דבר הנלמד מסברה הוא כדאורייתא או כדרבנן - המוציא מחבירו עליו הראיה- הפה שאסר הפה שהתיר - ברכת הנהנין


1 דקות קריאה
18 Nov


כלל נקוט הוא בידינו כי עניין הניתן ללומדו מכוח סברה כמוהו כדין הנלמד מהתורה.
כלל זה בא לידי ביטוי במסכת ב"ק דף מ"ו ע"ב, לעניין הדין של "המוציא מחבירו עליו הראיה" דאמרינן שם "א"ר שמואל בר נחמני, מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם... מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא...". ומסיקה הגמ' מחמת כן שהלימוד מהפסוק נדרש לעניין אחר.
עוד בא כלל זה לידי ביטוי במסכת כתובות דף כ"ב ע"א, לעניין דין של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ואמרינן שם דאשה נאמנת לומר "אשת איש הייתי והתגרשתי". "א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש – אסרה, הזה – התירה". וגם שם שואלת הגמרא: "למה לי קרא, סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה..." ומסיקה הגמ' מחמת כן שהלימוד מהפס' נדרש לעניין אחר.
הרי לן שוב כי ההבנה הבסיסית של הגמרא היא דדבר הניתן ללמוד אותו מסברה כמוהו כדין הנלמד מהתורה.
והנה ראה הסוגיא במסכת ברכות דף ל"ה ע"א לעניין המקור לברכת הנהנין, ומסיק שם: "אלא סברא היא שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה."
ולמרות דדין זה נלמד מסברא קיימא לן לדינא שברכת הנהנין אינה אלא מדרבנן ולא דאורייתא.
ולפיכך, אף נפסק כי במצב של ספק, בברכת הנהנין, נקטינן לקולא - בשונה, למשל, מספק ברכה דאורייתא; כברכת המזון, דפסקינן דספיקו להחמיר.
לעניין זה ראה שו"ע או"ח ס' ר"ט סעיף ג' "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה"
ויקשה, מאי שנא:
בין: סברת "המוציא מחברו עליו הראיה" וסברת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" דנקטינן דהוי כדאורייתא.
לבין: ברכת הנהנין, הנלמדת אף היא מסברה, ואינה אלא כדרבנן ולא כדאורייתא.

סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

1. רבים השיבו – בסגנונות שונים העולים לדרך אחת – מקומה של סברה התקיפה בדאורייתא רק כשבאה לתת גדרים משפטיים והלכתיים כ"המוציא מחברו עליו הראיה", וכן גדרי נאמנויות כ"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ו"מיגו" וכל כדומה לזה, היות והסברה באה רק להגדיר דיני ומשפטי התורה - כאן יש מקום ותפיסה ל"סברה" ול"שכל הישר" אף בלא "לימודים" ו"ילפותות" מפורשים. בשונה מכך ל"חדש" מצווה או "חיובים" חדשים , שאינם באים רק לתת "גדרים", אין מקום לסברה ולשכל ישר, אלא צריך גזרת הכתוב לכל זה.

וכוונו בזה לדברי הצל"ח

 [ואגב, גם בגדרי מצוות ואיסורים, מצינו לא אחת כעין "סברה" לגלות גדרם ואופיים של מצוות ואיסורים כמוזכר רבות בש"ס "דרכי נועם" לצורת ואופני קיום מצוות ואיסורים, כמו דין "נאסרה" ב"יבום", מתי נאמר ומתי לא, וכן זיהוי מין "ענף עץ עבות" שאיננו הרדוף הקוצני אלא הדס, ועוד... הלא "דרכיה דרכי נועם" הינו פסוק בתהילים, האם כוונת חז"ל שפסוק מתהילים בכוחו להחיל דינים והלכות מדאורייתא?...  הוי אומר "דרכי נועם" מביאנו ל"סברה" כעין "גילוי מלתא" שלא "מסתבר" שציווי התורה ב"ענף עץ עבות" המכוון להרדוף כי אם להדס. וכן כדומה לזה. כלומר אין ביכולת  "סברה" לחדש מצוות ואיסורים חדשים, אך לגלות המכוון בתורה או גדרי התורה – כאן תוקפה של סברה.]

2. בדומה לזה יש שאמרו, שמקומה של סברה בהרחבת דין קיים ואף הרחבת מצווה קיימת , אך אין בכוח סברה ליצור "מצווה חדשה" מכל וכל – לכן סברת "אסור לו לאדם ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה", המחדשת "מצווה חדשה" – ברכת הנהנין, אין תקיפה אלא מדרבנן.

וכוונו בזה לשו"ת בית אפרים

3. עוד רבים השיבו – בהדגשים שונים העולים לכיוון אחד – שלאו כל אנפי "סברות" שוות הן , ואין לדמות מילתא למילתא. כלומר, הן נקל להבין שיש סברות מוצקות, מוכרחות וחותכות, ויש שאינן כאלה. כל מה שנקטינן "למה לי קרא סברא הוא" מיירי אכן באותן סברות מוכרחות ומוצקות – ולכן תוקפם כדאורייתא ממש. בשונה מכך סברות אחרות שאינן אלא דרבנן, כשאר "תקנות דרבנן" המבוססות אף הן על סברה, שכך ראוי לתקן לגדור ולעשות.ואכן, מצינו בש'ס עוד סברות והגיונות שתוקפם רק מדרבנן ולא מדאורייתא. כמו סברת 'אף הן (הנשים) היו באותו הנס ' דהוי סברה לחייב אותן במצוות עשה שהזמן גרמא כחנוכה ופורים. וכתבו התוס' (מגילה ד' ע"א ועוד מקומות) שסברה זו תקפה רק ב'דרבנן' לא ב'דאורייתא', לכן בסוכה נשים פטורות, וגם במצה חייבות רק מכח היקש ולא מסברה. הלא חזינן שלא תמיד בכח סברה לשנות ולקבוע גדרי תורה, אלא הכל לפי העניין ומוכרחות הסברה.

4. יש שרצו לטעון שאכן אף סברת "אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה" – תוקפה כדאורייתא כשאר סברות שבש"ס. אלא שנוסח הברכה, או אף אמירת בפה דווקא – איננה אלא דרבנן, שכך תקנו לאמרה ולא אחרת.דא עקא דלפי זה יצא דאף דנקטינן ספק ברכות להקל, מ"מ יהיה מחויב ע"פ דין לפחות לומר מילות הודיה או עכ"פ להרהר ברכה בלבו, אם עצם חיוב הברכה והודיה הינו כדאורייתא. וחזינן דלא היא.

5. יש שחלקו בין סברות המגלות את המובן מאליו כיצד הבריות רואות את פני הדברים, כסברת הממע"ה ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" וכדומה – שתקיפות כדאורייתא. לבין סברות הבאות ללמד אותנו מה היה ראוי שהבריות יעשו – ולמעשה אינם עושים כן, כאמירת ברכה, שלרוב בני אדם אינו מוכן מאליו.

6. יש שפקפקו בעצם ההנחה, מי יימר דאכן כוחה של סברה הוי כדאורייתא, דלמא הוי כעין "מעמד אמצע" בין דאורייתא לדרבנן, ולכן בספיקותיהם אמרינן "ספק דרבנן לקולא" כספק ברכות הנהנין.ברם, אם כך הדבר, כיצד "הפה שאסר" יכול להתיר איסורי תורה, הלא אם הנאמנות לאסור הוי כדאורייתא פשיטא דבעינן שאף הנאמנות להתיר תשווה לה כדאורייתא ממש... ולבר מהכי, הן להדיא משמע לא כך מלישנא דגמ' לפום ריהטא, דהא מקשה בכל מקום "למה לי קרא סברה הוא" ונאלצת לומר עקב כך שאכן מטרת המקרא ללמדנו דין אחר, משום שדין זה ידעינן בלאו הכי מסברה. אילו תוקפה של סברה לא היה כדאורייתא ממש, ואף יהיו נפק"מ בשל כך, הרי דא גופא מזקיקנו ללימוד מהתורה, ומה תמיהת הגמ' "למה לי קרא"?...

7. הפנ"י בברכות שם, מבאר שאכן אף סברת "אסור לו לאדם ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה" הוי כדאורייתא כשאר סברות. ולמרות כן נקטינן "ספק ברכות להקל" משום חומר "לא תשא". ולא משום דהוי רק "דרבנן".

ברם יישוב זה לא יכון לפסקי השו"ע ופוסקים רבים, שמחלקים בין ספק בברכת המזון דנקטינן לחומרא – דהוי ספק בחיוב דאורייתא, לספק ברכות הנהנין דנקטינן לקולא, דהוי רק דרבנן.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.