2 דקות קריאה
26 Feb
26Feb

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ראה מגיד משנה הלכות שבת פרק ב' משבת הלכה י"ד, שפוסק לגבי חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת ועושין לו כל צרכיו אע"פ שאין במניעת הדבר סיכון לחולה. 

לדוגמא, מותר להדליק מדורה כדי לחמם חולה מסוכן למרות שניתן לחממו בבגדים כסתות ודי בהכי. 

"...אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו, לפי שאם יש בו סכנה, הא משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה ." 

וכן פסק בשו"ע חלק אורח חיים סימן שכ"ח סע' ד'. 

"מכה של חלל אין צריך אומד... עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ..." 

וראה במשנ"ב שם ס"ק י"ד דמביא הפוסקים שביארו בכוונת השו"ע לפסוק כהרב המגיד.  

"כל שרגילים מאכלים ורפואות, ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא, כיוון שהחולי יש בו סכנה, ויש בדבר צורך קצת, ורגילין לעשות לו בחול, עושין גם בשבת (מגיד משנה)". 

ובהמשך שם מביא במשנ"ב וכן בביאור הלכה, שרבים מהפוסקים חולקים על כך ולמעשה, נקט לדינא שנכון להחמיר ולא לחלל שבת בכהאי גוונא. 

והנה, תנן במסכת יומא דף פ"ב ע"א "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די." 

ופרשו בראשונים דמיירי בחולה שיש בו סכנה ואעפ"כ בעינן אומדנא של בקיאים, שיאמרו לנו שבלא אכילה זו עלול להסתכן ולמות. 

לעניין זה ראה ביאור הלכה ס' שכ"ח סע' ד'. 

וכך גם פסק בשו"ע בהלכות יוהכ"פ סימן תר"ח סעיף ז' 

"חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, -מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות..." 

ויתירה מכך, אפילו אם אומרים הרופאים שמסתכן בחייו אם לא יאכילוהו, מ"מ אם די שיאכל פחות פחות מכשיעור ולא יסתכן בכך, אין היתר להאכילו כשיעור. וכנפסק בשו"ע שם סעיף ז-ח: 

"כשמאכילין את העוברות או את החולה מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף... ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילין ומשקים אותו כל צרכו (מיד)." 

זאת למרות שברי שחולה שיש בו סכנה "צורך יש לו" באכילה כדעלמא בימי החול. 

וקשה, לדעת הרב המגיד, השו"ע והני פוסקים, מאי שנא: 

בין: חולה שיש בו סכנה בשבת,  שעושין כל צרכיו החיוניים בחילול שבת אע"פ שאין במניעתם משום סכנה לחולה. 

לבין: חולה שיש בו סכנה ביוהכ"פ, שאין להאכילו אפילו פחות מכשיעור עד שנדע שבלא זה מסתכן בחוליו. 

זאת למרות שברור שאכילה ושתיה הם צרכים חיוניים לחולה .


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. קושיא זו – קושיית הביאור הלכה היא שם בס' שכ"ח ד"ה "כל שרגילים": 

"כל שרגילים וכו' - זהו לשון הרמב"ן בתורת האדם, וכתב המגיד משנה דמזה משמע דאע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא עכ"ל. ולענ"ד צ"ע, דלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על סברא זו, דהרי רש"י כתב חולה שאב"ס שאם לא יעשו לו רפואה זו לא ימות עכ"ל, משמע דיש בו סכנה פירושו דמסוכן הוא אצל התרופה, וכבר הביאו ב"י ...  

ועוד ראיה ממתניתין (ביומא) חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין, ובלא אומדנא אין מאכילין כמבואר בתוס' מפנין קכ"ח ע"ב ד"ה קמ"ל, ובמאירי שם, ובתוס' ישנים יומא שם. ומבואר בכמה ראשונים דמתניתין מיירי בחולה שיש בו סכנה, אלמא דצריך אומדנא אם מסוכן לו התענית, אע"פ דבחול בודאי היינו נותנים לו לטעום ממאכלות היפים לחולה, אעפ"כ ביוה"כ בעינן אומדנא. וכן פירש"י במתניתין שם ע"פ בקיאין אם יאמרו שאינו מסוכן אם אינו אוכל, וממילא ה"ה לענין חילול שבת. ועוד שהרי דעת ר"י שאין מאכילין אותו עד שנסתפק שמא ימות, ואף לר"ת דפליג ע"ז כתב נמי אע"ג שהוא אינו אומר שימות מ"מ חיישינן שמא יתעלף ויסתכן, ולא תלוי כלל באמירתו, דהרבה פעמים אינו יודע אם הוא מסוכן, אלמא דאפילו לדידיה נמי דוקא משום ספק סכנה, אבל לא משום דטוב ויפה לו ..." 

ומכוח זה הכרעת המשנה ברורה שבאמת אין להסתמך על זה, ויש להחמיר לא לחלל שבת במקום שמניעת הדבר לא תסכן את החולה. 

2. למעשה קושיא זו כבר קדמו ה"חלקת יואב" לגאון מקוטנא, בשו"ת ח"א או"ח ס' י"ד. 

וחילק בין היתר פיקו"נ בחילול שבת דהוי בגדר "הותרה" לבין דחיית כל איסורי תורה לצורך פיקו"נ דהוי בגדר "דחויה". 

והוא ע"פ הסוגיא ביומא פ"ה ע"ב, דאיתא התם מספר ילפותות המלמדות שפיקו"נ דוחה כל התורה כולה, ובהן "ושמרו בני ישראל את השבת – חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה" וכן "אלה המצווה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – וחי בהם ולא שימות בהם". ונוקט דהילפותא המלמדת אותנו שכל התורה נדחית מפני פיקו"נ "וחי בהם ולא שימות בהם" גדרה "דחייה" בלבד, ולכן אין להאכילו נבלה וכמו כן אין להאכילו ביום הכיפורים רק אם העדר הדבר יגרום להחמרת החולה שיש בו סכנה, או שיעכב ריפויו ולא זולת. בשונה מפיקו"נ דוחה שבת, הנלמד ממוקורות נוספים, שם הגדר ש"הותרה" שבת לצורך פיקו"נ, ולכן גדר ההיתר רחב יותר, שכל עוד עסוקים במצוות פיקוח נפש – שהלא מצווה זו לא הסתיימה בחולה זה – הרי אין כאן איסורי שבת בכל מה שנוגע צרכי החולה. 

וביתר ביאור, יעוי' בדברי הג"ר אלחנן ב"קובץ הערות" ס' י"ח (אות ה-י) כדלקמן: 

"ה) כתב במ"מ פ"ב מהל' שבת הי"ד, דבחולה שיש בו סכנה מחללין שבת לכל צרכיו, אפילו אין במניעת הדבר ההוא סכנה. וכן הוא באו"ח סי' שכ"ח ס"ד - עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. ובמשנה ברורה שם [ס"ק י"ד וביה"ל ד"ה כל שרגילים] הביא מחלוקת הפוסקים בזה, והוכיח שרוב הראשונים חולקין על דעת זו. ועיקר ראיתו מיוהכ"פ, דחולה שיש בו סכנה צריך אומד אם יכול לסבול התענית עיי"ש. ובאמת טעם המתירין צ"ע, דמה בכך שהחולה יש בו סכנה, כיון דאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה, דהא דפיקו"נ דוחה שבת ילפינן [יומא פ"ה ע"ב] מקרא וחי בהם ולא שימות בהם, שצריך לדחות שבת בשביל חיותו, אבל הכא שמלאכת חילול שבת לא מעלה ולא מורידה להחיותו, מנ"ל שמותרת :... 

ט) ובזה נתבאר טעם המתירין, דכל זמן דהחולה מסוכן, עדיין לא נגמרה מצות פיקו"נ, והוי כלא סילק ידו (לגבי מילה בשבת, דיכול להמשיך לחתוך את הציצין שאינן מעכבים את המילה), דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה, צריך לעשותה כמו שעושין בחול, וס"ל להמתירין דשבת הותרה אצל פיקו"נ, כדעת הר"מ מרוטנברג, הובא ברא"ש שילהי מס' יומא [פ"ח סי' י"ד] עיי"ש, דמדמי לה להיתר אוכל נפש ביו"ט, דודאי אינו בתורת דחיה: 

ומוכח שם מדבריו, דדוקא שבת הותרה אבל נבילה לא הותרה אלא דחויה. והטעם מבואר בתשב"ץ [ח"ג סי' ל"ז], דבשבת איכא קראי דהותרה אצל פיקו"נ, משא"כ בכל האיסורין שאינן אלא בתורת דחיה עיי"ש: 

י) ולפי"ז תתישב הקושיא מיוהכ"פ, דהתם אינו אלא בתורת דחיה, וליכא התם היתרא דציצין שאין מעכבין, גם בלא סילק ידו, ודוקא במילה, שהותרה בשבת, רשאי לגמור ציצין שאין מעכבין היכא דלא סילק ידו, אבל אילו היתה מילה רק דחויה, היה אסור לגמור ציצין שאין מעכבין אפילו לא סילק ידו. וא"כ ביוהכ"פ, דאינו אלא בתורת דחיה (היינו איסור אכילה, ולא איסור מלאכה), ליתא כלל הך היתרא דציצין שאין מעכבין, ומשו"ה צריך אומד גם בחולה שיש בו סכנה, והתם לא פליגי כלל. והמעיין בדברי המתירין שהובאו שם בביאור הלכה, ימצא שדקדקו בדבריהן ולא הזכירו הך היתרא רק לענין שבת עיי"ש:" 

וכעין דרך זו כתבו פוסקים נוספים. 

3. יש מהחברים שהציעו לחלק בין חולה שמצבו העכשווי "חולה שישי בו סכנה", ופועלים בו תדיר פעולות מצילות חיים, שלגביו אכן הותר לעשות כל צרכי החולה אפילו אם כרוך באיסורי תורה, ולא רק חילולי שבת אלא כל איסור, ואף נתיר לו לאכול ביוהכ"פ בשופי, כפי מה שצריך בימי החול. לבין מי שאינו מוגדר כעת "חולה שיש בו סכנה", אלא שצום של יוהכ"פ עלול לסכנו כזקן או חולה דעלמא, דבהך מיירי השו"ע בהלכות יוהכ"פ [ולא בחולה שיש בו סכנה בעצם], שאז באמת צריך אומד, האם במצבו זה – כזקן וחולה – הצום עלול לסכנו או לא, וגם אם כן עלול לסכנו, האם סגי ליה באכילה מועטת כדי שלא יגיע לכלל סכנה או שצריך אכילה מרובה, האם סגי ליה באכילת פחות פחות מכשיעור או שיעורים שלמים כל פעם וכו'. 

ואכן כוונו בזה לדברי הגרי"ז הלוי מבריסק, שכך הביא משמיה אביו הגר"ח זצוק"ל, כפי שכתוב בספרו חידושי הגרי"ז פרק ב' מהלכות שביתת עשור הל' ח': 

והנה אאמו"ר (הגר"ח מבריסק) היה מורה ובא, בכל חולה שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, שיאכילו אותו ביוהכ"פ כל צרכו ולא פחות מכשיעור. ואמר הטעם דכיוון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה -הרי יוהכ"פ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיוון דשיעור שלם יותר טוב לחולה -ממילא דגם זה בכלל פיקו"נ שדוחה יוהכ"פ. ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור -קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ יכבד עליו החולי ויסתכן, כלשון השו"ע בתחילת הסימן שם, דנמצא דכל הסכנה הוא רק מחמת מניעת האכילה בלבד, ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם ע"י פחות מכשיעור -אסור להאכילו שיעור שלם, אבל בחולה שכבר יש בו סכנה, כל מה שמועיל יותר לחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו, -הכל בכלל סכנה ופיקו"נ שדוחה שבת ויוהכ"פ, ואין אנו צריכים לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה. עד כאן דבריו..." 

ויש שהביאו כעין זה משמיה דחזו"א. 

ונעיר, דאף לדברי הגרי"ז והגר"ח הנ"ל משמע, שלא כל צרכי חולה מותרים בשופי בחילול שבת וכו', אלא רק באותם צרכים שיש בהם בכדי להיטיב עם מצבו של החולה, אך דברים שהחולה "רוצה" אותם ואולי אף "צריך להם", אך לא נראה שייטיב ממש עם מצבו [כקריאת ספר וצריך אור לקרוא], משמע דכהאי גוונא לא הותר. 

4.  עוד יש להעיר, שמסתמות דברי השו"ע בהלכות יוהכ"פ ס' תרי"ח –צריך עיון האם לא משמע שכלל כאן כל דיני החולים בין יש בהם סכנה ובין לאו, שהרי לא חילק בין סוגי החולים (סע' א'): 

"חולה שצריך לאכול -אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות..." 

וכן בסעיף ז' שם: "כשמאכילין את העוברות או את החולה מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור." 

5. דרך נוספת הציעו חברי "חילוקא" – בכמה דרכים והדגשים "והיו לאחדים בידיך", כדלקמן: 

יתכן שאין כוונת הרב המגיד ודעימיה, ש"כל צרכי החולה" היינו כל צרכיו ממש על אף שהעדרם אינו מסכן חייו או מעכב ריפויו. לא היא. אלא כל כוונתו שאותם "צרכי חולה" שהעדרם -עלול לסכנו, אלא שניתן להגיע לאותה תוצאה נצרכת גם באופן שלא ע"י חילול שבת, אלא שפעולה זו אינה כפי שהיה פועל בימות החול. דכל כהאי גוונא נקטינן שלא ימנע מחילול שבת ויבחר בפעולה העקיפה, אלא יעשה בשופי כדרך שהיה עושה בימי החול למרות דהוי פעולה עם חילול שבת, דכל צרכי חולה – שצריך להם אחרת מסתכן – יש לעשותם אפילו בחילול שבת, על אף שביכולתו להמנע מחילול שבת אם יפעל בדרך עקיפה שלא כרגילות. 

וזה כוונת הרב המגיד באומרו: "לפי שאם יש בו סכנה, משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה ." כלומר שמותר לפעול בדרך של חילול שבת, למרות שאת עצם חילול השבת יכול להימנע, ובהעדר הפעולה גם לא היה מסתכן, שהרי ביכולתו לפעול בדרך עקיפה לאותה תוצאה ולמנוע את הסכנה. למרות כן צרכי חולה שהעדרם מסכן את החולה, פועל בו "כפי הרגיל" אפילו אם יהיה כרוך – כפי הרגיל – בחילול שבת. 

וכיסודו הידוע של הגרש"ז אוירבך זצ"ל, במנחת שלמה חלק א' ס' ז'. דכל היכא דהוי פיקוח נפש, ויכול להציל בדרך של איסור, ולעומת יכול לעשות אותה תוצאת הצלה בלא חילול שבת - אך לא בדרך הרגילה הנורמלית, -שמותר בשופי לעשות בדרך הרגילה הנורמלית כפי שהיה עושה בימים החול, למרות שכעת זה שבת. 

כאדם הרואה לפניו ברחוב כבל חשמלי של מתח גבוה קרוע המסכן חיים... 

והנה יכול להתקשר לחברת חשמל או למשטרה ומיד יבואו טכנאים יהודים לתקן תוך חילול שבת. ומאידך יכול להמנע מחילול שבת, על ידי שיעמוד ליד הכבל החשמלי הקרוע וישב שם כל השבת (עם "מתנדבים" נוספים), וכך יזהיר את העוברים והשבים שלא יתקרבו לחוט הקרוע, כך שגם יציל נפשות וגם ימנע מחילול שבת מיותר... 

פוסק הגרש"ז [והובאו דבריו ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק מ"א סע' כ"ב]: "חוטי חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שיגע בהם אדם, מותר להזעיק את חברת החשמל על מנת להפסיק את הזרם, ואין חיוב מעיקר הדין לעמוד שם במשך כל השבת כדי להתרות בבני אדם לבל יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה"  

משום שניתנה שבת להידחות אצל פיקוח נפש, וכך היא פעולת ההצלה ב"דרך הרגילה" והמקובלת, ועל אף שניתן למצוא דרכים "עוקפות" ומשונות שלא כדרך שהיה מציל בימי החול, -אין להשתדל ולמצוא דרכים עוקפות למרות שמביאות לאותה תוצאה. שהתורה התירה בכהאי גוונא חילול שבת לכתחילה. 

ונימא מעתה, שרק זה חידושו של הרב המגיד, שהתירו לחלל שבת לכל צרכי החולה -וכמובן שהכוונה ב"צריך להם" שאחרת מסתכן החולה- זאת למרות שניתן להגיע לאותה תוצאה באופן עקיף ופתלתל, שלא כדרך שהיה עושה בימי החול. 

ואכן דברי הרב המגיד מוסבים שם על חולה שצריך חימום, ובדרך הרגילה והנהוגה מבעירים אש בכדי לחממו, אלא שאפשר להמנע מהדלקת אש משום "חילול השבת" -ולכסותו בשמיכות מחממות ולהגיע לאותה תוצאה. 

כאן ניתנה שבת להידחות, היות וצורך אמיתי יש לחימום, ולכן אין צריך להמנע מחילול שבת, ולחפש פתרונות "לא רגילים" להמנע מחילול שבת. 

ובכך תתיישב קושיית המיזם מהלכות יום הכיפורים. שאם ביום הכיפורים יש חולה מסוכן, אך הצום אינו מזיקו כלל, -צריך אכן לצום, שהרי הצום אינו מזיקו. ומאידך אם מסתכן בצום - כמובן שצריך לאכול. 

אלא שכאן נקודת החידוש קיימת בהלכות יוהכ"פ -ובשונה מלעיל: 

שאם מספיק לו לאכול מעט וכן לאכול פחות פחות משיעור ואינו מסתכן כלל בכך, יעשה כן, משום שאין זה - בשונה מהמקרה הקודם - אכילה "לא רגילה" ("לא נורמלית") ודרך פתלתלה, משום שבאמת גם זו צורת אכילה, יש אכילה איטית ויש אכילה מהירה, יש אכילה מרובה ויש אכילה מועטת, ופעמים שכך בני אדם [ובפרט חולים] אוכלים. ולכן אם די לו באכילה איטית של פחות פחות מכשיעור – רק אכילה כזו הותרה לו ולא יותר. וכמו לגבי הבערת אש, שאם מספיק לחולה מדורה אחת אין להדליק לו שתי מדורות. 

[ויש מחברי "חילוקא" שהוסיפו על האמור, שהיות וגם אם פעולת ההצלה ב"כרגיל" הינה ה"אכילה", הנה עצם האכילה עדיין לא אסורה ביום הכיפורים (חוץ מאיסורי "חצי שיעור"), וזאת עד שיגיע לשלב של אכילת שיעור "ככותבת", ולכן, אין להתיר משום כך שיאכל ככותבת, שהרי הצורך בפעולת האכילה לחולה זה אינה מחייבת בעצם עשיית פעולת של איסורי יום הכיפורים, שהרי יכול לאכול פחות פחות מכשיעור, וסגי בהכי]. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.