"העובר על דברי נביא" - בשאר נביאים - במשה רבנו


1 דקות קריאה
23 Aug

ראה רמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ט' הלכה ב', שפוסק כי העובר על דברי נביא , בין שציוונו על דברי תורה ובין שציוונו על דבר הרשות, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (דברים י"ח פס' י"ט) : "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ".

והנה, כל מצוות התורה, רמ"ח עשין ושס"ה לאווין, מלבד היותם "תורה", הלא נאמרו מפיו של משה רבנו - אב הנביאים וציוונו ע"פ ה' לשמור כל מצוותיו.

למרות האמור קיימא לן במסכת סנהדרין דף פ"ג ע"ב שרק מיעוט מהלאוין והעשין חייבים עליהם מיתה בידי שמים – לא כולם (23 חיובי כרת, ו18 חייבי מיתה בידי שמים).

לעניין זה ראה רמב"ם פרק י"ט מסנהדרין הלכ' א'-ד'.

ויקשה, מאי שנא:

בין:  העובר על דברי נביא דעלמא המצווה לעשות דברי תורה או דברי רשות, שמתחייב במיתה בידי שמים.

לבין: העובר על תרי"ג מצוות התורה שאינו מתחייב במיתה בידי שמים - מדין עובר על דברי נביא, למרות שהעובר עליהן עובר גם על ציוויי אב הנביאים "משה רבינו"  (קושיית המנחת חינוך תקט"ז)


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:.


1.המנחת חינוך – בעל הקושיא הנ"ל – במצווה תקט"ז מיישב, שעובר על דברי נביא אינו אלא רק כשעובר על ציוויו היות וכופר בנבואתו, אך אם "מאמין בו", אלא שבכל זאת עבר על ציוויו מחמת עצלות או יצרו הרע וכדומה, אינו בכלל איסור זה. ודייק זאת מהמשנה בסנהדרין שכתבה " המוותר על דברי נביא" ופרש"י "מפקירם" ומבין המנחת חינוך שהכוונה שאינו מאמין בנבואתו .

 אם כן כל עבריין שמאמין בתורת משה אינו בכלל איסור זה.

2. בדומה לזה יש שהשיבו במיזם שרק בדורו של הנביא שייך איסור זה, היות וחומרת האיסור אינו מחמת אי קיום המצווה גרידא, אלא המרידה והזלזול בנביא! ומרידה זו ב"נביא" כאדם, שייכת רק בחייו – ולא אחרי מותו, אם כן פשיטא שלא שייך כן בעובר על תרי"ג מצוות.

3. אכן בדומה לזו, הזכירו כאן החברים גם את יישובו של הראוגטשובר, שעובר על דברי נביא בחיוב מיתה בידי שמים, שייך רק כששומע את ציוויו במפורש מפיו ממש, אך אם אינו שמוע מפיו ממש, בוודאי שחייב לשמוע בקולו אך אין עליו עונש מיתה זו, כדמצינו בחז"ל שאף השומע מהמתורגמן את דברי הנביא לשפתו הוא – אינו חייב מיתה בידי שמים. אם כן בכל מצוות התורה אינו שייך דין זה.

4. עוד יש שאמרו שעובר על דברי נביא במיתה – רק כשמסר את דבריו בזמן שמתנבא ממש, ולא אחרי קבלת נבואתו.

אך צ"ע, שבתורה כתוב שהנבואה "בחלום אדבר בו" ולא בהקיץ ממש, ראה רמב"ם במורה נבוכים חלק ב' מ"ה, (מהדרגה השלישית ואילך), שהכל בחלום ובמראה חזיון ולכאורה חושיו הגופניים באותה שעה בל עמו. וראה ברמבח"ל דרך ה' (חלק ג' פרק ה'): "אמנם על כל פנים לא תגיעהו הנבואה (בכל הנביאים כולם – זולת משה רבנו) אלא אחר היותו חוץ מחושיו ומשוקע באותה תרדמה ". כמדומה שכל דברי הנביאים וציוויים רק אחרי הניבוי, ולא בזמן קבלת הנבואה ממש. ואדרבה זולת משה רבנו שהיה "פה אל פה אדבר בו".

5. יש שביארו – בכמה סגנונות העולים לדרך אחת – התורה הציבה את תרי"ג מצוותיה ואת עונשיה הכתובים בה, כדבר ברור ומובנה עם כללים מוגדרים - כמות שהוא כתוב. בנוסף הרחיבה ואמרה שכל נביא שיצווה מעתה - מצווה לשמוע בקולו - כנוסף למצוות וחוקי התורה! ועובר על זה חייב מיתה בידי שמים, ברי, אפוא שהמצוות שנכתבו ונחקקו כבר בתורה על כללי ענישתם - הלא המה בכתובים, ומשכך, מובנה הענייני שלא על זה חלה הענישה המחודשת של עובר על דברי נביא! שהרי כבר קבעה התורה את עונש העובר עליהן.

[6. אם כי בבוא נביא לצוות את העם באחת ממצוות התורה שמתרופפים בה, כל העובר על דבריהם באותה שעה – מן הסתם – גם מתחייב על "עובר דברי נביא" ובמיתה בידי שמים, כי הציווי המיוחד של הנביא נאמר בסיטואציה מיוחדת שצריך לחזק את העם כאזהרה מוגברת לשעה זו.]

7. באופן דומה יש שטענו במיזם, שאם הנביא בנבואתו מציב ומגדיר את העונש שיושת לעובר על ציוויו – הרי שכך יהיה עונשו ולא העונש הכללי של "חיוב מיתה בידי שמים". ומשכך ברור שאחרי שתורת משה במסירתה מציבה ומגדירה את כללי הענישה, הרי זה העונש שיושת ולא זולת – גם מצד היותו עובר בכך על ציווי נבואת משה. יש אף שדימו זאת לכעין "לאו שבכללות" שהענישה הסדירה של הלאווין לא חלה בכגון דא.

8. יש שהביאו את "דברי יציב", שציווי הנביא נחלקים ל2: א- ציווי לשעה – והמה "מצוותיו" , ב- ציווי לדורות כדבר קבוע והמה "תקנות" . רק בהוראת נביא לשעתו – קרי מצוותיו – קיימת החומרא של "מיתה בידי שמים", בשונה מכך ציוויים לדורות השייכות ל"תקנות נביאים" – דין אחר להם כמצווה לדורות, ואין חייבים על כך מיתה בידי שמים. ונרוויח ליישב על ידי כך את מצוות הנביאים לדורות כעשיית מסחר בשבת ד' צומות וכדומה, שכידוע העובר עליהם אינו בחיוב מיתה בידי שמים.

9. יש ששללו מכל וכול עצם הקושיא: תורה איננה מצוות נביא! תורה היא ציווי ה' יתברך ישירות , ומשה אינו אלא רק מוסר התורה – ישירות מהקב"ה בלבד, ואינו מצוום כנביא עם דיני והלכות נבואה!

לכן אין לראות בתורה שכיכול קיים בה בנוסף "משהו נוסף" , זולתה חוצה לו: "כציווי משה אב הנביאים".

10. יתכן לבאר כך: הגדר של "עובר על ציווי נביא", רק במקום ש"ציווי הנביא" יוצרים את החיוב לעשות זאת. במקרה שלא הציווי יוצר את החיוב אלא רק מהווה "גילוי מילתא" והיכי תמצי לדעת – אין זה מוגדר כ"ציווי נביא" .

שהלא אם נביא מקבל נבואה לצוות מעשה, וכבש את נבואתו ולא ציווה את עם ישראל! האם עם ישראל עבר על ציווי ה' (באונס עכ"פ, שהרי לא יידעו אותו)? וכמו כן, האם עם ישראל עבר על "ציווי הנביא"?... דומה שלא זה אף לא זה! כי עד שהנביא לא ציווה את נבואתו לעם ישראל, עדיין לא נוצר וחל החיוב לקיים זאת, שכן ציווי הנביא , "מלל שפתיו" המוסר לנו את דבר ה' בנבואה, הוא הוא יוצר חיוב המצווה! ולא רגע אחד קודם.

ומשכך, נמשיך את הקו הלאה – האם בתורת ה' שנתנה לנו בהר סיני זה גם כן כך?... כלומר לו יצויר – חלילה – שמשה רבנו מקבל את התורה בסיני, יורד מההר, ולא מצווה ומגלה לעם ישראל את מצוותיה, כלומר כובש נבואתו...  נקל להבין שעם ישראל גם באופן זה בהחלט מחויב בתורה ובמצוותיה (אלא שאנוס מלקיימה), עם ישראל מחויב בתורה ברגע שנמסרה למשה עוד בטרם ציווה לנו, מציאות התורה ירדה לעם ישראל ומחויב לשמור כל עניינה, רק שצריך "סרסור" ושליח שיגלה לנו מה מצוותיה , אחרת איך נדע?...

הרי לנו שבשונה מכל נבואות דעלמא שאמירת הנבואה יוצרת ומחילה את החיוב, ולא רגע קודם, אין כך הדבר לגבי התורה הקדושה שמחויבים בה משעת נתינתה בסיני, עוד בטרם נאמרה להם ונלמדה על ידם באמצעות משה רבנו.

11. עוד יש שטענו שמשמעות לשון הכתוב שאין ציווי שמיעת ציוויי נביא מוסבת אלא על נביא ממשה ואילך, כנאמר "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך – אליו תשמעון", לא על משה רבנו! בהכרח שנבואת משה ואמונתו בו כמוסר התורה היא הרבה מעבר לזה! ואינה בכלל זה.

12. אכן! מה מאוד מדוייק כך מהרמב"ם שם בהלכות יסודי התורה, הלא כותב שנבואת משה רבנו לא האמינו בו מחמת המופתים שעשה – כשאר הנביאים – שכל המאמין בכך הרי יש בליבו דופי שמא עשאם בלט וכישוף וכו', ובמה האמינו בו – בך יאמינו לעולם! – שהרי כל עם ישראל במעמד הר סיני הגיע לדרגת נבואה, ושמעו בנבואה שהקב"ה ממנה ומשווה משה רבנו להיות מוסר התורה, ומצוום לקבל כל דבריו כשליחו. ורק לדורות נמסרה ההלכה להאמין לנביא על אף שאין ברירות בנבואותו כאמיתות משה רבנו, אלא רק כי כך ציוותה התורה להאמין לאותותיו, אחרי שהתאמת לנו אמיתות התורה ע"י נבואת כל עם ישראל כולו במעמד הר סיני.

הרי שאמונת נבואת משה, איננה כשאר הנביאים אלא מחמת ידיעה וברירות החלטית , הכרוכה כאחד ממש בידיעת מעמד הר סיני ותורה משמים.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.