חיישינן או לא חיישינן לכשפים ושדים


31 May

ראה בספרו של החיד"א "ברכי יוסף" (שיורי ברכה) בחלק יו"ד ס' קטו-קט"ז סוף אות ט' וכן בספר "תבואות שור" ס' ו' ס"ק ד' ובספר שואל ומשיב תניינא חלק ד' ס' פ"ז שכתבו דהרמב"ם השמיט בהלכותיו כל ההלכות וההנהגות שבש"ס הקשורות לעניינים של "רוח רעה", "עין הרע", "כוחות הטומאה" וכיוצ"ב, דהרמב"ם לשיטתו דכל מעשה כשפים וחיוביהם הן שקר וכזב, הבלים שאין בהם ממש.

ואכן השמיט הרמב"ם בהלכותיו איסור לעמוד ולהביט בשדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה משום "עין הרע" כדאיתא בב"ב ב' ע"ב.

ואף השמיט הרמב"ם חשש איסור "זוגות" מפני ה"מזיקים" כדאיתא בפסחים ק"ט ע"ב.

ובהמשך לכך הרמב"ם אף השמיט דין נטילת ידיים ג' פעמים לסירוגין בקם משנתו בבוקר משום "רוח רעה", כדאיתא בשבת ק"ט ע"א, ועוד.

לעניין זה ראה גם רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה ט"ז המפרט את כל מעשה הכשפים וחיוביהם וכותב כי: "דברים אלה הן שקר וכזב, שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים, לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. וכי כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך."

וראה דבריו שם הלכה י' (לגבי חובר חבר): "וכל אותן הקולות והשמות המשונים והמכוערים לא ירעו וגם היטב אין איתם".

וכעין זה כותב הרמב"ם בהלכה י"א שם לגבי לחשים: "אין הדבר מועיל כלום".

ולעניין זה ראה גם פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה פרק ד' משנה ז', ומורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ז.

וראה ביאור הגר"א ביו"ד ס' קע"ט ס"ק י"ג דמבאר בדעת הרמב"ם דגם עין הרע, לחשים, שדים וכל שאר כוחות הטומאה, כולם הבלים אין בהם ממש.

לעומת זאת, ראה רמב"ם פרק ב' מגירושין הל' י"ג "וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה, והוא שידעו אותו, ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי הגט כשר, שזה בשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין..."

ומהו שכתב הרמב"ם שם "והוא שידעו אותו"? (דהא אין לומר שצריך להכיר את המושלך לבור, שהרי סיים הרמב"ם שם "שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין").

וראה הגהות מימוניות שם, מרכבת המשנה, ומעשה רוקח ועוד, שפרשו לשון הרמב"ם "שיידעו אותו" היינו שיזהו ע"פ סימנים שאינו שד אלא אדם ממש. וכדאיתא התם בסוגיא גיטין ס"ו ע"א לגבי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו גט ותנו לאשתי "ליחוש שמא שד הוא, אמר רב יהודה כשראו לו דמות אדם... דחזו ליה בבואה דבבואה... דבבואה דבבואה לית להו."

זאת אומרת, שהרמב"ם חושש למציאות שד המתחזה לאדם, ולפיכך, נדרשת הכרה לזהותו כאדם ולא לשד.


וקשה לדעת הרמב"ם, מאי שנא:

בין:  מי שמצוי בבור ומצווה על שומעיו ליתן גט לאשתו, שיכולים ליתן הגט לאשתו רק לאחר שיזהו בסימנים כי הנו אדם, היות וחוששים לשדים.

לבין:  הלכות נוספות הקשורות לכשפים, שדים וכוחות טומאה, כדוגמת חיוב נטילת ידיים ג' פעמים, איסור לעמוד ולהביט בשדה חבירו בעת עומדת בקומותיה ואיסור "זוגות"   שאין חוששים להם, מהטעם שכולם הבלים, שקרים, כזבים אין בהם ממש.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.