 

ומשכך אם נחזה מקומות אחרים שבהם תקנו חז"ל ועקרו את הנדרש מדרשת התורה – אין מקום להקשות כלל –משום שאין זה עקירת דבר המפורש בתורה ע"פ פשוטו, וביכולתם לעקור, אלא שיש מקומות שלא רצו לעשות כן. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.