דבר שאינו ברשותו – הקדש - קניין - הפקר


1 דקות קריאה
13 May
13May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בהר בחוקותי - תשפ"א 

"וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לה' (מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו")  

קיימא לן בב"ק ס"ט ע"ב דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו  דכתיב " איש כי יקדיש את ביתו" ודרשו רבותינו "מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו". 

איתא בתוס' במסכת ב"ק דף ע' ע"א ד"ה אמטלטלין דמהאי טעמא הוא הדין דאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו. 

וכן כתבו הרמב"ן במלחמות שם וברא"ש שם אות ד'. 

בהקשר זה יש לציין דהרשב"א במסכת ב"ק דף ע' ע"א ובמסכת בשבועות דף ל"ג ע"ב חולק על זה וסובר דמהני להקנות דבר שאינו ברשותו, דגזרת הכתוב היא בהקדש בלבד "איש כי יקדיש את ביתו – מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו". 

לעניין זה ראה הגהות ברוך טעם על קצה"ח ס' קכ"ג, שמוכיח שאף דעת הרמב"ם כן. 

והנה, ראה בב"ק שם ס"ט ע"א-ע"ב דלמ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו וילפינן להו מ"איש כי יקדיש את ביתו". 

הרי חזינן לן דפעולה ממונית שאיננה הקדש (או החלת איסור) אף היא לא מהני בדבר שאינו ברשותו בדומה להקדש. 

וקשה, לדעת הרשב"א ודעימיה, מאי שנא: 

בין; הפקר דלא מהני בדבר שאינו ברשותו וילפינן לה מ"איש כי יקדיש את ביתו" כנאמר לגבי הקדש. 

לבין; הקנאה ממונית דמהני בדבר שאינו ברשותו משום דלא דמי להקדש.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הטעמות והדגשים ואיחדנום – שונה הקנאה מהקדש והפקר וכדומה, משום שכל הדין "אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו" לא נאמר אלא רק בחלויות שחלות על החפצא ממש, כהקדש שמחיל קדושה על החפץ, וכן תרומות ומעשרות פדיונות וכדומה שחלות על החפץ ממש. אף הפקר תחולתה על החפץ ממש משום דמעיקרא היה החפץ בבעלותו, ועתה פקע מכל וכל קניין וריבונות בחפץ ונהיה הפקר בלא בעלות. בכל אלו התחדש שאין יכולת לאדם להחיל חלויות על חפץ אשר אינו ברשותו. 

לעומת זאת הקנאות אינן חלות על החפצא ממש, דמעיקרא היה בחפץ קניין וגם ועתה קיים בו קניין, אלא רק הבעלות הקניינית השתנתה –מיהו בעל הקניין, דמעיקרא הבעלים היה ראובן בעל הקניין ועתה שמעון, ותחולתה כביכול רק ב"גברא" בלבד -מיהו בעל הקניין, ולא בחפצא ממש, וכל כהאי גוונא עניינים שתחולתם על הגברא בלבד, בכוח האדם להחיל אף על דברי שאינו ברשותו. 

וכוונו בדבריהם אלו להג"ר נחום בחידושיו לב"ק שם ע' ע"א, והגרי"ז גוסטמן בקונטרסי השיעורים קידושין. יעו"ש. 

2. בדרך דומה יש שהטעימו – אף הוא בכמה דרכים וסגנונות: כל החסרון ש"אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו" לא נאמר רק ב"מעשה" האמור לפעול חלות, שאין אדם יכול לפעול מעשה על חפץ אם החפץ אינו ברשותו: כהקדש, הפקר, תרומות ומעשרות וכדומה. 

ברם שונה הדבר בהקנאות שהינם עסקאות שבין איש לרעהו ויתכן שאינם "מעשה הפועל חלות" אלא עניינם הסכמות שבין שני הצדדים. וכדרך שחדשו רבותינו האחרונים, שתחולת קניין – בין במכר ובין במתנה – נפעלת בעיקרה ע"י גמירות וסמיכות הדעת הנוצרת בין הצדדים הקונה והמקנה – בעלי העסקה – והיא היא המחילה את תחולת הקניין, ואילו מעשה הקניין לא בא אלא להיות מעורר ומקבע את אותה גמירות דעת הנדרשת. ומשכך, היות ותחולתה ע"י גמירות דעת בלבד ולא ע"י מעשה הפועל חלות, אין מניעה לקיימה גם על דבר שאינו ברשותו משום שאינה מעשה המתפעל ומתקיים ישירות בחפץ, אלא כהסכמה בין שני צדדים. 

אולם הקדש ושאר חלויות – ובכללם הפקר – שאינם בין שני צדדים אלא בין אדם לעצמו, ומשכך אינם כקנין הנפעל ע"י גמירות דעת [ -המתהוות בין שני צדדים], אלא ה"מעשה" הוא הפועל את החלות, והלכך אם החפץ "אינו ברשותו" אזי מעכב הוא את ה"מעשה".  

3. ובדרך נוספת: יתכן ולדעת הרשב"א כל דין "אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו" לא נאמר אלא בפעולות איסוריות בלבד כהקדש וכל דדמי ליה, אך בפעולות קנייניות וממוניות לא נאמר כלל דין זה. ולכן מכר ומתנה ניתן לעשות בדבר שאינו ברשותו. ואילו הפקר על אף שנראה כפעולה ממונית –סילוק והפקעת בעלותו מהחפץ, הנה באמת דעת הרמב"ם הסובר דהפקר דמיא ל"נדר", והוי כפעולה איסורית ממש שתוצאותיה ממוניות. וכדכתב בפרק ב' מהלכות נדרים הל' י"ד "ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו, ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל... ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו." 

אם נאמר שהרשב"א סובר כרמב"ם, יתכן אפוא שיש לחלק בשופי בין הפקר להקנאות דעלמא.כנ"ל. 

יעוי' בחידושי ר' נחום בב"ק ע' ע"א שציין זאת. 

4. עוד יש שטענו –קושיא מעיקרא ליתא: הלא הסוגיא בב"ק שם דף ע' ע"א עוסקת ב"הרשאה" ולא בקניין דעלמא. יתכן אפוא שהרשב"א באמת אינו סובר שאדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, אדרבה, דין קנין כדין הקדש והפקר, שאף הוא אינו יכול להיעשות בדבר שאינו ברשותו. 

ואין כוונת הרשב"א שם אלא על מתן "הרשאה" לחברו בלבד, שיוכל לתבוע את הפיקדון הגזול ביד השומר שמכחיש וכו', למרות שאינו ברשותו משום שגזול הוא. ועל אף ש"הרשאה" יש בה גם "קנין" ולא רק "שליחות" (אחרת לא יוכל להוציא ולתבוע את הממון של חברו דהלה יטען לאו בעל דברים דידי את), ברם, קניין "הרשאה" שונה הוא מקניין דעלמא שתחולתו על החפץ, דאיננה קנין גמור רק העברת זכות מבעלי הממון למורשה המאציל זכות וכוח כבעלים שיוכל לטפל בענייניו הממוניים, ואכן ואינה "חלות" בחפץ גופא אלא רק "זכות" בגברא בלבד, ומשכך סובר הרשב"א שבהרשאה בלבד אין חסרון שאין אדם יכול להקדיש ולהקנות דבר שאינו ברשותו. בשונה מהקדש והפקר והקנאה דעלמא שהמה חלויות בחפץ עצמו, ואם אינו ברשותו לא יכול להחיל עליהם חלויות אלו. 

אף ציינו את דברי הרשב"א בשבועות ל"ג ע"ב "ואעג דלא מצי לאקדשינהו ולמהבניהו במתנה, וכדקייל כר יוחנן דביתו ברשותו בעינן, אפילו הכי כותבין הרשאה, לפי שההרשאה אפילו בפקדון אינו קונה קנין גמור דהא קי:ל דשלוחי שויה, אלא לגבי נפקד שוייה כקונה וכבעל דברים דידיה, דלא מצי למדחיה ולמימר לאו בעל דברים דידי את..." 

וכוונו בדבריהם אלו להגרי"ד סולוביציק (ארה"ב) ברשימות שיעורים ב"ק דף ע'. יעו"ש. 

5. דא עקא דמעיון בדברי הרשב"א בסוגיין (ע' ע"א) נחזה במפורש דהרשב"א מציין אף הוא בהמשך דבריו דרך זו שיש לחלק בין הרשאה לקניינים דעלמא וכנכתב לעיל 4 וכדעתו בשבועות. ברם להדיא כתב בתחילת דבריו שניתן לפרש שיכול אדם להקנות ולתת במתנה (ולא רק הרשאה) ממון גזול על אף שאינו ברשותו, וזאת למרות שבהקדש לא מהני כהאי גוונא, משום דהוי גזה"כ בהקדש בלבד ולא בקניינים. כדכתב שם: "...ונפקא מינה לגזל שהוא בעין ביד גזלן ולא נתייאשו הבעלים, וא"נ מלוה בשטר, שאע"פ שאינו יכול להקדיש דגזרת הכתוב היא מדכתיב (ויקרא כז, יד) כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אבל במכר או במתנה יכול ליתן ולזכות אגב קרקע או בחליפין בכל מקום שהן כמו שאמרנו..." 

והן כל קושיית קצה"ח – שהיא קושיית "חילוקא" דנן – אינה אלא על דברי הרשב"א הנ"ל. 

6. יש שהציעו לומר שבאמת לפי הרשב"א כל פעולות ממוניות שאינן איסוריות יכולים לחול על דבר שאינו ברשותו. ומה שהפקר שונה ממכר ומתנה שאינו חל על דברי שאינו ברשותו, משום שהפקר מהני רק אם תחולתו כלפי כל העולם כדפסק הרמב"ם פרק ב' מנדרים הל' ט"ו "המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה", נמצא אפוא שאם הגזלן גזל את ממונו ובעליו מפקירו, כל תחולת ההפקר אינו אלא כלפי הגזלן בלבד, שהרי עם תחולת ההפקר הגזלן זוכה מידית בחפץ הגזול – אף בלא קניין – מכוח קנייני גזילה דפתיך ביה. ולכן לא מהני הפקר בדבר שאינו ברשותו. 

נעיר בצידו: יעוי' בהמשך דברי הרמב"ם הנ"ל: "והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן, והקטנים כל הקודם והחזיק בהן זכה כשאר המטלטלין". הרי לן שבדומה למפקיר ממון גזול, גם המפקיר עבדיו הגדולים – העבדים זוכים בעצמם מיידית אף בלא קניין, ואין אחרים יכולים להקדים ולזכות בהם, משום שתפוסים בעצמם, ובכל זאת מהני הפקר, ולא אמרינן דהוי כהפקר לאחד בלבד, משום שהוא מצידו הפקיר זאת לכל העולם. ומאי שנא הא מהא?... 

7. ובדומה לזה יש שטענו, היות והפקר עניינו למסור את ממונו כהפקר לכל העולם, שכל אחד יוכל לזכות בו – וזהו כל מהות עניין הפקר, יתכן דלא מהני בדבר שאינו ברשותו, משום שאם אבוד וגזול ואינו ברשותו, חסר כביכול במציאות "מסירת ממונו לעולם", שהרי אינו ידוע היכן הוא, או שאינו יכול להמציאו לעולם, ולא חשיב כ"פעולת הפקר". אך קניינים ומתנות אינם אלא עסקה שבין שני צדדים המתרצים ביניהם, והלא לדא גופא הסכימו, לקנות את ממונו האבוד והגזול שאינו ברשותו, ומי יעכב על ידם, לכן מהני. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.