הקמת שם המת - רות המואביה - תקלה וקלון בביאת נכרית


2 דקות קריאה
13 May
13May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

חג השבועות - תשפ"א (פרשת במדבר) 

"וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת וגו'..." (רות ד')

במגילת רות נכתב בפרוטרוט את העניין הגדול שהיה לבועז להנציח את רות כ"אשת מחלון כדי "להקים שם המת על נחלתו" (פרק ד' פס' י'). 

וראה ברש"י שם במקום שמפרש "מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה... אומרים זאת היתה אשת מחלון ושמו נזכר עליה.". 

גם הרמב"ן עה"ת פרשת וישב רואה במעשהו זה של בועז עניין גדול מסוד היבום. יעו"ש. 

עוד איתא במסכת ב"ב דף צ"א ע"ב שמחלון נשא את רות בהיותה נכרית.  

"שרף שנתחייבו שריפה למקום, אשר בעלו למואב – שנשו נשים מואביות". 

וכך גם מופיע במדרש רבה רות - פרשה ב' פסקה ט' - "תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותן". 

וכך גם פירש רש"י במגילת רות "כי זקנתי מהיות לאיש", שלו היה בנים במעיה של נעמי, היו מותרות להינשא להם בלא איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, "לפי שלא היו למחלון וכליון קידושין בהן, שנכריות היו ולא נתגיירו ועכשיו הן באות להתגייר ". 

והנה, ראה רמב"ם פרק י"ב מאיסורי ביאה הל' י' דפסק דישראל הבא על הגויה היא נהרגת היות ובא על ידה תקלה לישראל. 

"....אבל ישראל הבא על הגויה... הרי זו נהרגת, מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה, ודבר זה מפורש בתורה שנאמר, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו." 

הרי לן שנשואי ישראל עם נוכרית לא די בזאת שאין בהן  תפיסת אישות, אלא אף חייבים מדין תורה למחות זכר אותה אישות שישראל נכשל בה וממיתים את הגויה. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: נישואי ישראל בנוכרית דעלמא, שאין אישות תופסת בנישואים אלה ופסקינן דראוי למחות זכר אותה אישות של נכרית הנשאת לישראל ולהשכיחה "משום שבא לישראל תקלה על ידה". 

לבין; נישואי מחלון עם רות המואביה דבועז ראה בנישואין אלה כמעליותא וכעניין נכבד להנציחה כאשת מחלון וששמו יהיה נזכר עליה. 

וזאת, עד כדי כך שנישואין אלה מוגדרים (ע"פ הרמב"ן) כ"סוד היבום" ו"כגאולת שם המת". 

זאת למרות שנישאה למחלון  בהיותה נוכריה ואף אישות אין כאן.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

נעיר שכל קושיית "חילוקא" דנן אינה אלא לדעת רבי מאיר בלבד (מדרש רבה רות) שלא גיירום ולא הטבילום בשדה מואב. וכפי שפירש רש"י להדיא במגילת רות. [ברם בזוהר חדש מדרש רות מאמר רות וערפה, מובא דעה, שח"ו לא נשאום כנכריות אלא היו גיורות מעיקרא. ויש ראשונים שפרשו כן במגילת רות]. 

1. יש מהחברים שרצו להעמיד שמחלון וכליון לא נשאום כנכריות ממש, אלא גיירום ב"גיור דחוק", כגיור לשם אישות וכדומה, וכדרך שכתוב ברמב"ם בפרק י"ג מאיסורי ביאה הל' יד-טו: 

"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה', נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול... ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה... ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין ..." 

ונימא לפי זה שכך גיירום כגיור ל"שם אישות", וגיור זה מתלא תליא וקאי -אם יוודע שלשם שמים הוא וקבלו מצוות לגמרי הרי הוי גיור, ואם לא –לא הוי גיור. 

ומאחר שהתברר אצל רות שדבקה בנעמי ובאמונת ישראל לגמרי, הרי גיורה מהני למפרע כדת וכדין, ואף קידושי מחלון תפסו בה למפרע, שפיר היה עניין לבועז לגאול את מחלון גם בנישואי אשתו להזכיר שם המת על נחלתו שלא ישכח. 

ברם אם יוודע שגיורם היה רק ל"שם אישות" ולא לשם שמים, הרי דלמפרע לא תפס הגיור, וזהו שאמרה נעמי לרות וערפה – רק על הצד הזה – "היש לי בנים במעי" שאתן לכן, ואין כאן איסור "אשת אחיו שלא היה בעולמו", משום שעל הצד הזה אין כאן גיור כלל ונוכריות נחשבו, נמצא שלא היתה אשת מחלון כלל. 

2. דא עקא, הלא הרמב"ם גופא פסק להדיא שגם גיור לא לשם שמים אלא לשם אישות וכדומה, על אף שאינו גיור מעלייתא הרי בדיעבד תפס הגיור לגמרי, יתירה מכך אף אם ידוע שלא הפסיקו לרגע לעבוד עבודה זרה דינם כישראל מומר, אלא רק שנמנעים לכתחילה להנשא עמם ("חוששין לו"), כדפסק. הרמב"ם פרק י"ג מאיסורי ביאה הל' י"ז "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן" 

אם כן לדעת רש"י ודעימיה דכתב דהוי נוכריות באותה שעה ומותרות לאח שעתיד להיוולד, הרי בהכרח שלא התגיירו מעיקרא כלל וכלל, אף לא גיור לשם אישות. והדרא קושיא לדוכתיה. 

3. יש רצו לטעון, שמא רות וערפה התגיירו בשדה מואב גיור של "גר קטן", שאז הדין דהגיור מתלא תליא וקאי, אם ימחו כשיגיעו לגיל מצוות -הרי נעקר הגיור למפרע ונחשבות כנוכריות, ואם לא ימחו – הרי הגיור תפס משעה ראשונה

ובתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ביארו דהאי מחאה ואי מחאה לכשיגדל עניינו – קבלת עול מצוות שמעכבת, שהרי בעודו קטן אין לו יכולת לקבל מצוות, אלא דמסתמא יקבל מצוות לכשיגדל, לכן ממתינים עד שיגדל, אם קיבל מצוות -מהני גירותו למפרע, ואם לא -הגיור נעקר למפרע

נמצא שרות דבקה בנעמי ובאמונתה ואף קיבלה עול מצוות באומרה "באשר תלכי אלך וגו'" וכפירש רש"י שם ע"פ חז"ל, והיא היא קבלת מצוות של "גר קטן" לאחר שהגדיל (ולכן חז"ל למדו מכך דין "קבלת מצוות" בכל גר), ואגלאי מילתא למפרע שגיורת היא משעה ראשונה בשדה מואב, ואישות שהיה למחלון בה הוו קידושין ונישואין לכל דבר (כמובן כ"קידושי מיאון" דרבנן, שהרי בקטנה רק אם אביה ישראל קיבל קידושיה -קידושיה מדאורייתא). ושפיר ראוי היה להנציח שם המת על נחלתו בנישואי רות ע"י בועז הגואל, שיאמרו כולם כשיוצאת ונכנסת בנחלה: "זאת אשת מחלון" כפרש"י שם. 

ערפה – לעומת זאת – מחתה ולא קבלה מצוות, נמצא באמת שגיורה לא תקף משעה ראשונה. 

אלא מאי, עדיין יקשה מהו אפוא שאמרה נעמי "היש לי בני במעי", דמשמע שאם היו בנים ברחמה היתה משיאה את רות וערפה להם, והלא שמא יהיה גיור למפרע ונמצא שפגעו באיסור כרת של אשת אח שלא היה בעולמו?.... 

צריך לומר לפי זה, שאם אכן היו לה בנים ברחמה, היתה נעמי מייעצת להם למחות ולעקור את הגיור למפרע –שהרי רק עתה נעשו גדולות ו"הגדילו יכולים למחות" – וכך נמצא שבשופי יהיו מותרות לאחים לאחר שיוולדו, ומעתה בכדי להנשא לאותם אחים יעברו אח"כ גיור תקף חדש בארץ ישראל. 

ואכן יעויין בתוס' נזיר כ"ג ע"ב ד"ה בת בנו דכתבו בסיום דבריהם: "...משמע שהיתה רות קטנה כשהתגיירה". 

4. דא עקא.  שלפי זה יצא שמחלון וכליון גיירו אותן ונשאום כשהיו בנות שנתיים, שהרי כתוב בפסוק שם (רות פרק א' פס' ד): "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. " שהרי רק עכשיו בכניסתם לארץ נהיו נערות בנות י"ב בנות מחאה ולא קודם. ודוחק. אלא אם כן נאמר שנשאו את רות וערפה באמצע "עשר שנות הישיבה", ומנין "עשר שנים" לא מוסב על זמן הישיבה שלאחר נישואיהם, אלא מוסב על כל משך ישיבתם בארץ מואב. 

לבר מהכי, מסתבר שאם גר קטן לאחר שהגדיל באמת חפץ להיות ישראל וזהו מגמתו, אם כן לא סביר שלו היו לנעמי בנים ברחמה, היו יכולים לעשות "תכסיס" ע"י שימחו בגיור, בה בשעה כשבדעתם גם עכשיו לעשות גיור חדש למהדרין בכדי להנשא לאחים שיוולדו, שהרי בסופו של דבר רוצות ביהדות ובמצוותיה, נמצא אפוא שאין זו מחאה אמתית של אי רצון לקבל מצוות אלא למראית העין בלבד. ויעוי' בתוס' בסנהדרין שם שכשהגדילו לא צריך קבלת מצוות ממש, אלא דא גופא שלא מוחה וממשיך את יהדותו הוי כקבלת עול מצוות. וצ"ע. 

5. יש מהחברים שטענו בכמה דרכים והדגשים ואיחדנום – ואף הביאו כן משמיה דהגר"ח קנייבסקי שליט"א – יתכן ומחלון וכליון בחוששם מהלכה שלא התבררה בשעתה, האם מואבית אסורה לבוא בקהל, והרי איסור מואבי תחולתו רק לאחר הגיור ולא בנוכריותם, אשר על כן פעלו ברות וערפה "גיור על תנאי", אם יתברר שההלכה שמואבית מותרת – הרי הגיור יחול לגמרי. ואם מואבית באמת אסורה לבוא בקהל על הצד הזה אין כאן גיור וישארו בנוכירותן. 

ונשאו אותם לנשים בצנעה ,ואף נישואיהם נעשה בתנאי, אם מואבית מותרת ואז הגיור תקף, הרי מתכוונים לקידושין ונישואין ממש, ואם מואבית אסורה ומשכך אין הגיור תקף -הוי נוכרית, הרי מתכוונים שלא יחשב זה כמביאת "אישות" אלא כביאת זנות בעלמא. 

וזאת בכדי להינצל מאיסור "לא תתחתן בם", משום שכל תחולת איסור זה, אינו אלא רק ב"דרך חתנות", כפסק הרמב"ם בפרק י"ב מאיסורי ביאה הל' א-ב יעו"ש. ואם בא עליה רק דרך זנות ולא דרך חתנות, לא שייך בה כי אם האיסור מהלכה למשה מסיני ד"קנאים פוגעים בו", – וכמדוייק ברמב"ם (שם הלכ' ב, ד) איסור זה כל תחולתו (לא רק חיוב המיתה אלא אף האיסור) רק אם בא עליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל כמעשה זמרי ולא בצנעה. 

אך אם בא עליה דרך זנות בצנעה, אין כאן איסור תורה כלל וכלל, אלא רק איסור דרבנן מבית דין של חשמואי (נשג"ז) שכמובן לא היה איסור זה באותה שעה, (-ימי שפוט השופטים כאלף שנה קודם חשמונאי). 

נמצא אפוא שמחלון וכליון לא עברו איסור כלל וכלל, אף אם הגיור לא היה תקף. ולאחר שהוברר ההלכה ע"י בועז ובית דינו שמאובית מותרת, הרי אגלאי מילתא שגיורה היה תקף משעה ראשונה והיה בה קידושין ונישואין למחלון, ושפיר ראוי היה לשאת אותה לאשה להנציח גאולת שם המת בכך. 

6. דא עקא. כיצד נפרש את דברי רש"י "העוד לי בנים במעי" שאם היה לנעמי בנים הרי מותרים היו להנשא להם דאין כאן "אשת אחיו שלא היה בעולמו", משום שנוכריות היו באותה שעה. הרי קיימו ברות וערפה גיור על תנאי, ויתכן ותתברר ההלכה שמואבית מותרת, ולפי תנאם המוזכר לעיל הגיור – על הצד הזה – יהיה תקף, נמצא שהיו נשואות למחלון וכליון, ומשכך אסורות על האחים העתידים להיוולד באיסור כרת דאשת אח. 

וא"א ליישב ולומר, דלעת עתה ספק גיור הוא, וממילא רק ספק איסור אשת אח יש כאן, והן לדעת הרמב"ם ספיקא דאורייתא -מדאורייתא לקולא (ואיסור דרבנן על ספק טרם נתקן). זה אינו, משום שהרמב"ם בפרק ט' מטומאת מת הל' י"ב פוסק להדיא שספק איסורי כרת חמורים המה מספיקות דעלמא, וספיקם לחומרא מדאורייתא ממש, ואשם תלוי יוכיח. 

זאת ועוד, מסתברא שישראל הבא על הגויה וחי עמה חיי אישות כ"דרך חתנות" לכל דבר כגוי באשתו, דא גופא איסור "לא תתחתן בם", ולא יעזור תנאי מלאכותי שמתכוון "לשם זנות", משום דבלאו הכי אין תפיסת חתנות בין ישראל לנכרית, אלא דא גופא מה שאסרה תורה -לבוא עליה כדרך איש באשתו "דרך חתנות", ותנאו לא יצילו שהרי "מציאות" היא שחי עמה בקביעות גמורה כשאר גוי באשתו ומציאות זו של – "דרך חתנות" – אסרה תורה. הוי אומר אם לא גיירום לא ניצלו מאיסור "לא תתחתן בם". 

7. יש חברים שהשיבו – בכמה הדגשים והטעמות – ע"פ יסודו של הגריז הלוי מבריסק. 

דהנה פסק הרמב"ם בפרק י"ב מאיסורי ביאה הל' ה' שדין "הבועל ארמית -קנאים פוגעים בו" לא נאמר בבא על גרת תושב אלא על נוכרית דעלמא, ואין בה אלא מכת מרדות דרבנן בלבד. 

יתכן אפוא שגם איסור "לא תתחתן בם" ו"כרת" מדברי קבלה: "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר : יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָ-אוֹת:" ומסתמא גם חיוב הגויה מיתה מדין תקלה וקלון כבנות מדין, כל זה אנו אמור אלא בגויה דעלמא

אך אם היא "גרת תושב" כלומר מקבלת שבע מצוות בני נח לגמרי - התורה לא אסרה ביאה עמה. כמדויק ב"לא תתחתן בם" דמיירי בגויים עובדי ע"ז, וכשם שאין "קנאים פוגעין בו" – דומיא דזמרי ובת מדין –עובדת ע"ז, וכן הפסוק מדברי קבלה "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל וכו' כי בעל בת אל נכר יכרת ה' וכו'..." מיירי רק בעובדי ע"ז לא בגרת תושב

זולת איסור בית דין של חשמונאי מדרבנן –נשג"ז, שמשמע מהרמב"ם שקיים בכל נוכריות לרבות גרת תושב (ולכן פסק שלוקה מכת מרדות). 

ברי אפוא שמחלון דאג שתהיה רות כ"גרת תושב" ותקבל שבע מצוות, ומשכך באמת לא עבר שום איסור דאורייתא, וגם איסור דרבנן טרם היה (-אלף שנה לפני החשמונאים). 

ובאשר לכך שהיה להם "כעין אישות" כדחזינן מעניין נישואי רות בבועז כגאלת שם המת שיאמרו הבריות "זאת אשת מחלון" וכדברי הרמב"ן שהיה כאן עניין מ"סוד היבום". והלא אין תפיסת קידושים כלל וכלל בגרת תושב?... 

יתכן לחדש, דכל היכן שאין איסור בביאת גויה, הרי תופס בישראל בהן אישות של בני נח, כל היכא שמייחדה לעצמו להיות כ"אשתו", שהרי לא גרע זאת מ"אישות בני נח" דעלמא, יעויין במשנת ר' אהרן שאישות זו דבני נח לא נעלמה מעם ישראל לחלוטין לאחר מתן תורה, ו"פילגש" תוכיח דהוי בלא חופה וקידושין ובכל זאת יש כאן "אישות" מסוימת, וכן שפחה חרפה לעבד עברי, ואשת יפת תואר לאחר ביאה ראשונה במלחמה, ועוד, ובכל זאת יש כאן "משהו של אישות" ביניהם, מהו טיב "אישות" זו? – הוי אומר: אישות "דבק באשתו" ו"בעולת בעל" הקיים בבני נח שתחולתה שייכת גם בישראל באופנים מסוימים, ויש עוד ראיות לזה ואכמ"ל. 

מעתה, יובן ההקשר ליבום יהודה ותמר כדברי הרמב"ן, שהרי גם ליהודה ותמר לא היה בה בבניו אלא אישות קמאית דבני נח בלבד טרום מתן תורה, ונהגו "עניין יבום" בכהאי גוונא גם בלי חיוב יבום, והכא נמי דכוותא באשת מחלון שאישות כבני נח היה ביניהם, ועניין יש להמשיכה ולהנציחה כמנהג הקדמונים... 

אף הוסיפו החברים, שלא ראינו להדיא בחז"ל – גם לאומרים שלא גירום, שנענשו במיתה בעוון זה, אדרבה אמר רשב"י בב"ב שם שנענשו משום שעזבו את ארץ ישראל (וכך כתב הרמב"ם פרק ה' ממלכים הל' ט' –שלא נענשו אלימלך, מחלון וכליון אלא על חטא ירידה מהארץ), משמע שלא היה להם חטא חמור יותר. וגם מה דכתיב ב"ב צ"א ע"א "יואש ושרף – שנתחייבו שריפה למקום", הן רשב"ם ותוס' לא פרשו דבר, ולעומת זאת רבנו גרשום פירש שם שגם זאת על עזבם את ארץ ישראל (אלא שגנאי היה להם וקפידא שמימית ש"בעלו מואביות" ולא ישראליות, אך לא איסור גמור כדמוכח לכאורה מדברי הברייתא שם). והוא כדאמרן. 

נעיר בצידו, שאינו מוסכם הדבר, דיש הסוברים שאף בגרת תושב קיים איסור תורה של "לא תתחתן בם" (רד"ע, מנחת חינוך, יד איתן ועוד. ברם יעוי' בכלי חמדה ח"ה וחמדת ישראל קכ"ג דמשמע שאכן גרת תושב אינה כשאר נוכריות לעניין איסור ביאה, וכן מטין משמיה דהגרי"ז הלוי כנ"ל). 

8. יש מהחברים שטענו שיתכן שאם בסוף הנכרית מתגיירת כדת וכדין – אין איסור זה דבעילת נוכרית למפרע, משום שהוכיח סופה על תחילתה שרוצה להדבק בעם ישראל ובאמונתו. ובדומה לזה יש שטענו, דכל היכא שישראל הבועל מת לבסוף, אין דין תקלה וקלון למחות זכר דבר זה לאחר מותו. וצ"ע בכל זה. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.