3 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת יתרו - תשפ"ב 

"לֹא תִרְצַח" //

קי"ל שאיסור רציחה הוא בייהרג ובל יעבור. 

דין זה ילפינן לה בגמ' במסכת פסחים דף כ"ה ע"ב וסנהדרין ע"ד ע"א מסברה של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". 

למרות האמור, הראשונים שם בסוגיה, תוס', ר"ן, ריטב"א, מאירי ועוד, נקטו שכל האיסור הזה הוא בדווקא אם הכפיה להרוג את חבירו היא ב"קום ועשה". 

אך אם הכפיה להרוג את חבירו נעשית ב"שב ואל תעשה" אל לו להתנגד. 

וכגון שאומרים לו "הנח לנו לדחוף אותך על התינוק וימות התינוק, ואם תתנגד תמות" אל לו להתנגד ולמות בכדי להציל את חברו. 

הטעם לכך הוא שבכגון דא  אמרינן "מאי חזית" הפוך דהיינו "מאי חזית דדמא דההוא גברא סמוק טפי דילמא דמא דידך סמוק טפי". 

ועל אחת כמה שאם כופים אותו ומאיימים עליו במיתה שלא יציל את חבירו ממוות (ואינו שותף בהמתתו) שאל לו להצילו. 

לעניין זה ראה המאירי במסכת סנהדרין שם: "וכן אם היה ישראל מושלך בבור, ואמר לו אנס הזהר שלא תעלהו, שאם תעלהו אני אהרוג אותך, אינו חייב להעלותו.

ובפשטות אין חילוק בכל זה בין אם האנס אומר לו שאם יתנגד ויציל את חברו, ימיתהו האנס אך לא היום מיד, אלא כעבור זמן מחר או עוד שבוע וכל כדומה לזה, דמאי שנא. 

אף ולא שמענו שאי מי מהראשונים והפוסקים חילק בכך. 

והנה, איתא בב"מ ס"ב ע"א "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך." 

הרי לן שלדעת בן פטורא אדם חייב להקריב את חייו (לפחות את חיי המחר שלו) למען הצלת חיי חברו. 

ואף רבי עקיבא לא שלל דין זה אלא מכוח גזה"כ מיוחדת "חייך קודמים". 

זאת למרות שנקטו הראשונים שקיימת סברה ישרה מכוח "מאי חזית הפוך" שאל לו להציל חברו בהקרבת חייו, ולו אף אם ימיתוהו לא היום אלא רק מחר. 

וקשה, לכל הני ראשונים, מאי שנא: 

בין: מי שמאיימים עליו במיתה אם ימאן להם שידחפוהו למעיכת התינוק שנקטינן שאל לו להצילו משום סברת "מאי חזית הפוך" 

ובין: מי שמאיימים עליו שיהרגוהו אם יציל את חבירו שנמצא בבור שנקטינן שאל לו להצילו משום סברת "מאי חזית הפוך". 

וזאת אפילו אם לא ימיתו את המציל היום אלא רק מחר. 

לבין: שנים שהיו מהלכים במדבר וכו', שלדעת בן פטורא יחלוק עמו את מימיו שלו, אע"פ שעל ידי כך מקריב את חיי המחר שלו וימות. 

ואף רבי עקיבא לא חלק על בן פטורא אלא מכוח דרשה של "וחי בהם" - ולא מכח סברא של "מאי חזית" הפוך.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים

1. קושייתנו -קושיית המנחת חינוך היא (מצווה רצ"ו אות כ"ג ), שאינו מתרצה: 

"...ואני תמה על רבותינו בעלי התוס' שכתבו דבר זה לסברא, והיא אינה מוסכמת לבעלי הש"ס. דמבואר באיזהו נשך דף ס"ב, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מגיע לישוב, דרש בן פטירא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו, עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. והנה לבן פטירא אף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו, וגם חבירו ימות והוא גם כן, מ"מ אסור להחיות עצמו, מכל שכן דאם יציל חבירו במיתתו בודאי ימסור... א"כ חזינן דבן פטירא לית ליה האי סברא דבלא מעשה א"צ למסור נפשו, והוא סובר בהיפוך אף בלא מעשה מחויב למסור נפשו..." 

ואף הגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, הביא את דברי בן פטורא ור"ע להוכיח כדעת הרמב"ם אשר אינו מחלק כתוס' בין "קום ועשה" ו"שב ואל תעשה", אלא אף ב"שב ואל תעשה" צריך למסור את הנפש, והביא סימוכין לכך מסוגיית "שנים שהיו מהלכין במדבר", יעו"ש. 

2. רבים השיבו – בכמה הטעמות ואיחדנום: 

יש לערער על הנחת הקושיא ששנים המהלכים במדבר ובעל המים שומר לעצמו את מימיו לשתותם נחשב -"אינו עושה מעשה", הלא שותה את המים ב"קום ועשה" ומכלה אותם, וגורם בכך במו ידיו שלא יהיו מים לחברו – שהם מקור החיות כאן – וכך ימות בצמא. ואכן הוא בעל המים ומוחזק בהם, אולם -מים אלו הם עתה גם אפשרות החיים של החבר, וברור שאם הוא לא ישתה –חברו ישתה ויחיה, אם כן הוי לכאורה "כעין מעשה" המפקיע הצלת חיי החבר. 

ויש מהחברים ש"עידנו" הגדרתם כך: אף אם לא נחשיב זאת כמעשה מוחלט של "קום ועשה" (כעמוד והרוג את פלוני), שסוף סוף המים שלו המה, ומשאיר אצלו את מימיו ושותה אותם להצלת חייו, מ"מ אין זה גם "שב ואל תעשה" מוחלט (-כאל תתנגד והנח לנו למעוך אותך בתינוק), אלא הוי כעין "מעמד ביניים" שבין "קום ועשה" ל"שב ואל תעשה", האם יתן לחברו את המים או יעכבם אצלו בכוח וישתה לבדו, ודמיא לבחירת שני צדדי מעשה לכאן או לכאן, וכ"מאי חזית" השווה לשני הכיוונים. ומשכך, בן פטורא דרש "מוטב ימותו שניהם", כלומר, יחלקו את המים ביניהם לחיות בינתים, ואילו ר"ע דרש "חייך קודמים לחיי חברך". 

ראה להלן הערה: 

3. דא עקא, מדוע נחשיב זאת כ"קום ועשה" הממית את חברו, סוף סוף המים אצלו בבעלותו וברשותו, ונועדו לחיי עצמו, מהיכי תיתי שנחשיב את אי מסירת המים לחברו ואף את שתיית המים של עצמו, דהוי כ"מעשה", בפשטות גם זה נחשב כ"שב ואל תעשה", משום שממשיך לקיים את מצב המים אצלו ולא משנה את מצב המים

אכן אם היו לו מים נוספים ברור שמחויב לתת לחברו להצלת חייו, אחרת עובר כ"לא תעמוד על דם רעך", אך כאן הוי רק "המשכת המצב", שהמים שלו ובחזקתו ומצילים את חייו וממשיך לקיימם אצלו להצלת חייו, אדרבא הדרישה ל"שינוי המצב" ולחלוקת המים היא דרישה "לקום ולעשות מעשה". 

וכי אם שניהם קופאים למוות בסיביר, ולאחד יש מעיל ולאחר לא, האם מה שמשאיר מעילו אצלו בכדי לא לקפוא ולא מוסרם לחברו, נחשב יותר מ"אי עשייה", ואף אם נטען  שהיותו כבר "לבוש" במעיל שאני, דהוי כ"עדר עשייה מוחלט", כלום וכי אם המעיל בידיו וטרם לבשו (או שפשטו לרגע להתפנות...) וכי אסור לבעל המעיל ללבוש מעילו שבידו מחדש (המעיל שלו!) אלא צריך לגזור את בטנת המעיל בכדי לתת.לחברו "משהו" מהמעיל להתחמם, ובאפן שעל ידי כך ימותו שניהם מקור לא מיד אלא תוך שעתיים. אתמהא! ומאי שנא הא מהא?... 

4. אכן ראה באחיעזר חלק ב' יור"ד ס' ט"ז, שכתב כעין לעיל 2, ברם, נימק זאת דחשיב המים כאילו הם "בחזקת שניהם", משום שלמרות שרק אחד מהם הוא בעליו ומוחזק בהם, מ"מ – ע"פ סברת בן פטורא – חברו השני רשאי לקחת חצי מהמים לעצמו, ש"מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו על מנת לשלם", וכביכול לשניהם יש זכות בשווה במים הללו, למרות שרק אחד מהם הוא בעליו הממוניים (כל זאת אילולי דרשת ר"ע ש"חייך קודמים" אלא "חיי שניכם" לכתחילה). 

כדבריו שם: 

"...שוב ראיתי במנחת חינוך במצוה רצ"ו שהרגיש מהא דבן פטורא לענין מש"כ התוס' דאינו מחויב למסור את נפשם בשוא"ת. ואולי י"ל דלא דמי, דמש"כ התוס' באונסין אותו למעך את התינוק שאינו עושה מעשה בעצמו, ואמרינן מאי חזית דדמו דתינוק סומק טפי ומותר, משא"כ בהא דבן פטורא, דכיון דלא דריש חייך קודמים, והא איסור גזל נדחה מפני פקוח נפש, והא דאסור להציל בממון חבירו היינו שמחויב לשלם, וא"כ שניהם שוין בזכות הקיתון, וא"כ מה ששותה מעצמו הוי כקום ועשה". 

5. יש מהחברים שהטיבו לטעון, דכאן שאני, משום שעל ידי שיחלק את המים חציו לו וחציו לחברו, הרי מחייה את שניהם כחיי שעה, למרות שלא יהיה מים למחר וימותו. מ"כ כך עדיף טפי – לדעת בן פטורא – שמעניק חיי שעה לשניהם, עד שבא ר"ע ודרש חייך קודמים, כלומר שאף חיי עולם -חיי המחר של בעל המים, קודמים לחיי ההווה של חברו. 

ולא דמיא למקום שבו צריך להפסיד את חייו בכדי להציל חיי חברו, כאדם שיש לו חגורת הצלה שמצילתו מטביעה, כאן בוודאי אינו צריך לתת לחברו ולהפסיד חיי עצמו -אף לדעת בן פטורא. 

וכוונו בזאת ליסודו של החזו"א (חו"מ ס' כ' בליקוטים לב"מ, ויור"ד ס' ס"ט ס"ק ב', ובקצרה בהערותיו על גליון הגר"ח שם): 

"...מודה בן פטורא בהוא ורבו בשבי, שפודה את עצמו, דאינו חייב בהידור רבו במקום פיקוח נפש וכדאמר הוריות יג, א. והכא טעמיה דבן פטורא דכיון דיש חיי שעה לשניהם, דאם ישתו שניהם יחיו לפי שעה, וקיי"ל יומא פה, א, דעל חיי שעה מפקחין את הגל, אן כן אין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חברו. ואע"ג דמסכנין חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם... הכא שאני, שהרי שניהם שוין בזכות חיי עולם, וכל אחד מהם שישתה יחיה חיי עולם, ובא לבכר עצמו על חברו משום שהמים שלו, אינו יכול לזכות בזה כיון שיש חיי שעה לשניהם ... מ"מ אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חיי עולם של חברו. ור"ע סבר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו. ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו, דאע"ג דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו, הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין, והוי הגוזל גוזל נפש של חברו..." 

וראה בהערותיו על גליון הגר"ח שכתב "שאין המחר מזומן כל כך", לכן בינתיים יציל חיי שעה של שניהם בהווה, למרות שמקריב בזה את חיי המחר לו. 

אך צ"ע. כפי שהודגש בשאלת "חילוקא", שלא שמענו שאותם ראשונים שסברו שב"שב ואל תעשה" לא יקריב את חייו להצלת חברו, -ייחלקו בבין אם המציל ימות היום או שימיתו אותו רק מחר, כגון שהאנס אומר לו אל תתנגד שנדחוס אותך לתינוק, ואם תתנגד נמית את שניכם מחר. וכי האם יצטרך – לדעת בן פטורא – להתנגד למרות שימיתו אותו רק מחר?... לא שמענו! 

יתירה מכך, אם חברו בבור ועומד להוצאה להורג, ואומרים לו שאם יוציא את חברו מבור המוות, ימיתו את המציל מחר, וכי אז יצטרך לחרף נפשו להצלת חיי חברו למרות שימות בכך המציל, משום שלא ימות המציל היום אלא רק מחר, "ואין המחר מזומן כל כך" (-כלשון החזו"א)?... 

מעולם לא שמענו, ובפשטות אין חילוק! ומאי שנא הא מהא?... 

6. יש מהחברים שקיימו את החילוק דלעיל (5) – כדברי החזו"א, שאם יכול לקיים חיי שעה לשניהם עדיפי טפי לשיטת בן פטורא, ולא דמיא לאונסים אותו לא להתנגד למעיכת התינוק, ששם אינו צריך להצילו. משום ששונה כאן ב"שנים מהלכים במדבר" שסכנת הצמא שורה על שניהם בשווה, הן על בעל המים והן על חברו, כאן סובר בן פטור "מוטב ימותו שניהם" שישתדל להציל עצמו וחברו בשווה, ויחיו שניהם חיי שעה, מאשר יציל רק עצמו ויחיה חיי עולם וחברו ימות מיד. אולם במעיכת התינוק אין כאן צרה שווה, שרק חברו – התינוק – נידון למוות, אלא שמאיימים עליו שאם יתנגד הרי ימיתו אותו, ואינו צריך למסור עצמו למות בכה"ג דהוי "מאי חזית הפוך". 

אכן, בדומה לכך מטין משמיה דהגרש"ז אוירבך (כמדומני שראיתי ב"מנחת שלמה" אך לא מצאתי מקומו כעת). 

לדברי הגרש"ז, באמת אף לבן פטורא אין צד שאדם בעלמא נדרש להקרבת חייו (ואפילו את חיי המחר) לשם הצלת זולתו, וגם הוא מודה שחייך קודמים לחיי חברך. 

אלא שכאן שונה -"שנים שהיו מהלכין במדבר", כאשר נמצאים חבורת אנשים בקבוצה ורובצת עליהם "צרה משותפת", כשנים שמהלכין במדבר והצמא מכה בהם ביחד, ואין ישוב קרוב נראה לעין, כאן ההלכה משתנה, משום ששניהם ביחד באותה צרה משותפת כ"אחים לצרה", לכן גם השתדלות ההצלה צריכה להיות לכתחילה קבוצתית ולא פרטנית, ולכן אם קיימת אפשרות לחלק את המים ולקיים חיי שעה לשניהם, הצלה זו עדיפה משם שהם "אחים לצרה". 

אולם בעלמא אם אדם חיצוני לו נמצא בצרה, או לחלופין אחד מהקבוצה עמו נמצא בצרה אך הצרה לא "משותפת" אלא חלה רק על האחד (נניח נפצע) -הדין שונה, ואין אדם צריך להקריב אפילו את חיי המחר שלו, ויהיה לו רק חיי שעה,  בשביל להציל את חיי חברו (חיי עולם או חיי שעה). 

7. עוד חילקו חברי "חילוקא" על דרך החילוק הידוע שבין "אונס" ל"מתרפאין", שאם אנסוהו ועבד ע"ז -אין בו עונש בידי אדם, לעומת זאת, מי שהיה חולה שיש בו סכנה והתרפא בע"ז ולא מסר נפשו, -הרי נענש כעשייה רצונית בין במלקות ובין במיתה. כנפסק ברמב"ם פרק ה' מיסודי התורה הלכה ד' ו'. משום ש"אנוס" אין העשיית מתייחסת אליו אלא כנעשית מאליה, שאין כאן רצון כלל וכלל אלא עשיה כפויה, לעומת זאת "מתרפאין" הוי עשיה בחירית רצונית, ואין בו הפטור של "ולנערה לא תעשה דבר". 

והלכך, כל מה שנקטו תוס' והראשונים שאם אונסים אותו למועכו על התינוק ולא יהרגוהו, שאל לו לנקוט מעשה אלא יהיה "שב ואל תעשה" מכוח "מאי חזית הפוך". כל זאת משום שאנוס" וכפוי הוא, ואין המעשה מתייחס לנכפה אלא לכופה, לכן רשאי לנקוט "שב ואל תעשה" ולא למנוע מיתת התינוק. 

[למרות שאם אונסים אותו להמית ב"קום ועשה" מצווה להתנגד ולא לעשות מעשה משום "מאי חזית"]. 

אך היכא שמדובר "בהצלה", אין כאן כפייה אלא רצון בחירי גמור, כמו "מתרפאין", ולפי בן פטורא צריך כל כה"ג להציל גם את חיי חברו בשווה לו עצמו, וכל זה אף שלא ממית חברו ב"קום ועשה" אלא רק נמנע מהצלת חברו. ואילו ר"ע חולק וסובר וחי אחיך עמך – שבהצלה חייך קודמים. 

וכוונו בזאת לדברי הגר"ש רוזובסקי בזכרון שמואל ס' פ"ה אות י"ט. יעו"ש. 

8. עוד נציין שהנצי"ב בהעמק שאלה קמ"ז ס"ק ד', והג"ר איסר זלמן מלצר באבן האזל הלכות יסודי התורה שם, נקטו ההמקרה של "שנים שהיו מהלכין במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים" מיירי באופו שאם ישתו שניהם אין כאן וודאות של מיתה, אלא רק סכנה קרובה ש"ימותו שניהם" אך לא בוודאות, שיתכן שימצאו מים או יגיעו ליישוב, לכן בכה"ג נוקט בן פטורא מוטב לחלק את המים להצלתם כעת למרות שכנראה ימותו שניהם, אך אין מעצור מיד ה' להושיע. ברם, אם היה וודאות של מיתה למציל, בוודאי אל לו להציל אלא יציל את עצמו בלבד. 

9. עוד נציין שה"חמדת ישראל" לבעל הכלי חמדה (חלק ראשון לדעת הרמב"ן ס' נ"ב) נוקט דדינו של בן פטורא "מוטב ימותו שניהם" לא הוי חיוב אלא רק "מוטב" בלבד, כלומר מידת חסידות נעלה. ואילו ר"ע סובר שאף מידת חסידות אין כאן אלא דינו "חייך קודמים" בלבד. 

10. עוד ראה דברי הגרא"מ שך באביעזרי הלכות רוצח פרק א' הל' ט', דסובר דמאי דאמרינן דבאופן שקיים מאי חזית הפוך יש לבכר את חייו מחיי חברו, כל זה דווקא לאחר הלימוד של "חייך קודמים". כלומרמסברא דעלמא הדבר היה עומד בשיקול שווה מה יעשה כך או כך, מאי חזית להך או לאידך, כמובן אם אנוס לעשות מעשה ב"קום ועשה" ממש, פשיטא דלא הותר לו, שהרי ממית בידיים ממש, ברם, אף אם אינו עושה מעשה, גם אז הוי ספק השקול, ואין לנו ברירות גמורה מסברה דעלמא שצריך להציל את חייו. ומה אפוא יעשה?... לפי בן פטורא אם יכול גם להציל את חברו מחויב בכך, ואילו לפי ר"ע ילפינן שחייך קודמים. יעו"ש. (נכתב כאן ע"פ הזיכרון...) 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.