חזקה שלש פעמים - שאלת גשמים - שור המועד - דבר - חזקת הבתים


1 דקות קריאה
14 Nov

איתא במסכת ב"ק דף כ"ד ע"א לגבי שור המועד דכתיב ביה "ואם נגח הוא מתמול שלשום", מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה האם שור נעשה "שור המועד" רק באם ריחק נגיחותיו או גם אם קירבם.

לדעת רבי מאיר, קירב נגיחותיו נעשה שור המועד שכן הדברים קל וחומר הם "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן". זאת לעומת דעת רבי יהודה, דשור נעשה מועד רק אם ריחק נגיחותיו כדכתיב. אבל אם קירבם לא נעשה מועד.

וראה בשו"ע חלק חו"מ סימן קי"ד סעיפים ח-ט שפוסק שמי שאינו זוכר האם אמר בתפילתו "ותן טל ומטר לברכה", הדין הוא  שכל שלושים יום (מאז החלו בשאלת גשמים), הרי הוא בחזקת כמי שלא אמר, היות שלשונו אזיל בתר הרגלו. אולם, מכאן ואילך הרי הוא בחזקת שאמר כראוי.

לאור זאת, השו"ע מציע עצה לומר, עם תחילת שאלת גשמים, תשעים פעם ברציפות "את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". כך שירגיל לשונו לשאלת גשמים ולפיכך, מכאן ואילך יהיה בחזקת כמי שאמר כראוי.

מקורו של השו"ע הוא מדברי הטור (שם) המביא בשם המהר"ם מרוטנבורג שהיה רגיל לעשות כן.

וכראיה לדבריו מביא המהר"ם מרוטנבורג מהגמרא הנ"ל במסכת ב"ק דף כד ע"א, לגבי שור המועד, דאמרינן שם "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן".

וכמו דאמרינן התם ה"ה הכא, לגבי שאילת גשמים, ובאם לאחר ל' יום פסקינן דבספק א"צ לחזור, כל שכן אם אמר צ' פעמים ביום אחד 

והנה, ראה רמב"ם פרק ו' מהלכות נזקי ממון הלכה א' דפוסק, לעניין שור המועד, כדעת רבי והודה ולא אמרינן "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן" והלכך שור שקירב נגיחותיו אינו נעשה מועד.

לעניין זה ראה עוד במסכת תענית (כ"א ע"א-ע"ב), לגבי דין תענית בעת  מגפת דבר, דחשבינן מגיפה כל שיש בעיר חמש מאות רגלי, ומתו בה שלושה רגלי, בשלושה ימים, זה אחר זה. 

ואמרינן שם דאם מתו שלושתם ביום אחד, הרי זה תלוי במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה דשור המועד.

ולהלכה, פסקו הרמב"ם (פרק ב' מתענית הלכה ה') ושו"ע (או"ח ס' תקע"ו סע' ב') כרבי יהודה, דבעינן דווקא שלושה ימים זה אחר זה, ולא סגי בשלושה מתים ביום אחד.

כנ"ל רואים גם לגבי חזקת קרקעות, דאיתא בריש חזקת הבתים (ב"ב כ"ח ע"א-ע"ב), דהולכי אושא סברו שחזקת שלוש שנים ילפינן מחזקת שור המועד.

ואיתא בגמ' שם, דאליבא דרבי יהודה, דבעינן שלוש אכילות, בשלוש שנים דווקא. ולא יועיל אם אכל בשנה אחת שלש אכילות בשלשה יבולים, בזה אחר זה. בעוד שלדעת רבי מאיר אמור להתקיים חזקה אף באכילת שלושה יבולים בשנה אחת. ונקטינן כרבי יהודה.

ויקשה, מאי שנא:

בין: שאלת גשמים ד"אזיל בתר הרגלו בתפילה" ונקטינן דאם מועיל "חזקת הרגל לשון" בריחוק זמנים בוודאי יועיל בקירוב זמנים של תשעים פעמים ברצף מכוח סברת "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן", כנלמד משור המועד.


לבין: "שור המועד" (מקור האי דינא) דבקירב נגיחותיו לא נעשה שור המועד דהלכתא כרבי יהודה, ולא אמרינן סברה זו של "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן". 


ובין: "חזקת מגיפת דבר"  שחזקתה בשלשה ימים דווקא, דהלכתא כרבי יהודה, ולא אמרינן דאם קיימת חזקה בריחוק זמנים קל וחומר שתועיל בקירוב זמנים.


ובין: "חזקת הבתים" בשלוש שנים", דבעינן בדווקא חזקה בריחוק זמנים, כרבי יהודה, ולא אמרינן דאם מהני "חזקת קביעות" בריחוק זמנים קל וחומר שתועיל בקירוב זמנים.

סיכומי תשובות לשאלה ע"פ החברים המשתתפים בפורום הנכבד "חילוקא":

1. רבים השיבו – בכמה נוסחאות והדגשים העולים לכיוון אחד – נראה שיסוד מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, האם העדאת שור המועד עניינה "הרגל" או "ראיה" , קרי נגיחה ג' פעמים יוצרת את הרגלי הנגיחה ומכאן ואילך נחשב "שור מועד", או שג' נגיחות מהווים הוכחה שטבעו של השור לנגוח. ובקיצור כלשון הישיבות: "סימן או סיבה".

רבי מאיר סובר שהעדאת השור עניינה "הרגל" ומשכך סובר "ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן", שכך דרכו של הרגל, שהתמדת הפעולות יוצרות הרגל גם אם נעשו בזמן קצר. רבי מיהודה מאידך סובר שהעדאת השור עניינה "ראיה לטבעו", ומשכך אין להקיש שבירור זה מתקיים אם נגח ג' פעמים רצופות ביום אחד. ומהאי טעמא לא שייכת סברה זו – לדעת רבי יהודה – ב"חזקת דבר" ו"חזקת הבתים" שעניינם בירור המציאות שלפנינו ולא "הרגל נרכש". 

אכן, גם רבי יהודה מודה שכל היכא שב"הרגל" עסקינן, הרי שריבוי חזרה על פעולות יוצרות הרגל גם אם נעשו בזמן קצר. ולכן פסק המהר"ם מרוטנבורג שאמירת צ' פעמים ברציפות יוצרת הרגל לא פחות מפיזור האמירות בשלושים יום – אף לדעת רבי יהודה הלכה למעשה.

יש שהוכיחו שכך סברו מפרשים ופוסקים שונים.

 2. דא עקא. שבהכרח זו איננה נקודת מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה לכאורה, משום שאם טעמו של רבי מאיר ל"קירב נגיחותיו" נובע מכך שחזקת שור המועד עניינה "הרגל", מדוע כה פשיטא לגמ' שכך יסבור רבי מאיר בהכרח גם ב"חזקת דבר" ו"חזקת הבתים", הלא פשיטא ששם עניינם "בירור המציאות" ולא "רכישת הרגל" (שאין שום טעם ומובן לכך). ואם אומר כן רבי מאיר בדבר היותר מסתבר (הרגל), מי יימר שיאמר כן בדבר הפחות מסתבר (בירור המציאות)?... ומכאן מוכח לכאורה שרבי מאיר אף הוא סובר שחזקת שור המועד עניינה "בירור טבע השור". וכיצד הוכיח המהר"ם שלהלכה רבי יהודה יסבור כן ב"הרגל"?...

 3. אם כי יש שטענו, שניתן לומר שכך ידעה הגמ' במסורת הידועה לה , שלדעת רבי מאיר אומרים סברת "קירוב הפעולות" הן ב"חזקת הרגל" (כשור המועד) והן ב"חזקת בירור" (כדבר וחזקת הבתים), ונראה הדבר שרבי יהודה חולק עליו רק משום שסובר שחזקת שור המועד עניינה "בירור טבע השור". אך גם רבי יהודה מודה לסברתו ב"חזקת הרגל".

4. יש אמרו – בכמה סגנונות – שאכן, הן רבי מאיר והן רבי יהודה סוברים שאופני חזקות ג פעמים, כשור המועד, דבר וחזקת הבתים, עניינם "בירור המציאות" ולא "הרגל נרכש", ולדעת רבי מאיר חזינן שסובר סברת "קירוב הפעולות" בבירור המציאות, ורבי יהודה נחלק עליו בזה  עכ"פ המהר"ם מרוטנבורג סבר שבעוד שלגבי "בירור המציאות" יש מחלוקת ביניהם. פשיטא שלגבי "יצירת הרגל" סברת רבי מאיר מובנת וקולעת הרבה יותר, והדעת נוטה אפוא שאף רבי יהודה לא יחלוק עליו בזה. ולכן הסיק שכו"ע יסברו שלגבי שאלת שאלת גשמים ראויה סברה זו להיאמר בהחלט: "אם ריחק אמירותיו הורגל, קירב אמירותיו לא כל שכן".

5. ויש שניסחו זאת כך: המהר"ם מרוטנבורג אכן קבע זאת מדנפשיה , שבהרגלי הלשון ודאי סברה זו של קירוב שינון האמירות – קולעת ונכונה. ולא המליץ את דברי רבי מאיר אלא כ"לשון מושאל" לסברתו זו, ולא כ"ראיה" ממש לסברתו. (אף הביאו שכך כתב הב"ח).

6. יש שהביאו משמו של ה"בד קודש" שעניין ג' נגיחות שור המועד עניינם הני תרי: הן "הרגל" והן "ראיה", ותרוויהו נצרכים ונדרשים, גם לרבי מאיר וגם לרבי יהודה. משום שרק בשור שטבעו לנגוח נאמר חומרת "שור המועד", ולא די בכך, כי צריך בנוסף גם להתרגל לנגוח, כי רק ע"י מיומנות הנגיחה (הרגל הנגיחה) – נעשה מסוכן לבריות. והנה בעוד שרבי מאיר סובר שקירוב הנגיחות מציב אותו כמועד בק"ו לשני העניינים הנ"ל. רבי יהודה נחלק עליו, משום שסובר דבשלמא לגבי "הרגל" קירוב הנגיחות הדבר מובן, אך לגבי ה"ראיה" הנצרכת גם היא לדין העדאת השור, אין סברה זו נכונה. ואשר על כן לגבי חזקת הרגל גרידא גם רבי יהודה מודה לסברה זו, ומכאן פסק המהר"ם לגבי הרגלי הלשון ב"שאלת גשמים".

7. יש שטענו שיתכן שאף רבי יהודה מודה שיש טעם לומר ש"קירוב הפעולות" יוצר חזקה לא פחות מפעולות מרוחקות יום אחר יום, רק הדבר אינו מוכרח והחלטי דיו (רק "קרוב לוודאי"). הלכך, לגבי חזקת שור המועד, דבר, וחזקת הבתים, דבעינן לעקור חזקה קמייתא, לא סגי בסברה זו, שעל אף שנכונה מ"מ איננה ברורה והחלטית כאמור (רק קרוב לוודאי). לעומת זאת לגבי שאלת גשמים וכדומה שאין אנו עוקרים ממש חזקה ראשונה, שהרי הרגלי הלשון מתחלפים פעמיים בשנה באופן קבוע בהתאמה בקיץ ובחורף. הרי שאין הרגל הלשון בא לקבוע הרגל "חדש ממש" ולעקור הרגל קודם, אלא ליצור הרגל החוזר להרגל הישן של אשתקד, וחוזר חלילה. כל כה"ג יפה סברה זו של "קירוב הפעולות" ליצירת הרגל לחזור להרגל הישן, ודי בכך.

8. ובכיוון דומה לזה יש אמרו: שבחזקת ג' פעמים דשור וחזקת הבתים, בענין להוציא ממון, ואין עושים זאת אלא בבירור החלטי, לכן רבי יהודה נחלק בכך (וכן לגבי חזקת דבר בעינן לקבוע תפילה ותענית – החמורה טפי). משא"כ לגבי "הרגלי הלשון" אין כאן אלא קביעה גרידא שעתה "הורגל בכך", ודי בכך בסברה זו של "קירב אמירותיו לא כל שכן"

9. עוד יש שטענו – בכמה נוסחאות והדגשים – שהרגלי הלשון היות ופועל להטביע זאת בעצמו בכוונה ובעשייה יזומה כדרך ה"משננים", הרי באמת הדבר נטבע בעצמו הרבה יותר בשינון זה, והלכך אין בכלל לדמות חזקת ג' פעמים דעלמא – דלא מהני ב"קירוב הפעולות" להרגלי הלשון היזומים דבוודאי מהני., דאף אם בחזקת ג' פעמים דעלמא קיימת היתכנות שמא לא הוקבע הדבר דיו בג' פעמים ברצף. אין הדבר כן בשינון באופן יזום, שבהחלט הדעת נוטה דמהני, והמהר"ם קבע שכאן דעת סברת רבי מאיר של "קירוב הפעולות" מוכרחת לכו"ע.

10. יש שהטעימו שאף רבי מאיר עיקר טעמו שייך ב"הרגל" לא ב"בירור", אך מרחיב עניין זה גם ל"חזקת בירור" שאם ראינו שלגבי הרגל "קירוב הפעולות" יוצר "קביעות", כך לגבי בירור "קירוב הפעולות" מצביע על "קביעות ראייתית". עכ"פ רבי יהודה רק נחלק עליו על הרחבתו זו, אך על עצם העיקרון ש"קירוב פעולות" יוצר "קביעות" להרגל מודה.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.