חיוב האב במילת בנו גדול ופדיון בנו גדול


1 דקות קריאה
25 Oct

ראה בספר החינוך, מצווה ב', לעניין מצוות מילה, דמשמע מיניה דהאב חייב למול את בנו הקטן בלבד. ואילו הבן הגדול חייב במילת עצמו.

כך גם מדייק המנ"ח במקום, באות ב',  מזה שכתב החינוך "דיני המצווה, על מי מוטלת מילת הקטנים. .."

לעניין זה ראה רמב"ם בפירוש המשניות, סוף פרק י"ט דשבת, "וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוות, נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול עצמו מיד."

והנה, ראה בספר החינוך, מצווה שצ"ב, לעניין מצוות פדיון הבן,  דכותב כי האב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו לאחר שהגדיל הבן.

זאת למרות שגם אם לא יפדהו האב, חייב הבן הגדול לפדות את עצמו, וכדכתב שם להדיא.

ויקשה, לשיטת החינוך, מאי שנא:

בין: חיוב האב במילת בנו רק בקטנותו וחיוב זה פוקע לאחד שהגדיל הבן, ואז חיובו מוטל על הבן בלבד.

לבין: חיוב האב במצוות פדיון הבן, שאף לאחר שהגדיל הבן, ומחויב לפדות עצמו, מ"מ החיוב על האב  נותר בעינו וחייב לפדות את בנו.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

1. רבים השיבו – בהדגשים שונים העולים לדרך אחד – פדיון הבן מתנות כהונה היא, ורובצת כחוב ממוני על האב לשלם חמשה סלעים לכהן לפדיון בנו (כדאיתא בבכורות מ"ח ע"א, דכהן גובה על כורחו של אב ממשועבדים). בדין הוא שחוב זה הרובץ על האב לא פוקע ומסתלק עם גדלותו הבן, הלכך עיקר מצוות הפדיה רובצת על האב לכל ימי חייו גם לאחר גדלות הבן. בשונה ממצוות מילה שאינה חוב ממוני אלא מצווה גרידא , יתכן שכל עניינה רק כל עוד קטן הבן, אך כשיגדיל מוטלת המצווה עליו.

2. אחרים השיבו – אף כאן בכמה נוסחות העולות לכיוון אחד – מצוות מילה נפעלת ומקוימת בגופו של בן , ככזה הדעת נוטה שעיקר המצווה של הבן היא, שהרי מתקיימת בו. ובפרט אם נאמר שהבן גופא במילתו זוכה במצווה , שתכליתה במציאות היותו נימול כל ימי חייו. הלכך כל עוד הבן קטן מוטל על האב לקיימה כאפוטרופוס למצוות הבן (שהרי הקטן לא הגיע עדיין לגיל חוב מצוות).

בשונה מכך פדיון הבן, שאינה נעשית בגופו ואף לא דורשת את נוכחותו (פוגש האב את הכהן בשוק ופודה את בנו), מסתברא שאינה משויכת למצוות הבן, קרי שקיום המצווה בבן והאב אינו אלא כאפוטרופוס למצוותו, אלא שכך עיקר מצוותה שהאב דווקא יפדה את בנו. ולכן גם כשהבן גדול עיקר המצווה באביו שיפדהו, ורק באין פדיית אב הבן פודה עצמו.

3. יש שהוכיחו זאת מהכתובים, שהרי מצוות מילה מועד קיומה הוא בהיות הבן קטן שנאמר "ביום השמיני ימול בשר עורלתו". היות והתורה מדברת להדיא בקטנות, אין להקיש מכך על חיוב האב לכשיהיה הבן גדול.

בשונה מכך מצוות פדיון הבן, שמועד תחילת חיובה בהיות הילד קטן (מבן חודש) כתוב בתורה, "אך פדה תפדה ... מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", פשטות הלשון מורה שהוא מ"בן מחודש ואילך" בלא קצבה , וכל זמן זה – לרבות את ה"ואילך" עד בלי גבול – מוטל על האב.

4. ניתן להטעים זאת כעולה מפרשת "והיה כי יביאך" יג)... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנו...(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

כלומר פדיון בכורות בא תחת מכת בכורות, מכת בכורות עיקרם היה כעונש להוריהם ככתוב "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" וכן "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהם". ואכן אף פדיון בכורות הנובע ממנו הינו הודאה ושבח של האבות על כי בנינו בכורינו לא מתו במצרים, ככתוב: "עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:" הוי אומר: עיקר מצוות פדיון על האב שייכת ולא על הבן.

4. המנחת חינוך (מצווה ב' אות ד') מיישב דילפינן לה מקראי שמוטלת על האב בקטנות הבן, כמילת יצחק שמלו אברהם בקטנותו ביום השמיני ואין ללמוד ממנה לחיוב האב בגדלות הבן, בשונה מחיוב האב לפדות את בנו ככתוב [שמות י"ג, י"ג] "וכל בכור אדם בבניך תפדה" – משמע גדול כקטן.

5. יש שדייקו מספר החינוך שטעם מצוות פדיון הבן להודות על הולדת בנו , ולכן צריך לפדות את הבן הראשון כמצוות ביכורים. ברי שלפ"ז עיקר המצווה שייכת לעולם באב ולא בבן.

6. יש שחילקו באופן "מציאותי ענייני". מצוות פדיון הבן מבחינה מציאותית עניינית מתאים והולם שהאב יפדהו גם בגדלות, שהרי אינו מבצעה בגופו של בן אף לא נדרשת נוכחות הבן במקום. בשונה מכך מצוות מילה, כשהבן גדול אין בכוח האב לבצע מילה בבנו כ"ריבון", שהרי נדרשת הסכמת הבן ושיתוף פעולה ממנו, וביכולתו להתנגד לו. הדעת נוטה אפוא שבגדלות תוטל מצוות מילה על הבן השליט על גופו לגמרי.

7. יש שהביאו משמו של הגרב"מ אזרחי שליט"א, שמתוקף חומר עונש הפרת ברית מילה שהיא בכרת, בדין שתהיה מוטלת מצוות מילה על הבן כשהגדיל, שהרי על הבן גופא רובץ עונש כרת כל יומי חייו כשלא נימול (האב שלא מל בנו אינו בכרת). ולכן רק בעודו קטן מצוות מילה מוטלת על האב, שהרי אין כרת בקטן ואינו בר חיובא. בשונה ממצוות פדיון הבן שאיננה אלא עשה גרידא, וביטול עשה זה שייך באב כמו בבן.

  8. יש שביארו והוכיחו שמצוות פדיון מוטל על האב בהגיעו לגיל חודש, ומה שממשיך האב להיות מחויב בפדיונו מכאן ואילך, אינו באמת חיוב ההולך ומתמשך עם שנות גדולת הבן, אלא אדרבה רובץ על האב כל הזמן חיוב פדיון של "בן החודש ימים" שאינו מסתלק ממנו, ונחשב כביכול שמבצע את "פדיון בן החודש" באיחור .

והוכחה לדבר מערכין, שהרי פרשת בחוקותי קובעת התורה את ערכם של הזכרים והנקבות בגילאים השונים. ובין היתר קובעת התורה את ערכו של מבן חודש ועד בן חמש שנים בחמישה שקלים (סלעים) בעוד שמעל גיל זה הערכים משתנים כלפי מעלה וגבוהים יותר. ולכאורה, לפי זה היה אמור להיות כי מי שפודה את בנו בהיותו גדול ערכו של הבן אמור להתייקר בהתאמה ככתוב "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים" (סלעים).

לא בכדי הוא שפדיון הבן בחמישה שקלים (סלעים) בלבד, שכן הוא שיעור ערכין של בן חודש ימים! הוי אומר בהכרח כפי שכתבנו לעיל, שלגבי מצוות פדיון הבן גם כשפודהו בגדלותו, הפדיון אינו כערכו עתה, אלא המשכת הערך של בן חודש ימים, כמועד החיוב המקורי, היות וגם כשפודהו כיום מקיים למעשה את חיוב פדיון בנו הקטן - אלא שעושה זאת באיחור!

ברי אפוא לפי זה, שגם לאחר גדלות הבן לא יפקע חיוב של "פדיית בן החודש ימים" שחל על האב מעיקרא.

9. יש שהטעימו – בכמה הדגשים – שמצוות פדיון הבן עניינה פדיית הבן מהכהן להמשיכו לאביו מולידו . עניין זה הולם פדיית בנו גדול כפדיית בנו קטן, (יש שהביאו מהרש"ר הירש שמרכיב חינוכי מבטא פדייה זו, שרצון ה' שאת כהונתו בעבודת הקודש המיועדת לבכור אכן ימשיך לבצע – ולא פחות! – בביתו פנימה בחוג אחיו ומשפחתו, להרבות ולרומם קדושה וטהרה אף בחיי המעשה).

ולא דמי למילה שכל עניינה לקיים את מצוות הבן שלא יהיה ערל, ומתאים לחייבו רק בקטנות הבן ולא בגדלות הבן שיכול לדאוג לקיימה בעצמו.

10. ניתן להוכיח מ"שם המצווה" שברית מילה עיקר מצוותה על האדם גופא, אך בהיותו קטן האב מקיים את מצוות הבן כאפוטרופוס למצוות הנימול. בשונה מפדיון הבן שעיקר מצוותה על האב שיפדה בנו, ולא כאפוטרופוס. שכן "שם המצווה": "פדיון הבן" לעומת 'מצוות מילה' ולא 'מילת הבן' . כלומר עצם החדרת הבן בשם המצווה כבר מורה שכך גופא דמצווה: שהאב יפדה את הבן . ולא שאדם יפדה את עצמו! בשונה ממילה.

וכך נוסח הברכה: "בָּרוּךְ וכו' אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן " כלומר שעיקר צורת המצווה שהאב יפדה את בנו. ואכן כשהבן גדול ולא פדאו האב, הבן אינו מברך "על פדיון הבן" אלא "על מצוות פדיון"! בשונה מברכת המילה "אשר קידשנו... על המילה " ולא "על מילת הבן ".


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.