הערמה על המצוות - חלה - מעשר - כיבוד תלמידי חכמים(נשלח ע"י הרב שמשון סגל)


1 דקות קריאה
09 Sep

מצינו לא אחת בש"ס, שאל לו לאדם לעשות "הערמה" כלומר תחבולה, בכדי להיפטר מחיוב מצוות עשה.

ראה קידושין דף לג ע"א שאסור לאדם לעצום את עיניו וכך לא יראה את החכם נכנס לד' אמותיו, בכדי להיפטר מחובת קימה לתלמיד חכם, אף ילפינן לה מקרא.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, פרק ו' הלכה א-ב' : "...ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו... ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו, שנאמר ויראת מאלקיך הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך."

וכן פסק השו"ע יו"ד רמ"ד סעיף ג' בהלכות כיבוד רבו.

עוד כעניין זה ראה פסחים דף מ"ח ע"ב, דאדם הרוצה לעשות בצק שיש בו שיעור הפרשת חלה, אסור לו להערים ולעשות עיסתו קבין קבין בנפרד, כי בכך פוטרם מחיוב חלה.

כך גם נפסק ברמב"ם הלכות ביכורים פרק ו' הלכה ט"ז " ...אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה." 

וכן בשו"ע יו"ד סימן שכ"ד סעיף י"ד מהלכות חלה.

לעומת זאת, ראה במסכת ברכות דף לא ע"א, מערים אדם על תבואתו כדי שלא תתחייב במעשר, על ידי כך שיכניס התבואה לבית עם המוץ שלה, כלומר קודם שיוריד הקליפה ממנה, שכן רק אז מתחייבת במעשר כגמר מלאכה. ואז בביתו יקח לעצמו מעט מעט, זורה ואוכלם בלא מעשר.

כך פסק הרמב"ם הלכות מעשר פרק ג הלכה ו': "מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל."

וכך נפסק בשו"ע יורה דעה סימן של"א סעיף פ"ב.

ויקשה, מאי שנא:

בין: האיסור לאדם לעצום עיניו בהערמה בכדי להיפטר ממצות קימה לת"ח.

ובין: האיסור לאדם לחלק עיסתו קבין קבין כדי להיפטר ממצוות הפרשת חלה.

לבין: ההיתר לאדם להערים על תבואתו להכניסו לביתו לפני זריית המוץ, כדי להיפטר מחיוב מעשר


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


1.  ראשית, רבים ענו פה אחד, שהסתירה מעוצם עיניו כדי לא לראות ת"ח הנכנס לד' אמותיו – קושיא מעיקרא ליתא , ולא רק משום שמתחמק להדיא מהחיוב שלפניו, אלא יתירה מכך: משום שעובר בכהאי גוונא על מצוות עשה גופא של "והדרת פני זקן" – ואין זו הערמה אלא "רמאות" והיתממות" . הואיל ויודע שהת"ח עובר עוד מעט בד' אמותיו, ועוצם עיניו לא לראותו, אין כאן הערמה אלא "התחזות" לחוסר מודעות , ולמעשה פשוט שבעודו עובר לפניו – גם כשעוצם עיניו – מחויב באותה שעה ב"הידור", ולא קיימה.

נקל להבין שאי ראייה בפועל איננה פוטרת, דאטו בראייה תליא מילתא? וכי סומא שיודע שת"ח עובר לידו אינו צריך לקום?... (יעוי' בסוגיא בקידושין שם דמיירי שרואה את ת"ח מתקרב אליו בעודו מחוץ לד' אמותיו, אלא שעוצם עיניו טרם יכנס לד' אמותיו, וכך יחשבו להם הבריות ובכללם ת"ח ש"לא שם לב", לכן לא קם כשנכנס לד' אמותיו).

כלל הוא בתורה: כל מקום שכתוב "ויראת מאלוקיך" בסמוך למצווה, הכוונה – שלא ירמה ויתמם  שבתום לב עשה זאת ולא בכוונה רעה, וכך פרש"י בכל המקומות. כ"לפני עיוור לא תתן מכשול – ויראת מאלוקיך", שלא ישא עצה שאינה הוגנת, וייתמם ויאמר אני חשבתי שעצה הוגנת היא, כי אלוקים יודע האם אכן כך כוונתו. וכן "לא תונו איש את עמיתו – ויראת מאלוקיך", שלא יאמר לא התכוונתי להקניטו – משום אלוקים יודע האם לכך התכוונת. וכך הלאה עוד 3 מקומות בתורה, הכל כוונה אחת: אלוקים יודע את כוונת לבך, ואם כך היה כוונתו הרי עבר על העשה או הלא תעשה המוסב אליו .

2. לגבי הקושיא מהערמת חיוב חלה להערמת חיוב מעשר.

רבים חילקו – בכיוון אחד בהדגשים שונים – ששונה הערמת חלה, העושה עיסות הרבה פחות פחות כשיעור - שהערמה מגונה היא, דהלא ייעדו ומטרתו הסופי כן להגיע ללחמים הרבה ששיעורם כחיוב חלה "עשירית האיפה", רק לא כמצורף לשיעור אחד בסל אחד, אלא פחות פחות מכשיעור, בכדי לעקוף את חיוב חלה. הלכך מגונה תחבולה זו.

לעומת זאת, במכניס תבואתו לביתו במוץ שלה, הלא באמת תבואה זו כמות שהיא, לא ראויה אלא לאכילת בהמה, ומשכך פטורה באמת ממעשר. על אף שכוונתו מראש לקחת פעם בפעם כמות קטנה לזרות ולאכול – כאכילת אדם עראית. אך אכתי בכהאי גוונא נמי פטור ממעשר מעיקר הדין, שהרי צורת אכילה עראית היא בהחלט – לא כאכילת קבע כדאכלי אינשי . הואיל וכך – אין זו הערמה מגונה, שהרי באמת אינו מגיע לתוצאה סופית של אכילה אדם קבועה כדאכלי אנשי – הלכך מותר לכתחילה.

3. יש שהטעימו את הדברים דלעיל כך: כל היכא שבא להרוויח רמת איכות והנאה כפי שיש בהושלמו תנאי החיוב, תוך עקיפת תנאי החיוב בכדי להיפטר – מגונה ואסור. בשונה מעקיפה שגורמת ירידה באיכות ההנאה , שבאמת אינו כמוצר המוגמר שבו הושלמו תנאי החיוב – אינו מגונה ומותר.

4.  יש עוד שחלקו בין הערמה בעיקר החיוב כמו מכניס תבואתו במוץ – שמותר, לבין עיסה לגבי חלה, שראויה היא בכל תנאיה שיחול בה חיוב חלה, והושלמו תנאי החיוב, אלא רק רק שחסר בה שיעור (ולמעשה כל השיעור יהיה, אלא רק שמחלקם לעיסות עיסות נפרדות), כל כה"ג הוי הערמה מגונה יותר.

5. עוד יש שחלקו בין לעשות תחבולה שרק משמרת את הפטור כמו במכניס תבואתו במוץ, שממשיך מצב של חוסר גמר מלאכה לאכילת אדם – שמותר, לבין תחבולה שמייצרת את הפטור , לחלק עיסתו לשיעורים קטנים בכדי להיפטר מחלה – שאסור.

וכן בדומה לזה, שיש לחלק בין תחבולה פאסיבית – כמכניס תבואתו במוץ, דהוי העדר פעולת זרייה – שמותר, לבין תחבולה אקטיבית – שמחלק עיסתו לפחות פחות כשיעור – שאסור.

דא עקא, הלא בטרם נעשית עיסה גדולה אינה חייבת בחלה, ואם כן אמור אף כאן, הלא לא מדובר שעשה עיסה (בצק) גדול ומחלקה (שאז כבר חל עליו החיוב), אלא אדרבה לוקח כל פעם מעט קמח ועושה ממנו בצק קטן בכלי אחד, וכך הלאה, שאינו אלא משמר את הפטור, שטרם הושלמו תנאי החיוב בטרם נוצרה עיסה גדולה. (שמא ניישב הדברים, שריבוי הפעולות בבצק, הוי פעולה אקטיבית ויצרנית טפי, מפעולת הכנסת תבואה במוץ שאין בעצם פעולת ההכנסה שינוי בפעולה כלל, אדרבה עוד פועל פחות שאינו טורח בזרייה).

6. יש שהטעימו שבכנות אין כל הערמה במכניס תבואה במוץ שלה, היות ובאמת תבואה זו עם המוץ – אכילת בהמה היא , ומי יקבע לו את הייעוד שברצונו לעשות לתבואתו. יתירה מכך גם כשבא לאוכלה מעט מעט וזורה, עדיין לא ניכר שרצונו כך לעשות לכל התבואה בסוף התהליך הארוך, אלא נראה הדבר כאילו נמלך על המעט בלבד לאוכלו כאכילת אדם, ורובו עדיין ביעודו המקורי לאכילת בהמה. ולא דמיא אפוא לעושה בזה אחר זה עיסות קטנות מחולקות הרבה – שהערמה גלויה וזועקת כ"מזויף מתוכו" שכל רצונו להיפטר מחיוב חלה .

7.  יש שחילקו באופן לגמרי אחר. הערמה בחלה אסורה היא מחשש שמא יקבצם לבסוף בסל אחד, ודינא הוא שמתחייב עתה בחלה מכוח צירוף זה, ויאכלם בלא הפרשת חלה. בשונה מכך שמכניס תבואותו במוץ שלה – שנפטר מחיוב מעשר ויהי מה.

דא עקא, שגם בהערמת מעשר, יכול עדיין להתחייב במעשר אם יחליט לזרות הכל (ואף הרבה) בבת אחת., כדמשמע מהרמב"ם שם גופא. אלא אם נאמר שכל החשש שמא בשגגה כהרגלו יקבץ את החלות יחד לסל אחד כדעלמא, בעוד שבמכניס תבואתו במוץ, אין רגילות לקלף אח"כ את הכל ביחד בהיסח הדעת. ולפעולת זדון לא חיישינן.

8. יש שהביאו את דעת הבכור שור שסובר שהערמה במצוות דאורייתא – אסורה, ואילו במצוות דרבנן מותרת. ומשכך טענו, שהרמב"ם הלא סובר שתרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן (פרק א' מתרומות הל' כ"ו) – ולכן הערמה במעשר מותרת. בשונה מכך חלה דהוי דאורייתא גם בזמן הזה, כדאיתא בכתובות כ"ה ע"א, יעו"ש.

דא עקא, דהלא בסתירת ההלכות ברמב"ם קעסקינן, והרי אדרבה, דעת הרמב"ם שכשם שתרומות ומעשרות הם דרבנן כך חלה הוי דרבנן , כדפסק הל' ביכורים פ"ה ה"ה: "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא"י בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה". ושוב חזר על כך בהלכות איסורי ביאה פ"כ ה"ג לגבי מצות חלה: "חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה... וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם..." .(לגבי הסוגיא בכתובות, הלא במחלוקת שנויה שם האם חלה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, יעו"ש).

אכן ניתן לקיים תירוץ זה ביישוב סתירת הסוגיות , בין הסוגיא בפסחים לעניין הערמת חלה, לבין הסוגיא בברכות לגבי הערמת מעשר. (אם כי לא לפי הרמב"ם)

9. הגר"ח קנייבסקי שליט"א בעל הקושיא הנ"ל בספרו "דעת אמונה" ביכורים פרק ו' סעיף ט"ז, מחלק בין הערמה שאדם עושה בביתו נסתר מהבריות ולא גלוי לעין, כעשיית עיסה פחות פחות מכשיעור – שאסורה הואיל והערמה מצויה היא. לבין מכניס תבואתו במוץ שהוא מעשה גדול הנעשה לעין כל בפרהסיא, ולא ניתן להסתירו, מן הסתם כרוכה הערמה גלויה זו באי נעימות מרובה... אין לחשוש אפוא שמצויה הערמה זו – על כן לא אסרוה.

והרווחנא ליישב לפי זה, מה שהביאו חברים כאן משנה מעשר שני פרק ד' משנה ג', שמותרת הערמה בפדיון מעשר שני. ובירושלמי שם איתא, שמותרת הערמה זו משום שבפדיון מעשר שני קיימת ברכה. וצ"ע מהו ביאורם של דברים, כיצד זה מתיר הערמה?...

לאור האמור מובן, יתכן שבמקום שיש ברכה מיוחדת במצווה – כמו פדיון מעשר שני שהזכירו החברים –  אין כל כך חשש להערמה, כי אנשים אוהבים ברכות , ומשכך אין חשש שאנשים ירצו להערים ויפסידו קבלת ברכה. כלומר הערמה אסורה רק במוקם שהערמה זו מצויה היא, וחישינן לזילותא ופריצת גדר גורפת. אך כל היכא שהערמה מסוג זה אינה מצויה ואינה נוחה לעשותה, לא אסרו הערמה זו.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.