חיוב הסיבה באשה ושמש
בגמ' איתא (פסחים ק"ח ע"א) שאשה לא צריכה הסיבה. ופירשו הרשב"ם והראשונים: מפני אימת בעלה או משום דאין דרכה להיסב לעולם.
אולם הר"ן (על הרי"ף) פירש: "אשה אינה צריכה הסיבה – לפי שמשמשת לבעלה".
ובהמשך הגמ' שם מביאה ש"שמש בעי הסיבה", משמע שהיותו משמש את אדוניו אינו סיבה לפוטרו מהסיבה.
ויעויין במשנ"ב (סי' ק"ח ס"ק י"ט) דכתב "צריך הסיבה – ואפילו בפני אדונו, דאע"פ שהוא תמיד משועבד להתעסק בצרכי הבית, מכל מקום מחויב הוא להראות חרות בליל פסח ולאכול עכ"פ כזית מצה וכזית אפיקומן וארבע כוסות בהסיבה."
וצ"ע מהו החילוק:
בין אשה – לדעת הר"ן – שפטורה מהסיבה "לפי שמשמשת לבעלה".
לבין שמש שחייב בהסיבה אפילו בפני אדונו "ואף על פי שמשועבד להתעסק בצרכי הבית", ואין שימושו לאדונו פוטרו מהסיבה?
הערות