2 דקות קריאה
22 Oct
22Oct

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

איתא במסכת ב"מ דף נ"ח ע"ב דהמלבין פני חבירו ברבים הרי הוא כשופך דמים. 

"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא." 

ואיתא במסכת סוטה י' ע"ב דעדיף לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.  

"אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר ששלחה ליהודה "הכר נא". 

וראה ברבנו יונה בשערי תשובה שער ג' אות קל"ו-קל"ט שמבאר דברי הגמרא כפשוטם ונוקט שאיסור הלבנת פנים הוא ב"יהרג ואל יעבור" דהוי "אביזרייהו דרציחה":  

"המדרגה התשיעית חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהן... עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח, ב). והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט, א): לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א) כי יהרג ולא ירצח ..." 

וכך גם עולה מהתוס' במסכת סוטה שם בדף י' ע"ב דעבירת הלבנת פנים היא כג' עבירות חמורות שדינם ביהרג ואל יעבור. יעו"ש. 

אמנם יש ראשונים שחולקים וסוברים שאין הלבנת פנים ביהרג ואל יעבור. כמאירי בסוטה שם ועוד. 

והנה, איתא במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"א ובמסכת פסחים דף כ"ה ע"ב דאיסור רציחה ביהרג ואל יעבור וילפינן לה מסברה "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דהוא גברא סמוק טפי".  

וברש"י שם במקום מפרש שם "...מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו, הלכך דבר המקום לא ניתן להידחות". 

ולכאורה בפשטות, סברה זו "דמי יימר דדמא דידך סומק טפי" אינה שייכת בהלבנת פני חברו. 

שהרי אם ילבין פני חברו  למרות שיכאב מאוד לחברו מ"מ ימשיכו שניהם לחיות את חייהם באריכות ימים ולא תאבד נפש מישראל כלל. וברי שכך עדיף טפי. 

ומצינו להדיא בראשונים דבמקום שלא שייך האי סברה של "מאי חזית..." לא חל דין זה של ייהרג ואל יעבור. 

לעניין זה, ראה תוס' במסכת סנהדרין שם ד"ה "והא אסתר פרהסיא הוי" וכן תוס' במסכת פסחים שם, דנוקטים דכל היכא דלא שייכת סברת "מאי חזית" כגון שמשליכין אותו על תינוק ומתמעך או שאומרים לו, הנח לנו שנושיבך על תינוק ואל תקום -וייחנק, שמותר לו להניח להם להושיבו ואל לו לקום, ויעבור ולא יהרג. 

זאת מהטעם שלא שייך בכגון דא הסברא של מאי חזית, ואדרבא יש כאן "מאי חזית" הפוך אולי דמו שלו סמוק טפי, ומדוע יעמוד ממקומו ויהרג. 

וקשה, לדעת רבנו יונה והתוס', מאי שנא: 

בין: איסור הלבנת פנים דהוי כאביזרייהו דרציחה ולפיכך דינה ייהרג ואל יעבור.  

זאת אע"פ שברי שלא שייך בהלבנת פנים האי סברה של "מאי חזית" כפשטותה, שהרי אין להשוות אבדן דמו שלו ממש להלבנת פני אידך. 

לבין: איסור רציחה, שדינו ב"יהרג ואל יעבור" מסברא של "מאי חזית". 

ומשכך, כל היכא שאין שייכת סברה זו של "מאי חזית..." כהשלכתו או הושבתו על תינוק שיתמעך ויחנק -יעבור ולא ייהרג.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום: סברת "מאי חזית" -אחרי שנאמרה, מגלה שעל איסור רציחה אין דין "וחי בהם" כשאר איסורי התורה דנקטינן שיעבור ולא ייהרג, אלא דינו "יהרג ולא יעבור", ושוב איננו דנים בכל מקרה דרציחה לגופו, האם כאן שייך סברה זו או לא. שמעתה, כבר הוכרע שאיסור רציחה הוא ב"יהרג ואל יעבור", הרי שהכתוב "וחי בהם – ולא שימות בהם" המתיר לעבור עבירות במקום פיקוח נפשו - לא נאמר ברציחה כלל וכלל. 

ולמעשה הדברים מבוססים על דברי כסף משנה מפורשים בפרק ה' מיסודי התורה הלכה ה'. ששם נפסק שאם גויים אומרים אם לא תמסרו לנו את פלוני כדי להמיתו, הרי אנו נכנסים והורגים את כולכם מאה אנשים, ואף אחד לא ינצל, וכמובן גם לא פלוני. ההלכה היא שלא ימסרוהו, למרות שכל המאה אנשים ימותו ובכללם אותו פלוני. 

והקשה הכסף משנה שם, הלא ברור שכאן לא שייך סברת "מאי חזית", (ולא משום שמדובר בהמתת רבים למול אחד, דבהך לא סגי להפשיע סברת "מאי חזית", שכן אולי נפשו של פלוני חביבה יותר ממאה נפשות). אלא משום שבין כך ימות פלוני המבוקש, בין אם ימסרוהו ובין לא, ויתירה מכך אם לא ימסרוהו לידים, עוד ימותו מאה אנשים נוספים עמו, ולעומת זאת אם כן ימסרוהו, הרי רק הוא לבדו ימות ואילו כל השאר יחיו. 

ברור כשמש שכאן אין בדל סברת "מאי חזית", ובכל זאת הדין ברמב"ם -שלא ימסרוהו. הא כיצד?... 

אלא מוכיח הכסף משנה מכאן : 

"מה שכתוב דבשפיכות דמים סברא הוא, אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור." 

יתכן ולדרכו של הכסף משנה ניתן להטעים הדבר בתוספת נופך: אחרי שנאמרה הסברה ד"מאי חזית" בעיקר דין רציחה [ברוב ענייניה ואופניה], הרי שסברה זו מהווה גילוי מילתא לכלל ההלכתי אשר קי"ל "וחי בהם – ולא שימות בהם", דבעוד כל איסורי התורה ביעבור ולא ייהרג, הנה דין רציחה שונה הוא, ודינו "יהרג ולא יעבור", ולעולם חיי נפשו לא דוחה איסור רציחה, ושוב לא עוזר שום חשבון כזה או אחר להתיר רציחת חברו בכדי להציל חייו, ואפילו במקום שלא שייך לכאורה סברת "מאי חזית". 


אלא שאם כן, יש לשאול כקושיית חילוקא דנן, מדוע נקטו התוס' וראשונים נוספים, שאם רוצים להשליכו או להושיבו על תינוק, שכאן לא יתנגד ויעבור ולא יהרג, משום "מאי חזית" הפוך. הרי לנו לכאורה, שיש מקום לחשבונות ב"מאי חזית" מתי שייך ומתי לא?... 

צריך לומר – כפי שהשיבו חברים רבים – שכל תחילת סברת "מאי חזית" לא דברה רק באופן שכופים אותו לעשות מעשה רציחה, שכאן הדין "יהרג ולא יעשה", אך אם רק כופים אותו להיות סביל ולא להתנגד, כלומר להיות "קרקע עולם", לתת שיבצעו בו מעשה השלכה או הושבה ולא להתנגד, הדין הוא שלא יתנגד, משום שכל תחילת סברת מאי חזית לגלות שאין לעשות מעשה רציחה אפילו במחיר חייו, ומכאן התרבה כל אנפי של "מעשה" כנ"ל, אך לא גלתה שצריך למסור את הנפש ולהתנגד בכדי "לא להיות סביל" -קרקע עולם. שכן אי מעשה אינו מחייב שיהרג ולא יהיה פסיבי הגורם מיתת חברו.(ואגב סברת "קרקע עולם" לגבי אונס אשה בגילוי עריות –כתבו התוס' דמהא ילפינן מרציחה). 

ומעתה כיוון שכל "עשייה" של רציחה ב"קום ועשה" -אסרתו התורה אף במחיר חייו –אף היכא שלא שייך סברת "מאי חזית", הנה גם התרבה דין "אביזרייהו של רציחה", וילפינן לה מקרא מגילוי עריות (שלא רק ביאה אסורה אלא גם קרבה "לא יקרבו לגלות ערווה", כחיבוק ןנישוק) והלבנת פנים הוי מדין אביזרייהו של רציחה, והוי "עשייה", ולכן דינה יהרג ואל יעבור למרות שסברת מאי חזית באמת לא שייכת ב"הלבנת פנים". 

2. יש שהציעו, שיתכן והלבנת פנים שדינה להני קמאי ב"יהרג ואל יעבור", מיירי דווקא בהלבנת פנים חריפה ואיומה, שמשפילתו עד עפר ומשנה חייו מקצה לקצה, ותהפכו ל"שבר כלי" עד שיאמר "טוב מותי מחיי". 

כאדם חשוב ומקובל בעמו, שכופים על חברו לספר ברבים מעשה נסתר שביצע אותו חשוב ונכבד אי פעם וכדומה לזה, בעניין שגנותו וחרפתו גדולה עד למאוד, ופרסומה קבל עם ישנה את אורחות האיש מקצה לקצה, יפגע במעמדו, משרתו, זוגיותו וכו', בדומה למעשה יהודה ותמר, שאכן כל כהאי גוונא יהרג ולא יספר, דאכן שקול הדבר לרציחתו -פשוטו כמשמעו [יש אף המאבדים עצמם לדעת כשהתגלה חרפתם]. אך לא מיירי הלכה זו ב"הלבנת פנים דעלמא", שאי הנעימות והחרפה הרגעית -יחלפו במהרה והכל ישוב לקדמותו כשהיה. דבכהאי גוונא לא דיברו, ובוודאי יעבור ויספר ולא ייהרג. 

3. עוד הציעו חברי חילוקא, שהנה דעת רש"י ידועה בפרק הכונס (ס' ע"ב), "שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו" – דהוי כפשוטו שימות ולא יציל עצמו בממון חברו [ודלא כתוס' וקמאי שם שסברו שבוודאי יציל עצמו בממון חברו, אלא שאין היתר לעשות כן "שלא על מנת לשלם", אלא רק באופן ש"על מנת לשלם"]. 

והתמיהה ידועה, הלא רק ג' עבירות חמורות דינם "יהרג ואל יעבור", ולא גזל והיזק ממוני, ומעולם לא שמענו ילפותא להא?... 

וידוע שיש שרצו לבאר זאת (כשו"ת בנין ציון ח"א קס"ז, ועוד), שעל אף שכל איסורי התורה דינם ב"יעבור ולא ייהרג", חוץ מהני ג' עבירות חמורות, מ"מ כל זה ב"בין אדם למקום" בלבד, אך סברה היא שאין זכות לאדם להפקיע זכויות אחרים הנתונים להם -כבעלותם הממונית, ולו אף במחיר חייו. 

ולכן אל לו לאדם לגזול או להזיק אפילו בכדי להציל את חייו. משום שמציל את חייו על חשבון בעלות הממון של האחר –שאינם מסורות לו. 

ולפי זה – רצו לומר – שכן הדבר בהלבנת פני חברו, שאסור לו אפילו במחיר חייו, דמהיכי תיתי שירמוס זכות חברו -כבוד עצמיותו ומאודו –ויקחנה וירמסנה בכדי להציל חייו. 

דא עקא כיצד נכלכל סברה זו [מלבד הקושי ההגיוני העולה מהדבר], הלא אף רציחה -לקיחת חיי האחר ממש, לא ידעינן שדינה "ייהרג ואל יעבור" אלא רק מסברא אלימתא דא "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סמוק טפי", וכפי שפירש רש"י שם "...מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו, הלכך דבר המקום לא ניתן להידחות". ואי נימא שכלל הגיוני הוא, שאין זכות לאדם לקחת זכויות האחר ולו אף להצלת חייו, לשם מה בעינן לסברת "מאי חזית" אלימתא זו, הלא אף בהרבה פחות מכך לאין ערוך -בלקיחת כספו וחפציו אמרינן זאת. 

ודחוק לומר דמכוח "מאי חזית" ילפינן שאר זכויות, כזכויות ממוניות ו"כבוד". שהרי ראה לשון רש"י "...מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו, הלכך דבר המקום לא ניתן להידחות". כלום, כי תאמר סברה זו על כספו או כבודו [הלבנת פניו]?! אתמהא!... 

אכן כבר הקשה כן הבנין ציון שם וראה יישובו, שיתכן דבעינן סברת "מאי חזית" בשפיכות דמים, גם באופן שחברו מוחל על חייו בכדי שהלה יציל עצמו, שלגבי רציחה בוודאי אסור, אך בממון בוודאי שרי. 

4. אמנם יש שמקיימים סברה זו דלעיל 3, שכל זה שייך להיאמר ב"הצלה" בלבד ולא כשאנסוהו, שבוודאי אם כופים אדם לגזול ממון חברו או להזיקו אחרת יהרגוהו, בוודאי שצריך להזיק ולגזול כשאר איסורי תורה ביעבור ולא ייהרג. אך יתכן – לרש"י – דכל היכא שאינו אנוס וכפוי, אלא שנמצא בסכנת חיים, ויכול להציל עצמו מהסכנה בממון חברו, אל יציל עצמו, משום דלא הוי אנוס, אלא רצונו הוא שרוצה לחיות ולא למות, והרי בכך שבוחר להתרפא בממון או בהזיק חברו -רומס את זכויות האחר, ולא ניתן לאדם זכות לרפא עצמו על חשבון לקיחת ממון לא לו. 

[וכחילוק הידוע בין "מתרפאין" לבין "אנוס" לגבי ג' עבירות חמורות. שאף ענשינן ליה ומתחייב מיתת בית דין במתרפאין באיסורי ג' עבירות חמורות בשונה מאנוס דפטרינן מדין "ולנערה לא תעשה דבר"]. 

וכך נפרש דברי רבנו יונה ותוס', דלא אמרו אל ילבין פני חברו ואפילו ימות, אלא במקום הצלת חייו בלבד, שנמצא בסכנת חיים ממילא ואין כאן כופה ואנס,, ויכול ליזום לעצמו הצלה על ידי שילבין פני חברו, -שזאת אסור, אך אם כופים אותו להלבין חברו שאחרת ימות, יספר ולא יהרג. 


5. יש מחברי חילוקא שטענו, שמא רבנו יונה ואולי אף התוס' לא התכוונו כפשוטו שיהרג ממש ולא יעבור ויספר, אלא שכך ראוי שיהיה, וכהערה מוסרית בלבד, וכדרך שראשונים אחרים פרשו [כמאירי], [או כלפנים משורת הדין וכמידת חסידות, כעין שיטת הני מקמאי שסברו שיכול כמידת חסידות להחמיר -וייהרג ולא יעבור אף בשאר מצוות],  אך בוודאי לדינא גם לדבריהם -"יעבור ולא יהרג" עם כל הכאב והצער הכרוך בדבר. 

אף טענו שאם נדייק היטב מלשון רבנו יונה ותוס' נראה שכך כנראה כוונתם ממש: 

והנה לשון רבנו יונה שם בשערי תשובה שער ג' אות קל"ו-קל"ט: 

"המדרגה התשיעית חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהן... עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח, ב). והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט, א): לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א) כי יהרג ולא ירצח, ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר, שנאמר (בראשית לח, כה): "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו' ", הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף, לא גלתה כי היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו: " 

והנה לשון התוס' בסוטה שם י' ע"ב ד"ה "נוח לו": 

"...ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילו עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות." 

והקורא והשומע יבחר. 

6. עוד יטענו חברי "חילוקא", היות וחז"ל אמרו שהלבנת פנים הוי כרציחה "דאזיל סומקא ואתי חיוורא" – הרי זו כרציחה ממש ולכן דינה ביהרג ואל יעבור. 

אך דא עקא, שהסברה הישרה מורה שאם כל הכאב והצער האיום שנגרם לחברו בהלבנת פניו, הלא ברי הוא שאין זה כמוות ממש, הלא תראה שבוודאי אין היתר לחלל שבת בכדי למנוע הלבנת פנים, וזאת אף להני מקמאי שפסקו שסכנת אבר דוחה חילול שבת דהוי כחיי נפש, אטו נימא כן אף למנוע הלבנת פנים?... 

וכן אם אחד רודף אחר חברו בכדי להלבין פניו ברבים, האם דין רודף לו ונוכל להמיתו?... זאת לא שמענו. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.