הכאה דרך מצווה לחיוב גלות – אב או רב ושליח בית דין שהמיתו - רופא שהמית


1 דקות קריאה
01 Nov

תנן במסכת מכות דף ח' ע"א אב המכה את בנו, ורב את תלמידו ושליח בית דין שהכו והמיתו פטורים מגלות מהטעם שעסוקים במצווה - בשונה מחטיבת עצים (כנכתב בתורה) דהוי רשות וחייב בגלות.

וכך נפסק להלכה ברמב"ם פרק ה' מרוצח הלכה ה' ו'.

והנה, ראה שו"ע יור"ד ס' של"ו (הלכות רופא) דפסק כי מצווה על הרופא לרפאות. ולמרות זאת אם המית ברפואתו בשוגג חייב גלות.

ויקשה, מאי שנא:

בין: אב המכה את בנו או הרב המכה את תלמידו ושליח בית דין שהכו והמיתו בשגגה, דפטורים מגלות מהטעם שהם  עוסקים במצווה.

לבין: רופא שהמית בשגגה תוך כדי רפואתו, דחייב גלות, אף על פי שהוא עסוק במצווה.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

1. רבים השיבו שכנראה רופא ששגג בטיפול הרפואי ומת החולה ממעשיו  – מצווה ממש לא עלתה בידו (אולי "מחשבה טובה") שהרי לא "ריפא" אלא ההיפך עשה – המית, וממילא לא חל בו הדין "מה חטיבת רשות אף כל רשות יצא עוסק במצווה..." בשונה מאב ורב ושליח בית דין, שקיימו מצווה ממש אף אם מת בשגגה תחת ידם.

2. עוד יש שהשיבו – ע"פ הג"ר יוסף ענגיל – כדברי רבא במכות שם ח' ע"א, שחילק בין חטיבת עצים לסוכה ועצי המערכה שכן גולה, משום "מצא חטוב אינו חוטב...", בעוד שהכאת אב ורב, ראויה היא אף ב"גמיר", הכא נמי רופא הוי בבחינת "מצא חטוב אינו חוטב", שהרי אם החולה מחלים מבלעדי רופא אינו צריך לרפואתו.

אכן תירוץ זה מתלא תליא במחלוקת ראשונים שם, האם רבא שאמר שם "לאו מילתא דאמרי... מה יער אי בעי עייל ואי בעי לא עייל", חזר בו רבא מתירוצו קמא או לאו. ואכמ"ל.

3. עוד יש שהשיבו – בכמה אופנים והדגשים העולים לכיוון אחד - שכנראה יסוד העניין של רב המכה את בנו ושאר עוסקים במצווה, שנתנה התורה כעין העדפה או מגננה על חוסר זהירותו ופטרתו מגלות שהרי במצווה קעסיק.  משכך, מובן מאוד שאין להחיל העדפה ומגננה זו על רופא ההורג בשגגה בעסקי רפואתו, אלא אדרבה ההיפך! לו יהי שגם הוא עוסק במצווה, אך מכיוון שכל עצמות מצוותו להציל חיים ולמנוע מוות, מה רבה הזהירות ותשומת הלב הנדרשת לכך. כאן התביעה אף גדולה שבעתיים. ושוב אין את העדפה לפטור אותו מגלות, אדרבה עיסוק זה דורש זהירות במניעת מוות פי כמה! ומתחייב גלות.

4. ובאופן דומה – והטעמה אחרת, נאמרה ע"י רבים בכמה סגנונות: יסוד הפטור של אב המכה את בנו וכו' דהוי כשגגה "הקרובה לאונס" שפטור מגלות, משום שמחויב לעשות כן מחמת המצווה הרובצת עליו. בעוד שרופא על אף שגם הוא במצווה קעסיק, מכל מקום לגודל אחריותו להציל חיים, וכפסע במעשיו בין חיים למוות, רובצת עליו אחריות כה גדולה אשר מאזנת את שגגתו כעוסק במצווה, שע"י רשלנותו וחוסר זהירותו כמצופה וכנדרש ברפואה, מביאתו ומחזירתו להיחשב כדרגת "שוגג" רגיל (כלומר לא "קרוב לאונס" כשאר עוסק במצווה, אף לא "קרוב לפשיעה" שהרי סו"ס במצווה קעסיק) ולכן גולה.

ויש שהדגישו בהנ"ל: שונה רופא המבין ובקי, כאומן במלאכתו , את סיכוני הרפואה המעשיים והשלכותיהם, ומשכך אין לראות בהריגתו זו כ"שוגג קרוב לאונס" מחמת עסקו במצווה (כדין אב ורב המכים), - ולכן גולה כשוגג רגיל.

5. יש אמרו – אדרבה ההיפך! – יתכן ויסוד הפטור של אב המכה את בנו כעוסק במצווה, איננה משום "קרוב לאונס" של שגגתו, אלא אדרבה "קרוב לפשיעה" בשגגתו . משום שמוטל עליו לעשות מעשה שקיים בו סיכון, והלא אינו מומחה בדבר להיזהר בו כדבעי למנוע הסתכנות (אלא שעושה כן מחמת חיוב המצווה), הרי מצופה ממנו משנה זהירות, - לא נזהר הוא כדבעי הרי קרוב הוא למזיד! – ופטור מגלות דלא סגי בגלות!

בשונה מרופא שהרי מומחה הוא ובקי הוא, מן הסתם שגגה כנה היא, בתום לב, ואיננה קרובה למזיד, - לכן גולה!

(דא עקא מפשטות הסוגיא משמע שיסוד פטור עוסק בדבר מצווה, משום ש"מצווה מוטלת עליו" ולכן פוטרתו, ולא משום שהינו "קרוב למזיד". הן הסוגיא ח' ע"ב בקשה לומר שאם הרב המכה את תלמידו למדו אומנות ולא למדו תורה, הרי יהיה חייב בגלות משום שלאו במצווה קעסיק (ודחתה שאף הוא במצווה קעסיק). הרי שעצם פעולת הכאת מורה לתלמיד הגורמת מיתה איננה נחשבת בעצם כ"קרוב למזיד").

6. יש שביארו באופנים שונים מציאותיים ונסיבתיים הקיימים לחלק מדוע יש זכות יתר להגנה ב"הריגה בשגגה" באב המכה את בנו, ורב את תלמידו ושליח בית דין (כחשש מהימנעות בעיסוק זה, או כצורך ממסדי להגן על הנצרך והחיוני וכדומה), טפי מאשר רופא בטיפולו הרפואי הפרטני שהרגו בשגגה.

(דא עקא, כעולה מסוגיית הגמ', פטור גלות מחמת "במצווה קעסיק" איננה רק באב המכה את בנו וכדו', אלא למעשה מהווה פטור כללי בעסקי מצווה רבים ושונים . שהרי אף בחטיבת עצים לסוכה ולעצי המערכה יכלה להיאמר אילולי "מצא חטוב אינו חוטב". כלומר גם עתה שייך פטור זה בכל אופני עסקי גופא דמצווה ממשיים ומחויבים אשר דומים לעיקרון זה).

7. יתכן שחיוב רופא בגלות אינו מדאורייתא (שהרי עסק והשתדל במצווה לרפא את החולה) אלא שקיימת "תקנה דרבנן" לא לפטור רופא מגלות, בכדי לעלות את רמת האחריות של הרופא שחיי החולה נתונים ביד מחד גיסא, ומאידך העדר יכולת בידינו להוכיח את רשלנותו בהמתת החולה... (ובפרט בימים ההם).

הלא יש ששואלים מה ראה השו"ע להביא כאן "חיוב גלות" של רופא, שאין דרכו להביא הלכות שאינן נוהגות כיום.... הוי אומר כנראה כנ"ל, לעלות את רמת האחריות של הרופא ואת תשומת לבו להיזהר מאוד במלאכתו, בפרט שאין יכולת בדרך כלל לבקר ולשפוט את מעשיו.

8. עוד יש שציינו שרופא למרות דהוי מצווה, מ"מ כעולה מהרמב"ן עה"ת פרשת בחוקתי, אידיאל על להיות בוטח בה' ולחיות באמונת "אין עוד מלבדו" וכמאמרו: "ומה לרופאים בבית ה'", ה' הכהו ה' אף ירפאו, לו יתפלל כדבעי ויתקן דרכיו. אלא משום שבני אדם פועלים ע"פ הטבע ואין אמונתם וביטחונם שלם, לכן "נתנה רשות לרופא לרפאות" לאותם אנשים – מחמת דרגתם הטבעית ו"הלא אידיאלית".

ומעתה אם הטעם לפטור מגלות במקום מצווה משום שאנוס היה לפעול ולעשות כמצוות התורה - והתורה לא תענישו במקום בו היא עצמה חייבתו לפעול. הרי שלאור דברי הרמב"ן, ברופא לא התורה היא שכפתה עליו לפעול לריפוי החולה, אלא אדרבה כביכול החולה סובב לו חיוב זה . ולפיכך, יתכן שבכגון דא לא יחול הכלל לפיו הכאה של מצווה אינה מחייבת גלות.

9. יש שטענו שיתכן ורק הכאת אב ורב ושליח בי"' פוטר מגלות, משום שמצוותם הינה "עצם ההכאה", ומשכך רק בכה"ג פטור דהוו כאנוסים להכות , ואין להטיל בהם אחריות על המיתה שבשגגה נגרמה מכך, בשונה מרופא וכו'.

דא עקא דפשטות הסוגיא משמע, שפטור גלות ב"עוסק במצווה" הוי פטור גורף בכל דדמי ליה שעוסק בגופא דמצווה מחוייבת (כפי שהוזכר לעיל 6).

10. יש טענו שיתכן ונזקף לחובת הרופא לא רק ההמתה בפועל במעשיו בשגגה, אלא גם כנובע מכך בתולדה, ההימנעות מריפויו והצלת החולה, דהלא פסק שם השו"ע, שרופא שנמנע ואינו מציל את חיי החולה, "הרי זה כשופך דמים". יתכן ש"החמרה" זו היא המצטרפת וגורמת למעשה שגגתו לחייבו גלות, ולא להיפטר כשאר עוסקי מצווה.

11. יש מחברינו שהעלו מסברה שלמעשה גם ברופא בהחלט קיים פטור מגלות באותם אופנים שייחשב כ"שוגג קרוב לאנוס", ומה שחייבתו התורה גלות רק בכעין שגגה בינונית דעלמא.

ויש מחברינו שהביאו זאת בשם הפוסקים:

כגרש"ז אוירבך במנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ח', דין גלות ברופא שטעה והמית לא נאמר כלל כשהטעות היתה בשיקול הדעת, שבמקרים כאלו אין כלל חובת גלות, אלא מדובר ברופא שנתכווין לתת תרופה נכונה ושגג ונתן תרופה אחרת שהרגה את החולה, או שהושיט ידו לקחת סכין טובה לניתוח, ושגג ולקח סכין לא נקיה.

וכן, הג"ר משה שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"א סי' תתסח; רופא שעיין כראוי ופעל כראוי לפי ראות עיני בני אדם, דינו כאנוס, ואינו חייב גלות, שהרי רופא איננו מלאך ועלול לטעות, אבל אם הודה שלא עיין כראוי, דינו כהורג בשוגג, וחייב גלות.

והעיקר כמעט שכחנו:

יהי רצון שתתקיים בנו ברכת התורה:

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ:

 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.