"הרהור כדיבור דמי" - איש אינו יוצא בשמיעת ברכת המזון מאשה


5 דקות קריאה
09 Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ראה במסכת ברכות דף כ' ע"ב בדעת רבינא שמסתפק האם חיוב נשים בברכת המזון דאורייתא הוא או דרבנן (משום שאינן בברית, ארץ ותורה) 

ומבואר שם בגמ' דנפקא מינה, לאפוקי רבים ידי חובתן.

אם חיוב נשים דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. 

אולם, אי אמרת שחיובן רק מדרבנן הרי שרואים אותן כמי שאינן מחוייבות במצווה כלפי חיוב דאורייתא, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. 

כלומר, אם ננקוט שברכת המזון בנשים מדרבנן -לדעת רבינא האיש לא יצא בשמיעתו את ברכת המזון מאשה מדין "שומע כעונה" - דהאשה אשר אינה מחויבת בברכת המזון אין בכוחה להוציא את המחוייב במצווה מדין "שומע כעונה". 

והנה, ראה שם בגמרא באותה הסוגיה (ברכות כ' ע"א) דרבינא עצמו סובר ש"הרהור כדיבור דמי". 

כלומר, אדם יכול לצאת ידי חובה בתפילה וברכות וק"ש ע"י "הרהור" המילים בלבד. 

מתבקש אפוא שאדם שאינו יודע את נוסח ברכת המזון, אם חברו ישמיע לו את התיבות והוא שומע ומהרהר – הרי כבר יצא בכך ידי חובת ברכת המזון (אף בלעדי דין "שומע כעונה" ותנאיו) שהרי "הרהור כדיבור דמי". 

וחזינן דלא היא -אף לדעת רבינא גופא! 

וקשה, מאי שנא: 

בין: "הרהור כדיבור דמי" שלדעת רבינא יוצא בכך ידי חובה בכל אנפי, ברכות, תפילה, ק"ש וכדומה. 

לבין: אדם שאינו יודע לברך, שאם שומע את הברכה מאדם אחר שפטור, לא עולה לו שמיעת הברכה להיחשב "הרהור כדיבור דמי" אף לדעת רבינא, ואינו יוצא בכך ידי חובה.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. קושיית "חילוקא" דנן - קושיית רבי עקיבא איגר היא, בשו"ת תניינא ס' קנ"א: 

"...אולם עדיין קשה לי בהא דאמרינן ברכות (דף כ' ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, נ"מ לאפוקי רבים יד"ח, הא רבינא לשיטתיה דהרהור כד"ד, אף אם אשה בבהמ"ז דרבנן, מ"מ מדאורייתא יוצאים האנשים בברכתה להם, דעכ"פ הוא בכלל הרהור, אלא דמדרבנן אין יוצאים, ולגבי דרבנן נימא אתי דרבנן ומפיק דרבנן ויהי' יוצא מדין שומע כעונה,..." 

כלומר לדעת רעק"א אף אי נימא "הרהור כדיבור" -כל זה דווקא מדין תורה, אך מדרבנן – גם לדעת רבינא – חייב אדם לומר דווקא בפה [או עכ"פ ע"י "שומע כעונה"], ולא סגי בהרהור. ולמעשה בהך כבר תתיישב הקושיא, דלמרות ש"הרהור כדיבור דמי", מ"מ מדרבנן לא סגי בהרהור אלא צריך דווקא אמירה בפה, ולכן בעינן לדין "שומע כעונה" ומשכך, אין אשה מוציאה איש בברכת המזון, דאין מחויב מדרבנן מפיק מחויב מדאורייתא. 

אלא שממשיך רעק"א לקיים את קושייתו, דהכא שהאיש שמע את אמירת אשתו והרהר בדבריה, הרי כבר יצא את החיוב "דאורייתא" של ברכת המזון, ומשכך מדוע באמת אשה לא תוציאנו לגמרי, הלא את החיוב "דאורייתא" יוצא בהרהור הבא משמיעת אמירת אשתו, ובד בבד בו זמנית כבר יכול לצאת בברכת המזון שלה מדין "שומע כעונה", שהרי אינו נזקק ל"שומע כעונה" אלא בשביל החיוב "דרבנן" בלבד שנותר לו, ועתה חיוב האיש והאשה שווה ו"אתי דרבנן ומפיק דרבנן". 

כלומר לדעת רעק"א, מהני בו זמנית בחדא מחתא לקיים "הרהור כדיבור" (שמוציאו יד"ח ה"דאורייתא") ובו זמנית לצאת גם ב"שומע כעונה" (לצאת יד"ח ה"דרבנן"), ויוצא בחדא מחתא ידי חובה ע"י שניהם, הן את ה"דרבנן" והן את ה"דאורייתא". 

ויש לעיין בדברים, דהלא בפשטות, עד שלא הרהר את כל נוסח ברכת המזון עד לסופו, עדיין לא יצא את ה"דאורייתא", וכיצד אפוא נאמר שבו זמנית יוכל לצאת ידי חובת ה"דרבנן" ע"י -שומע כעונה, אם ב"תוך כדי" עדיין לא קיים את ה"דאורייתא", שהלא טרם סיים הרהורו בשמיעת ברכת המזון ממנה. וצ"ע. 

2. חברי "חילוקא" טענו בישוב הקושיא, דמסתברא שהרהור מהני רק אם מבין את הלשון אותו מהרהר, אולם אם אינו יודע את שפת לשון הקודש, הוי כשומע הגיית מילים חסרי משמעות, מסתברא שלא יועיל הרהור כדיבור על מה ששומע, שהרי אינו מבין כלל את הנאמר, על מה יהרהר אפוא?... 

מאידך, "שומע כעונה" מועיל גם באדם שאינו מבין את השפה, [בשונה מ"הרהור כדיבור"], משום ששומע כעונה מייחס אליו אמירת חברו כאילו אמרם, ודינא הוא שאמירת לשון הקודש נחשבת אמירה מעלייתא גם למי שלא מבין את שפת לשון הקודש כידוע (ולא דמיא לאמירת ברכה בלעז שמועיל רק לדובר אותה שפה), ולכן מהני גם ע"י "שומע כעונה". 

אם כן נעמיד אוקימתא, דמיירי שאינו מבין את השפה [שאינו דובר לשון הקודש, או באופן שאינו מבין דיו את משמעות המילים], ולכן לא חשיב "הרהור" כלל וכלל, אלא רק שייך להוציאו מדין "שומע כעונה" בלבד, והיות וחיוב האשה דרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. 

וכוונו בזה ליישוב החזו"א באו"ח ס' כ"ט ס"ק ז' ועוד גאונים. 

3. עוד רבים העמיקו – בכמה הדגשים והטעמות – שיש לחלק בין עומק המחשבה והריכוז הנדרש ב"שומע כעונה" לבין עומק המחשבה והריכוז הנדרש להיחשב "הרהור כדיבור". 

בעוד ש"שומע כעונה" סגי בשמיעה בעלמא בלא להתבונן במובן המילים, הנה "הרהור כדיבור" –כשמו כן הוא, דורש התבוננות במלים שאומר. ואם אינו מתבונן במילים, אלא רק מריץ אותם בראשו בחטף -לא חשיב "הרהור" כלל. 

ונימא דבהכי עסקינן, שהרי אשתו אומרת את ברכת המזון, ואם אינו מתבונן במילותיה [סוף סוף בעם הארץ עסקינן שאינו בקי בברכת המזון] אלא רק שומע בעלמא בלא התבוננות, ומשכך אין כאן "הרהור כדיבור". 

וכוונו בזה לדברי הגרי"ש אלישיב בהערותיו לברכות שם. 

4. ובאופן דומה יש שטענו: החזו"א חידש לדינא _גליונות על חידוש הגר"ח הלכות תפילה) שאדם הבא לצאת ידי חובה ע"י שומע כעונה ואינו מרוכז ומחשבותיו משוטטות ["חולם"], מ"מ יצא ידי חובת שומע כעונה, [וסגי שהתכוון מעיקרא לצאת]. 

וכן בתפילה בפה – על אף שמחשבותיו משוטטות ואינו מרוכז בתפילתו כדבעי, מ"מ יצא בהך ידי חובת תפילה (זולת אם לא כיוון בברכת אבות), למרות שמצוות צריכות כוונה, -לא הוי לעניין זה "שלא בכוונה". 

וכלשונו שם: "שיש לו ידיעה כהה שמתפלל, אלא שאין לבו ער כל כך, בידיעה כזו סגי בדיעבד". 

משום שעל אף שאין כאן "כוונה עמוקה", מ"מ "כוונה שיטחית" איכא, שהרי אם תשאל אותו למעשיו מיד ישיב – שהוא מתפלל או שומע קידוש, - ובהך סגי למחשב "כוונה שטחית". 

ונימא לפי זה, דכל זה מהני לגבי תפילה בפה או "שומע כעונה", ברם, "הרהור כדיבור" - לא סגי בהכי, משום ש"הרהור" עניינו שמתבונן במילים שאומר, אמנם לא נדרש להבין עומק ביאורי התפילה ומשמעות המילה, אך צריך מיהא למודעות גמורה ולריכוז במה שחושב והוגה, ושלא יריץ במוחו נוסח התפילה כמעשה "אוטומטי" כמו – שלצערנו קורה לא אחת – בתפילה בפה וב"שומע כעונה"... 

ואתי שפיר הנפק"מ של רבינא דבהכי עסקינן. 

ואכן החזו"א באו"ח ס' כ"ט ס"ק ח', כתב כעין זה בישוב הקושיא. 

5. יש מחברי "חילוקא" שטענו דכל היכא שמכוון לצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה" הרי הוי ככוונה היפוכית לא לצאת ב"הרהור כדיבור", שהרי המכוון לצאת בשומע כעונה מכוון שדיבור חברו יעלה לו ויתייחס אליו בשמיעתו זו, בעוד ש"הרהור כדיבור" עניינו שעצם הרהורו העצמי הוא הוא הדיבור שמוציאו ידי חובה. 

ודמיא לנידון הראשונים והאחרונים גבי "קנין המועיל וקנין שאינו מועיל" [יעוי' חו"מ ס' קצ"ח סע' י"ב ורמ"א חו"מ ס' רס"ח א'], כלומר שעשה שני מעשי קניין, באחד התכוון לקנות ובאחר לא התכוון, ובמה שהתכוון –לא היה מהני לקניין, בעוד שבהקניין שלא התכוון אליו –כן מהני לקניין, דיש שפסקו דלא קנה בקניין המועיל, משום שעל אף שהתכוון בסך הכל לקניין, לא התכוון למעשה לקנין השני המועיל, אלא רק לראשון, ולכן לא עלתה לו. 

[ונציין בצדו, שיש הפוסקים שקניין המועיל ואינו מועיל –מהני, ובלבד שהיה דעתו לקנות באותו זמן. יעוי' משנה למלך הלכות זכיה ומתנה פרק ב' הל' ט' ועוד]. 

וכוונו בזה לדברי שו"ת בית שלמה שכעין זה כתב. 

6. אכן החזו"א באו"ח ס' כ"ט ס"ק ז' הביא את דברי שו"ת בית שלמה שתירץ כן. אך דחה סברה זו באומרו, דסו"ס היות ובשומע כעונה צריך להתכוון לשמוע, והשמיעה הן תלויה ב"הרהור", אם כן סגי בהכי להיחשב שהתכוון להרהר ולצאת ידי חובה

יתכן לבאר דברי החזו"א, שאדם שבא לצאת ב"שומע כעונה" אינו צריך כוונה יחודית לצאת בדין של "שומע כעונה", אלא סגי שישמע ויתכוון לצאת בשמיעת המילים, ובלא עומק נוסף [וכי המון העם שיוצאים יד"ח בשומע כעונה מבינים את המהות הלמדנית של "שומע כעונה"?... מסתברא שאף אינם יודעים שנקרא "שומע כעונה", אלא רק יודעים שצריכים עתה לכוון במילים הנשמעות], וברי שהכוונה לצאת במילים הנשמעות כמוה כלצאת בהרהור שיש לו במילים, וקשה לחלק בין הדברים ולומר דהוי כאילו מתכוון לא לצאת בהרהור אלא דווקא ב"שומע כעונה". 

[אם כי יש מהחברים שטענו, היות ו"תכסיס" למדני שונה יש לדין "שומע כעונה" מ"הרהור כדיבור", אינו בדין ששני העניינים החלוקים זה מזה -יעלו לו כאחד. וצ"ע הדברים]. 

7. החזו"א שם ס' כ"ט ס"ק ז', מיישב כיש האומרים דתרי "רבינא" איכא, יש רבינא הקדמון שהיה בן דורו של רב חסדא (דור שני מהאמוראים). ויש רבינא בתרא שהיה בצעירותו תלמיד של רבא, ובזקנותו מבית מדרשו של רב אשי, והיה מעורכי התלמוד (דור חמישי-ששי באמוראים), 

אם כן נימא, שדברי רבינא בתחילת כ' ע"א בברכות שפונה שם בספיקו לרבא האם חיוב נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, ומביא נפק"מ זו של שומע כעונה וכו', הוא רבינא בתרא (שהיה בצעירותו תלמידו של רבא), ומאידך בתחתית אותו עמוד -רבינא האומר "הרהור כדיבור דמי" -הוא רבינא קמא בן דורו של רב חסדא. וקושיא מעיקרא ליתא לפי זה, וכי גברא אגברא קרמית?... 

אף ציין החזו"א את "מעדני יום טוב" ברא"ש ס"ק ג' שכן כתב, ואף כתב שם שיתכן שיש הגורסים בסוף העמוד "רב אבין" במקום "רבינא", ואתי שפיר. 

8. באופן נוסף טענו חברי "חילוקא": שאכן רבינא הסתפק האם חיוב נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, אך דברי הגמ' שם לאלתר "למאי נפק"מ להוציא אחרים ידי חובה בשומע כעונה", אין הכרח שדברים אלו רבינא אמרם, יתכן שרבינא רק מסתפק האם חיוב נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן בלבד [ונפק"מ רק בהך גופא מצווה דאורייתא עלתה בידם או רק מצווה דרבנן, וכן נפק"מ לגבי ספיקות האם דינם לקולא או לחומרא). אלא שהגמ' היא זו שמביאה נפקא מינה זו לדידן (לא לדעת רבינא) האם אשה מוציאה איש בברכת המזון וכו', שהרי כידוע אנו לא פוסקים את רבינא לגבי "הרהור כדיבור", אך לעומת זאת פוסקים אנו את רבינא שיש ספק האם אשה בברכת המזון חיובה דאורייתא או דרבנן. וממילא לדינן בהחלט איכא נפקא מינה זו אשר הגמ' מביאה [למרות שנפק"מ זו אינה מתאימה לשיטת רבינא מכוח הלכה של הרהור כדיבור]. ואתי שפיר. 

ואכן יעוי' ברעק"א גופא – בעל קושיא דנן – שכבר הביא תירוץ זה שם. 

9. יש מחברים שטענו, דהנה יש לחלק בין "הרהור" בעלמא דמהני כדין "הרהור כדיבור דמי", לבין הרהור הבא מכוח שמיעה פסולה, כהרהור שבא משמיעת אשה שפסולה אמירתה כביכול לברכת המזון דאורייתא, שהרי בה מהרהר -בשמיעה הפסולה, ולמעשה כל שמהרהר בדיבור פגום ופוסל –לא מהני לצאת בהרהור זה ידי חובה. 

יש שהקשו על טיעון זה, דהלא דמיא למעיין בברכון שלפניו ובכתוב בו, ומתכוון בהרהורו זה לצאת ידי חובה, דפשיטא שעולה לו כדין "הרהור כדיבור" דמאי שנא, ולא נאמר שמערער בדבר פסול [שהרי אין בכוח הברכון להוציאו ידי חובה], והכי נמי דכוותא, דהלא אין אמירת האשה אלא כמשמשת ברכון ["היכי תמצי"] עבור המילים שבהן מהרהר, ומדוע לא מהני הרהורו זה. ושמא יש לחלק. ויש לעיין.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.