דין "דיו" – נידוי - אבלות על משתמד


1 דקות קריאה
31 May
31May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בהעלותך - תשפ"א 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף" (במדבר י"ב)

בהגהות אשר"י, מועד קטן פרק ג' אות נ"ט, ובמרדכי מועד קטן סימן תתפ"ו מביאים מעשה בבנו של רבנו גרשום מאור הגולה שהשתמד ר"ל, וישב עליו רבנו גרשום אבלות י"ד יום מקל וחומר הבא: 

אם מיתת אדם דעלמא חייב באבלות שבעה ימים, קל וחומר במיתת נשמה מתחת כנפי השכינה שצריך להתאבל עליה י"ד יום

והנה, כעין ק"ו זה מצינו בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף" (במדבר י"ב). 

ודרשו חז"ל במסכת ב"ק כ"ה ע"א (כמובא ברש"י עה"ת כאן): "ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים. " 

הרי לן דלמרות הק"ו הבא להכפיל את שיעור הזמן, מ"מ אמרינן דין "דיו" להגביל זאת. 

וקשה, לדעת רבנו גרשום, מאי שנא:   

בין: נידוי שכינה דעל אף דמדין ק"ו ראוי היה להחילו י"ד יום, בא דין "דיו" ומגבילו לשבעת ימים. 

לבין: אבלות על היוצא לשמד, דמדין ק"ו דרשינן אבלות י"ד יום ולא אמרינן דין "דיו" שיהיה שבעת ימי אבלות בלבד.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שהכפלת זמן האבלות משבעה ימים לי"ד יום, נובע מכפל אבלויות הקיימות כאן. ומשכך אין כאן מקום לדין "דיו" שייאמר, שבאמת אין אנו מחמירים על הלמד יותר מהמלמד, אלא רק משיתים פעמיים דין אבלות מכוח שתי סיבות.  

וניתן להגדיר את כפל האבלות בכמה אופנים: 

אבלות על הגוף ואבלות על הנשמה, משום שבשעת המרת הדת לא רק שאבדה הנשמה שנכרתה ממקור חיותה, אלא גם הגוף כביכול מת, משום שעד עתה היה ישראל כשר וישר, וכעת נתנכרו מעשיו לגמרי וכנוכרי ייחשב, וכביכול הגוף הקודם – אבד ואיננו עוד. לכן יש כפל אבלות על הגוף ועל הנשמה, כל אחד שבעה ימים. 

סימוכין לכך נמצא בספר חסידים (ס' ק"צ) שכתב: "הממיר את הדת ומת אין בוכין עליו ואין מספידין עליו...  וכשהמיר ראוי לבכות, ומה כשנאבד הגוף בוכין, כשנאבד הגוף והנשמה לא כל שכן."  הרי להדיא מדבריו שפשר הכפלת ימי אבלות משום שאבד גם הגוף וגם הנשמה

2. בדומה לזה רבים אמרו: פשר כפל האבלות, משום שיש כאן אבלות על הנפש שהלכה לאבדון, וכן אבלות של האב שלא צלח לחנך את בנו והגיע לאן שהגיע. 

ולדבריהם החמרה זו תהיה רק לאב ולאם על בנם בלבד ולא ביחס לשאר קרובים. וסימוכין לדבריהם בספר בית לחם יהודה שדין זה אמור באמת רק על בן ובת בלבד. 

או שהכפל הוא על צער המתאבלים וצער השכינה. 

או צער המרת המת שביצע, וצער שלא חזר בתשובה בסוף ימיו (ולפי זה נימא שהאבלות זאת היא לאחר מותו – כפי שמשמע מחלק מהפוסקים). 

וכן צער על מה שהיה שהשתמד, וצער נוסף על העתיד, שאין לנו נחמה כלל וכלל (בשונה ממת שעתיד להשתכח מהלב). 

וכאמור ב1 מכיוון שהם שתי סיבות לאבלות, נדרש י"ד יום, שבעה על כל אבלות, ולא שייך כאן דין "דיו". 

3. דא עקא, שהעירו החברים על יישובים אלו (1-2): אם י"ד ימי אבלות באים מחמת כפל סיבות שיש להתאבל עליהם, אם כן סגי שיישב ימי שבעה פעם אחת בלבד, כפי שאדם יושב ל"ע על שני מתים שמתו לו כאחד או בזה אחר זה, ואינו יושב פעמיים שבעה, אלא נכללים ימי האבלות על שני מתיו באותם ימים גופא. ומדוע כאן יישב י"ד יום?... 

הוי אומר שי"ד ימי האבלות אינם מחמת כפל סיבות, שכל סיבה דורשת אבלות בפני עצמה, אלא אבלות גדולה וחמורה היא שדינה ליישב בה י"ד יום. והדרא קושיא לדוכתיה נימא דין "דיו"?... 

אמנם יש מהחברים שטענו שיתכן ודווקא בשני נפטרים שייך לומר שאותם ימי שבעה עולים לכאן ולכאן, משום דהו שני גופים שונים, אך כאן בגוף אחד –אבלות על הגוף ועל הנשמה, בהכרח שאין אותם ימים יעלו לכאן ולכאן, וצריך ימי שבעה נפרדים לגוף ולנשמה. וצ"ע. 

4. יש שהשיבו: הב"י ביור"ד ס' שמ"ה והבאר הגולה בשו"ע שם ס"ק ט' בהביאם את אבלותו של רבנו גרשום סיימו שם: "אמנם אין ללמוד מזה דלאפושי צערא הוא דעבד כן שלא זכה לתשובה". 

נראה שכוונתם שרבנו גרשום לא עשה כך כחיוב אבלות גמור, אלא רק כהנהגה ראויה בלבד. יתכן שלפי זה קושיא ליתא מכל וכל, דאי הוי רק כעין "הנהגה טובה" ולא חיוב גמור, הרי אין להקשות מדין "דיו לבוא מין הדין להיות כנדון", משום שלא שייך דיו רק בדין וחיוב הנלמד מק"ו, אך "הנהגה טובה" הבאה מכוח ק"ו, הלא אם קיימת סברה שכך טוב ונכון לעשות (בלא חיוב), שוב אין מקום לפרוך זאת מדין "דיו" אשר כל עניינו להגביל דינים ואיסורים מחויבים בלבד הבאים להילמד מכוח קל וחומר, ולא לדחות סברה ל"הנהגה טובה" בלבד. 

5. ובאופן נוסף יש שהטעימו: 

"דיו לבוא מן הדין להיות כנדון", אינו סברה בעלמא שבאה להגביל את הקל וחומר (שא"א להחמיר בלמד יותר מהמלמד), שהרי "דיו" נלמד מהתורה (מהסגר מרים) כדאיתא בב"ק כ"ה, ואדרבה משמע שבלא שהיה לימוד זה, מסברה ישרה היינו באמת מחילים דין קל וחומר גם באופן שמחמירים יותר מהמלמד -אם קיימת סברה גדולה לכך, אלא שקיימת "מידה" של "דיו" שבאה להגביל הרחבה זו. וכאמור מן התורה היא –ולא מסברה. 

ולכן רבי טרפון בב"ק כ"ה סובר שבאופנים מסוימים אין דין "דיו" (כל היכא שנסתר כל דין הקל וחומר מכך). 

[יתירה מכך ב"ים של שלמה" בב"ק שם כותב, ש"דין דיו" חידוש הוא ואין לך אלא חידושו בלבד! משום שסברת הק"ו נכונה והגונה גם שדורשת להחמיר יותר מהמלמד [כמובן רק במקום שיש טעם וחשבון הגיוני לכך – כדאיתא בקמאי התם], ולכן אין לך אלא חידושו בלבד וסובר רבי טרפון דלא אמרינן במקום שדיו מפריך את כל הק"ו] 

והנה המידות שהתורה נדרשת בהן תחולתן רק על דינים הכתובים בתורה בלבד, ובכללם דין "דיו" שאף הוא – כמידה הכתובה בתורה – בא להגביל תחולת קל וחומר הבא על דיני התורה. 

ברם, "קל וחומר" – מאידך – למרות היותו מידה שהתורה נדרשת בו, מ"מ סברה יש בו, לפיכך - בניגוד לשאר י"ג מידות - ניתן להשיתו גם על דינים דרבנן, משום שסברת ה"קל וחומר" קיימת בכל מקום.  אולם דין "דיו" לא יאמר בכהאי גוונא, ותשאר החמרת הקל וחמור בלי ה"דיו", משום ש"דיו" תחולתו על דינים הנלמדים מהתורה בלבד (כשאר מידות שהתורה נדרשת בהן). 

והנה אבלות תחולתה מדרבנן בלבד, ומשכך "קל וחומר" שייך בו, כאבלות על המת שנלמד ממנה ע"י ק"ו שתחולתה גם על אבלות על המשתמד, ולא זו בלבד, אף נחמיר בה יותר מהמלמד – שסברה הגונה היא – שתהיה י"ד יום, וכל זה למרות ה"דיו", משום שכאמור תחולת ה"דיו" (שנלמד מהתורה) רק להגביל ק"ו הנאמר על דיני דאורייתא בלבד, לא על קל וחומר על דינים דרבנן. 

והלכך נהג רבנו גרשום בבנו שהמיר אבלות י"ד יום מכוח "קל וחומר לשכינה י"ד יום". 

6. יש שהעירו על הנ"ל, כיצד יתכן לומר דין ק"ו על דין דרבנן, הלא אם חכמים לא פסקו בשעתו כך, שהרי לא כתבו דין זה, ובהכרח – שאינו קיים במקור התקנה (אחרת מדוע לא הוזכר באף מקום), וכי אנן מכוח ק"ו נחדש דין בניגוד למה שתקנו רבנן?... [ושונה כמובן מק"ו על דיני התורה, דדא גופא חדשה התורה ללמוד ולגלות את דבריה ע"י י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן]. 

אלא אי נימא שרבנו גרשום אכן לא בא לחדש הלכה נוספת מכח הק"ו, אלא רק הוי כגילוי מילתא להוכיח דמעיקרא כוונת חז"ל היה להחיל דין אבלות גם בכהאי גוונא, למרות שלא הוזכר בגמ' במפורש. 

7. עוד השיבו חברי חילוקא שיתכן כאן לא שייך דין "דיו" משום שנאמר רק במקום שמוסיפים ממש על המלמד, כהסגר מרים שבאנו להרחיבה לי"ד יום, או קרן ברשות הניזק שבאנו להרחיבה לנזק שלם וכדו', אך כאן לא הוי הרחבה ממש. וזאת בכמה אופנים: 

א. אבלות תחולתה לא רק שבעה, אלא שלושים יום וי"ב חודש, כל תקופה ודיניה. אם כן לא חידש רבנו גרשום ימי אבלות נוספים ממש, אלא שרק החיל חומרא בחלקם, ששבעת ימי האבל הבאים יהיו כימי השבעה הראשונים. 

ב.  בשונה מהרחבת הנידוי וההסגר שהוא הרחבת העונש, וכל יום הוי כענישה נוספת, והוא עניין מהותי, אולם הרחבת ניהוג האבלות אינו דבר נוסף, אלא רק הרחבת המצב הקיים. 

ג. דיו נאמר רק במקום שבאים להוסיף ולהרחיב את השיעור והתחולה הקצובה, כהוספת ימי הסגר או תשלומים וכדו', אך עניין ימי אבלות שונה הוא, שהם מייצגים ומבטאים את ימי הצער והכאב הקיימים באמת, כאב קטן -זמן כאבו קצר יותר, בעוד כאב עצום -זמן כאבו ארוך יותר, כך שאין כאן באמת הרחבה, אלא רק שלא תמו ימי הכאב. 

וצ"ע בכל זה. 

8. נציין בצידו, נחלקו הפוסקים באיזה שלב קיים רבנו גרשום ניהוג אבלות זו, האם בשעת מותו כאבלות דעלמא, ואכן התקשו הפוסקים, שהרי הדין הוא שמומר כשאר רשעים הפורשים מהציבור ופרקו עול תורה ומצוות שאין מתאבלים עליהם במותם, אדרבה לובשים ומתעטפים לבנים ושמחים. ואכן יש ראשונים ופוסקים שהדגישו שבנו זה המיר עם אמו, וקטן ואנוס היה (ודנו להביא ראיה מכאן שמתאבלים על מומר קטן), וגם בדא גופא פסק השו"ע ס' שמ"ה שאין מתאבלים על מומר שהמיר בקטנותו, והרמ"א בס' ש"מ מביא בזה שני דעות. 

או שההתאבלות היתה בשעת המרת הדת גופא, ואז מובן יותר, משום שהתאבל על דא גופא שעד עתה ישראל כשר היה, וכביכול כעת הגוף הכשר אבד ונכרת מארץ החיים וכמת דמי. 

יעוי' בחכמת אדם ס' קנ"ו סע' ו' ועוד. 

יש אפוא לחשב את הסיכום דלעיל לפי שני הצדדים הנ"ל (יש המתאימים רק לצד אחד). ואכמ"ל. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.