וידוי לאחר שפייס את חברו – גזילה - לשון הרע ושאר עבירות "בין אדם לחברו" - הונאת דברים


6 דקות קריאה
03 Sep
03Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת כי תבוא 

"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:" (דברים כ"ז)

בשו"ע ס' תר"ז סעיף ד' פסק "עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שינה עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם." 

ומשנ"ב שם ס"ק י"ג מבאר שחיוב וידוי הוי אף על עבירות ש"בין אדם לחברו". 

זאת למרות שכבר פייס את חברו וחבירו אף מחל לו היות שמי שעבר על "עבירת בין אדם לחברו" עבר גם על ציוויו של מקום

"אפילו הכי יכול וכו' - אף בין אדם לחבירו, גנב וגזל וכדומה, אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה, מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם, דמכל מקום בין אדם למקום חטא". 

יחד עם זאת נוקט המשנ"ב שם: "אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה, כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ ראשון, א"צ להתודות ביו"כ שנית". 

ובשער הציון שם ס"ק י"ג מוסיף שאפשר שאף ביוה"כ הראשון אין צריך להתודות היות שכבר פייס את חבירו (ומקורו מהפמ"ג שם משבצ"ז ס"ק א'.). 

זאת למרות שאף הונאת דברים היא עבירה מדאורייתא של "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיך" (ויקרא כ"ה) וכפי שכתב המשנ"ב גופא לעיל ס' תר"ו ס"ק א' במפורש. 

לעניין זה ראה בספרו של חפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ד' סע' י"ב) שפסק שלאחר שפייס את חברו על שדיבר עליו לשון הרע, עדיין צריך להתוודות ביום הכיפורים על כך, זאת מחמת המרכיב של "בין אדם למקום" הקיים בחטא זה. 

וקשה, להני פוסקים, מאי שנא: 

בין: גניבה, גזילה, לשון הרע ושאר עבירות "בין אדם לחברו" שעל אף שפייס את חברו ומחל לו, שומה עליו להתוודות ביוהכ"פ לעולם, משום שחטא בכך גם ב"בין אדם למקום". 

לבין: מקניט את חברו בדברים [ועני המהפך בחררה], שלאחר שפייס את חברו ומחל לו -א"צ להתוודות עליהם לעולם, ואפשר שאף אינו צריך להתוודות כלל, שכביכול לא חטא כלל למקום, למרות שעבר על ציווי המקום -"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיך." 

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה סגנונות העולים לדרך אחת ואיחדנום – כלל עבירות "בן אדם לחברו" התורה אסרה את גוף מעשה העבירה אף במקום שלא נגרם לחברו צער ואי נוחות כלשהו, ואף אם חברו לא מקפיד כלל על כך ולא אכפת ליה. כגנבה וגזלה, שאם גוזל חברו שווה פרוטה, ודבר של מה בכך הוא לנגזל, ואינו חש חסרון ו"נפקא מינה" באבדן ממון פעוט זה, מ"מ -גזלה הוי וחיובי גזלן עליו ככל חומר הדין (אלא שהנגזל יכול למחול על חיובו זה ויפטר הגזלן להשיבו). וכך על זה הדרך בכל חטאי בין אדם לחברו כמזיק, חובל ואף מקלל את חברו וכל כדומה לזה, שלא צער החבר וכאבו הוא הוא גוף העבירה הבלעדי, אלא התורה אסרה את עצמות המעשה  –עצם לקיחת הממון, החבלה, ההיזק וקללת החבר וכדו' – הוא גופא האיסור ויהי מה

אף חטאי לשון הרע, התורה אסרה לדבר בגנות חברו אף אם החבר בר מעלה וענוותן שאין הדבר מכאיבו ומצערו כלל ולו במעט. שעצם דיבור לשון הרע המגנה ומפחית את ערך החבר בעיני השומע -הוא גופא האיסור. 

בשונה מכך "לא תונו איש את עמיתו", שהתורה אסרה את גרימת הצער ואי הנוחות הנגרמת לחבר ותו לא מידי, אך כל היכא שפעל דברי הקנטה לחברו ואף נתכוון לכך, אך חברו לא חש צער בכך "כי הוא זה" (ולו אף משום שלא הבין משמעות ההקנטה), אין כאן חטא, ואין עבירה בידו כלל, שהרי "לא תונו איש את עמיתו" כתיב, דהיינו "לא תצערו" -ולא נגרם צער. [זולת שיתכן וחטא ב"נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" בלבד]. 

ומובן לפי זה: חטאי בין אדם לחברו אכן דורשים וידוי ותשובה אף לאחר שפייס את חברו, משום שהעבירה היא עצם המעשה -מעבר לגרימת הצער ופגע החיסרון הנגרם לחבר, ולכן אין די בפיוס החבר, אלא נדרשת כפרה גם על עצם מעשה האיסור שביצע שאף הוא מגוף האיסור [שאמנם קיים בעבירה פגיעה וחבות בחבר, אך בנוסף גם קיים חבות לשמים שהיא מעבר לחבות בחבר], ואין די בפיוס החבר לבטל ולעקור זאת כלא היה

לא כן לגבי הקנטת החבר, שכאמור כל תחולת האיסור –שגרם צער לחבר בפועל ולא מעבר לכך, ולאחר שהתפייס החבר ומחל על צערו כלא ארע דבר, נמצא כביכול שאין יותר את פגם הצער והקנטה -ונמחל ותוקן כל רושם החטא, [שלא מונח בחטאו מעבר לצער זה], ומשכך אין צורך יותר בווידוי ותשובה. 

2. כהמשך לאמור לעיל, הנה בפרי מגדים דנן (ס' תר"ז) אכן לא ביאר טעמו של דבר, מדוע יש חילוק בין הקנטת דברים שאינו נחשב שיש בו מרכיב "בין אדם למקום" לבין שאר עבירות בין אדם לחברו שבהן יש גם מרכיב "בין אדם למקום". אכן, יעוי' בפרי מגדים בס' קנ"ו באשל אברהם ס"ק ב' ד"ה שעמד בזה וביאר זאת: 

"...והא בין אדם לחבירו נמי בין אדם למקום מקרי.... וכבר נתקשינן כיוצא בזה... וצ"ל כל שאין עושה בקום ועשה עבירה כי אם הכעיסו בדברים והקניטו וכיוצא בזה מיירי, אבל גזלו וכדומה בין אדם למקום נמי מקרי ומצוה לשנאותו..." 

וצ"ב כוונתו מהו כוונתו "שאין עושה בקום ועשה עבירה", הרי גם לצער חברו ולהכעיסו הוי מעשה בקום ועשה?... 

יתכן שכוונתו כאמור לעיל ב1 שאין מעשה ההקנטה וההכעסה נחשבת עבירה בעצם אלא רק אם הביאה תוצאותיה תחושות כעס וצער לחבר, אך אם לא צלחו מעשיו ולא הצטער חברו כלל –נמצא שלא חטא. בשונה משאר עבירות "בין אדם לחברו" שיש "צורת עשייה" שאסורה בעצם המעשה, בלא קשר לתוצאות כאב, צער וההקפדה, ואף אם לא יגרמו תחושות צער, פגיעה והקפדה כלל לחברו, מ"מ עבר את עבירתו בכך כגזלן, גנב, ומזיק וכדומה לזה. כלומר עצם לקיחת הממון, היזק הממון החבלה וכדו' אסורה. הרי לן שהמעשה אסור בעצם בלי קשר לתחושות החבר. 

יעוי' במשנ"ב הוצאת "דרשו" שבהערותיהם שם הבינו אחרת את דבריו, ובדומה להלן 3 א': 

3. רבים הדגישו וציינו בדרכים שונות את חומרת חטאי בין אדם לחברו דעלמא בשונה מחטא הונאת דברים –הקנטת חברו. כדלהלן: 

א- חטאי בין אדם לחברו ברובם נפעלים ע"י מעשה גמור כגניבה וגזילה וכדו', וחומרתם רבה במשפטי נזקין שבין איש לרעהו, בעוד שהקנטה בדברים הינו רק דיבור בלבד. ולכן חטא במשפטי הנזיקין דורשים כפרה גמורה כבין אדם למקום. 

אכן יקשה על זה מחטאי לשון הרע כנזכר ב"חפץ חיים", שדורש וידוי למרות שפייס את חברו, והלא אף הוא מחטאי הדיבור. [אמנם יעוי' להלן בב' ישוב לזה] 

ב- רוב חטאי בין אדם לחברו עניינם "מזיק", שפועל נזק ממשי לחברו, כגנב וגזלן ושאר נזקי ממון וגוף, ואף מקלל חברו יתכן ומחיל השפעה רעה כלשהי. יתירה מכך, גם לשון הרע עניינו -"מזיק", שמזיק את חברו בדיבורו הרע שמוריד מערכו, חינו ומעמדו למול השומעים, ולעיתים פוגע בפרנסתו, זיווגו, שלום בית וכדומה. 

בשונה מהקנטת חברו, שאין זה [בדרך כלל] אלא מילים הפוגעת בתחושה בלבד, ואין בכך באמת היזק ממשי. 

אכן יקשה על זה, שלעיתים הקנטה מכאיבה כמדקרות חרב, ודמו שותת וכואב מכוח אלימות מילולית, אדרבא עוד טפי וטפי מחבלת גוף... [ויש לחלק]. 

ג- חטאי בין אדם לחברו תחולתם אף אם לא מודע החבר שנעשה לו היזק, חבלה, קללה, גזילה וכו', יתירה מכך, גם אם לא יוודע לו לעולם נזק זה, בעוד שבהקנטת דברים כל תחולת האיסור רק אם מודע החבר לעניין הצער. 

ד- רוב חטאי בין אדם לחברו התורה קצבה ענישה על כך, בין ענישה תשלומין ממון וקנס, ובין מלקות וכו', ולכן חומרתם גדולה יותר, שאף אם פייס חברו נדרש הוא לוידוי ותשובה, לעומת זאת בהקנטת דברים אין עונש בדי אדם כלל, לא ענישת גוף אף לא ממון, לכן סגי בפיוס חברו שנפגע. 

יקשה על זה מחטאי לשון הרע שאינו נענש בידי אדם ואף אינו משלם, ולמרות היות החטא "בין אדם לחברו" -"ארור מכה רעהו בסתר", מ"מ כמצוין בחפץ חיים נדרש וידוי ותשובה. 

ה. יש מהחברים שציינו שלשון הרע שאני, ואין להוכיח ממנו כלל לעניינינו, משום שבו יש מרכיב גמור של בין אדם למקום, שהרי פסק החפץ חיים דכל היכא שהתכוון לספר לשון הרע לגנות את חברו, והשומע לא האמין דבריו ולא הושפע מהדברים כלל, בכל זאת עבר המספר באיסור לשון הרע דאורייתא. 

כדכתב בספר חפץ חיים הלכות שלון הרע כלל ג' סעיף ו': 

"וְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם לֹא בָּא עַל יְדֵי הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ שׁוּם רָעָה לְהָאִישׁ הַהוּא, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ הַשּׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן מִּכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לַנִּדּוֹן שׁוּם רָעָה עַל יְדֵי דִבּוּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ." 

והנה אם כל איסור לשון הרע הינו  "בין אדם לחברו" כ"מזיק חברו" וכדומה, שמרע בדיבורו ומזיק לחברו שמשפילו ומוריד מכבודו ומעמדו, או פרנסתו, זיווגו וכדומה, הרי כאן לא הועילו מעשיו כלל, ונמצא שעשה מעשה להזיק -בלא שארע נזק בפועל, ודמיא לזורק אבן בכלי והאבן לא פעלה שבר בכלי –שאין בו עבירת מזיק, ומודע נחשב שעבר עבירה גמורה [מעבר איסור "המתכוון לאכול בשר חזיר וכו'"], הוי אומר שהתורה ציוותה שהאדם יבלום את פיו -שאסרה לדבר דיבור רע על חברו העלול להזיק -בכל אופן שהוא אף בלא שיהיה תוצאת נזק בפועל, כלומר בנוסף הוי כמצווה של "בין אדם למקום" -לא לדבר לשון הרע "נצור לשונך מרע" ויהי מה. 

4. על כל התשובות שנאמרו בטוטו"ד -נעיר: 

מלבד עצם חילוקו של הפרי מגדים [שהובא במשנ"ב] המוקשה לנו, שבעוד שאר עבירות שבין אדם לחברו דורשות וידוי ותשובה על אף שכבר נתפייס חברו, לעומת זאת הקנטת דברים אין צורך בוידוי לאחר הפיוס, הנה יש בדבר קושיא נוספת – הקשה לא פחות – הפרי מגדים לא הסתמך לכאורה על סוגיית הש"ס או דברי ראשונים, הוי אומר שסברה אלימתא עמדה לו לחלק בין הדברים –להלכה ולמעשה לדינא. 

הדעת נותנת שסברה אלימתא זו צריכה להיות חדה וברורה כזו שאינה מאפשרת להניח צד אחר לעומתי שאין לחלק ביניהם, שאם לא כן, כיצד אפוא הפרי מגדים [והמשנה ברורה] מכריעים כך -הלכה ולמעשה. הלכך, יש לעיין בישובים שנאמרו, האם אכן די בהם בכדי להביא חילוק חד וברור המכריח פסק זה [כביכול שלא הגיוני להניח אחרת...] ואכתי צ"ע. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.