2 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת יתרו - תשפ"ב 

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"//

קי"ל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ועדיפי מעדים. 

ולכן אם אדם הודה שלווה או הזיק או שגנב מחברו, אע"פ שעדים רבים מכחישים הודאתו זו  חייב לשלם לחבירו לפי הודאתו. 

לעניין זה ראה ראה רש"י ושאר ראשונים בסוגיא מסכת ב"מ דף ג' ע"ב ד"ה "שכן אינו בהכחשה". 

והנה, איתא במסכת מכות דף ג' ע"א שאם עדים העידו בבית הדין שפלוני חייב כסף לחברו, ואח"כ חזרו בהם ואמרו "עדות שקר העדנו", אינם יכול לחזור ולבטל את עדותם. 

זאת היות וכלל נקוט הוא "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". ולפיכך אותו פלוני שהעידו עליו שחייב לשלם לחבירו חייב לשלם לחבירו. 

וראה "קונטרס דינא דגרמי" לרמב"ן ובחידושי הרמב"ן והריטב"א בסוגיא שם ובעוד ראשונים שם שביארו, שאע"פ שעדותם תקיפה בבית הדין לחייב את פלוני מבלתי יכולת חזרה, מכל מקום העדים יהיו חייבים לשלם לאותו פלוני בגין הנזק שגרמו לו מ"דינא דגרמי". 

זאת היות והודו בפיהם שגרמו להוצאת ממון על פי עדות שקר.  

דלא גרע מדיין הדן את הדין וטעה, ודין "מסור" וכיוצ"ב שדיבור הפועל הפסד והוצאת ממון לחברו הוי כ"גרמי". 

ואע"פ שעדותם שהתקבלה בבית הדין מכחישה את הודאתם, לא גרע זה משאר "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" שתחולתה אפילו אם עדים מכחישים הודאתו. 

וכך פסק בשו"ע חלק חו"מ סימן ל"ח: "עדים שהעידו בבית דין באחד שחייב לחברו מנה  ואחר כך אמרו שקר העדנו, עדותם הראשונה קיימת, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל נאמנים לגבי עצמם לשלם לו כל מה שהפסידוהו." 

לעומת זאת, ראה בטור שם שמביא בשם הר"ח, שעדים האומרים "עדות שקר העדנו" אין משלמים על פי עצמם כלל אף לא מ"דינא דגרמי" ולא אמרינן בכגון דא "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". (וכן דייק הרמב"ן במכות ג' ע"א בדעת הר"ח). 

וכן פוסק הרמב"ם בהלכות עדות פרק י"ח הלכה ח' (כן דייק בדבריו קצה"ח סימן ל"ח ס"ק א'). 

וקשה, לדעת הר"ח והרמב"ם, מאי שנא: 

בין: אדם שהודה כי הזיק לחברו והעדים מכחישים אותו. 

שפסקינן שחייב לשלם לחבירו מהטעם של "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". 

ובין: דיין הדן את וטעה ומסור שחייבים לשלם על פי דיבורם שגרם להפסד. 

לבין: עדים שהודו ששיקרו בעדותם וגרמו לאדם הוצאת ממון שלא כדין. 

שפסקינן שאינם חייבים לשלם לאותו אדם הוצאות שהוציא מ"דינא דגרמי" ולא אמרינן "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. חברים רבים השיבו (בכמה הטעמות ואיחדנום ): על אף שהודאת בעל דין תוקפו כנגד עדים, כל זה משום שהתורה נתנה לו "נאמנות", וקים ליה לחז"ל שהתורה העדיפה נאמנותו שלו לחייב עצמו ממון על פני עדות העדים. ברם, כאן הרי העדים מכחישים עדותם הראשונית וטוענים "עדות שקר העדנו", וכששללה התורה חזרת העד מדין "כיון הגיד שוב אינו חוזר ומגיד", נכלל בזאת שלילת כל נאמנותו, הן מתורת "עדות", שאין בכוחו להעיד עדות נוספת המבטלת [ואף המגרעת והמשנה] את עדותו הראשונה, והו מתורת נאמנות אחרת כנאמנות הבאה בתורת "הודאת בעל דין". שכך הוא הדין: אין העד "נאמן" כלל – בכל נאמנות שהיא – להכחיש עדותו שהעיד מקודם, וכביכול לא שומעים את דבריו כלל, אף לא לגבי לחייב עצמו ממון. 

יעויין הערה על זה לקמן 2. 

2. דא עקא: 

א. לפי זה פשיטא ואינו צריך לפנים, שהוא שיודע האמת –בינו לבין עצמו, האם אכן שיקר בעדותו אם לאו, ואם כך הדבר שיודע שענה בחברו סרה ושיקר בעדותו, פשיטא שחייב לשלם לחברו על שהזיקו וגרם לו הפסד ממון לשוא על לא עוול בכפו. שהרי כל מה דנקטינן ד"אינו נאמן", אין זאת אלא שבית דין אינו מאמינו ואינו מקבל את דבריו ששיקר בעדותו, לא בתורת עדות אף לא בתורת נאמנות אחרת כהודאת בעל דין, אך ידיעתו האמיתית שבתוכו בודאי אמורה לחייבו ממון, וענוש יענש במרומים אם לא שלם ישלם. 

ולפ"ז הני קמאי שכתבו ש"אינם משלמים על פי עצמם", וכלשון הטור שהביא דברי הר"ח: "אבל אם אמרו עדים שקר העדנו, כתב ר"ח, לא מיבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". 

לכאורה שומה עליהם להדגיש, שאכן אינו חייב לשלם ע"פ בית דין, שאין אנו מאמינים לדבריו, אך הוא – שיודע האמת שבאמת שיקר – חייב לשלם מדינא דגרמי. כשאר אדם שיודע שהזיק ואין מי שיודע שהזיק מלבדו, לא עדים שראו ולא עדים שהודה בפניהם, שחייב לשלם היזקו אחרת רשע הוא וענוש יענש. 

ובדוחק נימא שאכן זו כוונתם, שרק בית דין אינו מחייבם לשלם על פי עצמם, אך הם באמת צריכים לשלם. וצ"ע. 

ב. הלא בגמ' איתא במפורש (מכות ג' ע"א) -ונפסק כך לכו"ע (רמב"ם פי"ח מעדות הל' ח'), שאם העדים יאמרו "הודאת בעל דין" – לא עדות – "העדנו בבית דין פלוני שפלוני חייב כסף והזימו אותנו והתחייבנו" שדינם שמתחייבים על פי הודאתם בתשלומי הזמה. 

מדוע נאמנים, הלא לדבריהם העידו כבר עדות ראשונה שם וחוזרים ומגידים, כלומר משנים את תוכן העדות שעשו הם מקודם?... 

ואין לחלק ששם מדובר בעיר אחרת ובבית דין אחר, דהלא ברור דהני מקמאי – כר"ח ודעימיה – שסברו שהאומרים "עדות שקר העדנו" אינם נאמנים, אין חילוק בין אותו בית דין לבית דין אחר בעיר אחרת, שהשוו הראשונים אותם שתי הלכות זה למול זה, שרק באופן זה שאומרים ש"הזימו אותם" -נאמנים ומשלמים, אך באופן שאומרים ש"שקר העדנו" -לא משלמים, משמע דמיירי באותו אופן. 

אלא שיש לחלק – להני מקמאי – שבאומרם "הזימו אותנו" הרי לדבריהם בסוף נפסלה עדותם שם על פי בית דין, ועדותם ההיא לא קבילה היתה אלא מוזמת, נמצא שהתבטלה למפרע כל עדותם על פי בית דין דשם, וכלא העידו דמי, ומשכך, לא הוי עתה "חוזר ומגיד" כלל וכלל, ולכן מקבלים דברי הודאתם ש"הזימו אותנו בבית דין פלוני והתחייבנו", ומתחייבים לשלם כאן על פי עצמם בהודאתם. 

בשונה מכאן, שאמנם מספרים ששיקרו בעדותם, אך עדותם הראשונה שפלוני חייב כסף קבילה היא על פי בית דין דשם, ועומדת על תילה, וקיים כאן – אף לדבריהם – דין "אינו חוזר ומגיד" ששולל נאמנותם וחזרתם אף לא בתורת "הודאת בעל דין" לחייב עצמם. ואכמ"ל. 

3. למעשה קושיא זו על דברי הר"ח כבר הקשה המאירי כאן (מכות ג' ע"א): 

"...הרי שהעידו ונחקרה עדותם, ואח"כ ר"ל לאחר כדי דבור, אמרו שקר העדנו ואין זה חייב לזה כלום... אין משלמין על פי עצמן. ושמא תאמר נדון את הדבר כאלו אמרו גזלתיך או גנבתיך שחייב לשלם. בזו לחייב עצמו הוא בא, אבל האומר שקר העדתי אינו מכוין לחייב עצמו אלא להשיב עדותו אחור. " 

כלומר, משיב המאירי, שכאן כל מגמתו באומרו "עדות שקר העדתי" לא לחייב עצמו אלא רק לבטל עדותו בא, ואין זה הודאת בעל דין המחייבת. 

ותימה, סו"ס פיו ענה בו שהודה ששיקר בעדותו, וכך הוא הדין שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, זולת – באופנים מסוימים – שמביא אמתלא לדבריו כאמרו במפורש "משטה הייתי בך" [וגם זה דווקא בהלה תובעו ולא במודה מעצמו] או הבא בטענת "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו" וכדומה, אך כל זה דווקא אם טוען ומתרץ כך את דבריו, אך בלא זה – שלא אמר אמתלא – מקבלים את דבריו כמשמעם ממש, כנפסק בשו"ע חו"מ ס' פ"ח, יעו"ש. 

ובדוחק נאמר דמיירי שאכן כך מדובר, שטוען "אמתלא" זו לאחר שאמר "שקר העדתי". וצ"ע. 

ויש שרצו לומר דנימא דדעת המאירי כדעת מהר"י בן לב כדהובא בקצה"ח ס' ל"ד ס"ק ד', דדין הודאת בעל דין אינה מתורת "נאמנות" אלא מתורת "התחייבות", ובכה"ג אין הכרח שגמר בדעתו להתחייב לשלם, שיתכן שרק רצה לבטל עדותו ותו לא. 

דא עקא, שהרי הוכיח קצה"ח שם ממשמעות הסוגיות דהוי בתורת "נאמנות" ולא "התחייבות", כדברי הגמ' בריש ב"מ "פיו יוכיח שאינו בהכחשה ובהזמה" דמשמע להדיא שם דהוי מתורת "נאמנות" (כעדים ועד אחד) ולא "התחייבות". ובפרט ראייתו מדין "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי", שאם הכחישו העדים את דבריו ואמרו "לווית ופרעת", הרי חייב לשלם, דהוי כהודה במפורש ש"לא פרע", למרות שפשיטא שלא היה בכוונתו ובדעתו לחייב עצמו בדבריו אדרבא בא רק להיפטר. וראה שם ראיות נוספות דהוי מדין "נאמנות". וכן נקטו הפוסקים. וצ"ע. 

4. יש שטענו שהיות ודינא דגרמי חיובו רק כל היכא שמעשה הגרמי פועל "היזק ברור" כדברי הטור בשם הרא"ש בחו"מ ס' מ"ו. אך כאן שמספר "עדות שקר העדנו", הרי גם לפי דבריו עדות זו שעשה לא בהכרח שתחייב ממון, משום שאם העיד שפלוני לווה, יתכן שפלוני יאמר שפרע או ימצא דרך להזים עדותו, וכל כה"ג ליכא "דינא דגרמי" לכן פטרוהו – הר"ח ודעימיה – מלשלם. 

וכוונו בזאת לדברי הב"ח (שהביאם גם הש"ך) בחו"מ שם ס' ל"ח. 

אלא שהש"ך שם דחה תירוצו, כיוון דהנה חזינן שבית דין כן חייבו, בעל כרחך שלא היה לו לנתבע טענה להינצל, ומשכך עדות זו הוי כ"היזק ברור" כשאר "דינא דגרמי". 

5. יש מהחברים שהביאו את דברי השבות יעקב (ח"א ס' קמ"ז) שכל מה שסברו הני מקמאי שאין בו דינא דגרמי מיירי דווקא שהודו ששקר העידו לפני שהנידון שילם את הכסף, שטרם נעשה נזק, דאז נמצא שעדותם – באותה שעה – לא הוי מעשה מזיק דגרמי אלא "דיבור בעלמא", וכביכול "אתי דיבור ומבטל דיבור", ולמרות שעדותם באמת תקיפה, שבית דין לא מקבל חזרתם משום ש"אינו חוזר ומגיד", נמצא שלבסוף יוציאו ממון על פ עדותם זו, מ"מ אין להחשיב עדות זו כ"מעשה מזיק" – על אף שהוציאו ממון על פיהם לבסוף -  אחרי שהודו בטרם שנעשה נזק ששקר אמרו. 

הדברים צ"ב שהרי סוף סוף נמצא שדיבורו עשה נזק, ומאי שנא בין זה ל"מוסר" שמלשין לגוי שיש לפלוני ממון, וטרם שהגוי בא לגזול את הממון, בא שוב לגוי ומנסה לשדלו ששקר דיבר ובאופן שאין הגוי מאמין לחזרתו.... האם כאן לא יהיה "דינא דגרמי"?... ובפרט אם יודע כבר מראש שהגוי לא יאמין לחזרתו מדברי המסירה?... 

6. עוד הביאו החברים דברי קצה"ח (ס' ל"ח ס"ק א') ופוסקים נוספים, שחיוב גרמי – לר"ח ודעימיה –חיובו בתורת "קנס" ולא הוי כ"חיוב ממון", נמצא שהודאת בעל דין שפעל "היזק גרמי" (בכל אופני הגרמי) אינה מחייבת כלל, אלא רק אפשר לחייבו על פי עדות עדים בלבד. ולכן באומרם "עדות שקר העדנו" אין לחייבם – לפי הר"ח ודעימיה – משום "דינא דגרמי". 

נעיר, שקצה"ח שם מוכיח מסוגיית הגמ' (ב"ק צ"ח ע"ב) ששורף שטרותיו של חברו חייב לשלם גם על פי הודאת עצמו, נמצא דלא הוי כדין "קנס" אלא כשאר חיובי ממון. יעו"ש. 

7. עוד הביאו חברי חילוקא דברי קצה"ח שם, שהעדים פטורים מלשלם משום שלדבריהם עברו באיסור של "לא תענה ברעך עד שקר", שכל עד ששיקר -בלא קיום דין הזמה שבאים עדים מזימים ואומרים "עמנו הייתם", חייב מלקות מיהא על "עדות שקר". ואף שבית דין לא מקבל חזרתם ששיקרו בעדותם משום "אינו חוזר ומגיד", מכל מקום לדבריהם באמת מחויבים מלקות מיהא ("כלפי שמיא"), וקי"ל "שאין אדם לוקה ומשלם", ודינו בכל מקום שיש שני חיובים מלקות וממון -ללקות ולא לשלם. זולת חובל בחברו ועדים זוממים שגילתה התורה במפורש שישלמו [ואז לא ילקו], וכאן אינם בתורת "עדים זוממים", אלא רק עברו ב"עדות שקר" בלבד, ולכן דינם לא לשלם אלא רק ללקות, ולמרות שאין בית דין מלקה אותם בפועל, הוי כ"חייבי מלקויות שוגגים שפטורים מתשלומים". 

אלא שהדברים צ"ע, דהלא נחלקו ר"י ור"ל האם חייבי מלקויות שוגגים – שאינם לוקים בפועל – פטורים מתשלומים, שר' יוחנן מחייב וכן ההלכה, ואילו ר"ל פוטר. 

ובשלמא אם באנו לבאר את דברי רבא במכות שם (ג' ע"א) לגבי "עדות שקר העדתי", הן דעת רבא כדעת ר"ל, שחייב מלקויות שוגגים פטורים מתשלומים, כפי שהוכיח קצה"ח שם, אך הטור הן מביא את דברי הני מקמי להלכה ולמעשה בחו"מ ס' ל"ח, וכן מדייקים הפוסקים בדברי הרמב"ם שפוסק כהר"ח, והמה בוודאי פוסקים כר' יוחנן ולא כר"ל. והדרא קושיא לדוכתיה

וכן הקשה קהילות יעקב במכות ס' ג'  יעו"ש. 

8. עוד ראה ישובו של קה"י שם (מכות ס' ג') לבאר (-בתוספת נופך ביאור): 

דינא דגרמי אכן אינו קנס, אלא כחיוב ממון והודאה בו מחייבת, מ"מ גדרו "דומה במקצת לקנס" שתחולת חיובו רק על פי "העמדה בבית דין ופסק בית דין", ובלא העמדה ופסק בית דין אף שהאדם יודע שהזיק בגרמי, פטור מעיקר הדין ואף לא חייב בידי שמים

ולכן אם יודה אדם בבית דין שהזיק ב"גרמי", כמודה שהיה מוסר או שורף שטרו של חברו, בית דין יעמידוהו בדין – האם אכן כך ארע ב"גופא דעובדא" – וידונו בדינו ויחייבוהו על פי הודאתו שכך באמת עשה (וכך "גופא דעובדא"), כשאר מודה בהיזק שעשה. 

ברם, כאן באומרם "עדות שקר העדנו" מכיוון והוי "חוזר ומגיד", ובית דין פוסקים שבאמת לא כך עשה, הרי שבית דין לא יכולים להעמידו בדין – לעיין האם כך באמת ארע בגופא דעובדא – ולדון בהודאתו ולחייבו מכוח הודאתו, שהרי מקבלים את עדותם הראשונה לגמרי ב"גופא דעובדא" מבלי יכולת חזרה. והן לגבי חיוב "דינא דגרמי" עד שלא הועמד בבית דין והוברר להם שכך ארע נפסק בבית דין שחייב לשלם -פטור הוא באמת מכל וכל, אף לא בידי שמים. ולכן פטורים אותם עדים מלשלם. 

ובאמת בכל "הודאת בעל דין" שהזיק בגרמי, והוא כנגד עדות עדים שמכחישים אותו, לא יתחייב בהודאה זו, ומשום שכאשר יש עדות עדים נגדו, אין בית דין יכולים לברר את אשר ארע מתוך הודאתו שאכן כך באמת ארע, שהוא נגד עדות עדים. ובשלמא בשאר "הודאת בעל דין" שמודה שהזיק או לווה כנגד עדות עדים -חייב לשלם – גם על פי בית דין, שאין בית דין מבררים את אשר ארע ב"גופא דעובדא", אלא רק פוסקים שאם מודה אתה ויודע אתה -הרי שחייב אתה לשלם, אך אין די בהכי לחיוב גרמי שצריכים לחייבו על פי בירור עצם הדבר לאשורו. 

9. יש מחברי "חילוקא" שטענו, שכאן באמרת "עדות שקר העדנו" אי אפשר לחייבם מדינא דגרמי משום שכביכול לא הם "גרמו" במלואם את כל הנזק, שהרי בלא פסק בית דין שפלוני חייב לשלם  והוצאת ממון על פי בית דין, הרי לא היה נגרם נזק זה, נמצא שפעלו רק חצי "גורם" בלבד.  ברם דא עקא שבמסור ראינו שלא כך הדבר, אלא גם אם גרם על פי הלשנתו שהאנס יקח את הממון הרי דינו כ"דינא דגרמי" למרות שללא ספק האנס הוא המזיק העיקרי. וכן בשורף שטרו של חברו, הלא רק גרם "חצי" מהנזק שאשפר ללווה להכחיש את החוב הממוני, והפסיד המלווה את דמי הלוואתו. ובכל זאת אם אכן הלווה הכחיש את החוב -הרי חייב מדינא דגרמי לשלם למלווה שהפסיד שטרו וסובב בכך נזק. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.