1 דקות קריאה
11 Dec
11Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת חיי שרה - תשפ"ב 

"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק  //

ראה שו"ע אבן העזר ס' א' סעיף ג' שפוסק דכופים בית דין על מצוות פרו ורבו כשם שכופים על שאר מצוות עשה. 

"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר... בשום ענין לא יעבור מכ' שנה בלא אשה, ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר." 

אמנם ראה ברמ"א שם שסובר דבזמן הזה נהגו לא לכפות על מצווה זו 

"הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה, וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה, אע"פ שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים: (ריב"ש סי' ט"ו) ובלבד שלא תהא אסורה עליו". 

יתירה מזו, ראה רמב"ם בהקדמותו לפירוש המשנה (ד"ה "והחלק הששי") שבמצוות פרו ורבו מעיקר הדין ומדינא דמשנה אין כופים עליהם. 

"...והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות, ולא התחיל במסכת כתובות, ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה, מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה, אבל היבום הוא מוכרח לעשותו, ולומר לו, או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי, מן הדברים שאינם מוכרחים, ועל כן התחיל ביבמות." 

וכך גם משמע מהרמב"ם ביד החזקה הלכות אישות פרק ט"ו הל' ב' שאין כופין על מצוות פרו ורבו.  

"כיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה".  אך לא כתב שכופים על זה. 

והנה, איתא בכתובות פ"ו ע"ב, שכל הנמנע ולא עושה מצוות עשה מחויבת כופין אותו עד שיעשנה. 

"במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". 

וכן מביאה הגמרא במסכת ר"ה ו' ע"א: "יקריב אותו" (ויקרא א, ג) - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו תלמוד לומר "לרצונו". הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. 

לעניין זה ראה, בין היתר, ברמב"ם בספר המצות שורש י"ד שפוסק שכופים על קיומן של מצוות עשה את הנמנע מלקיימה. 

"...וכל מה שלא אזכור בו גדר מן הגדרים תדע... ואמנם מצות עשה כולם הנה כל מצוה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים הנמנע מעשותה עד שימות או יעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב, כמי שעבר ולא ישב בסוכה..." 

וקשה, לדעת הרמב"ם, הרמ"א ודעמיה, מאי שנא: 

בין: מצוות עשה כדוגמת קרבן, סוכה, לולב ו/או שאר מצוות עשה שמי שאינו מקיימן כופין אותו בית דין עד שימות או יעשנה. 

לבין: מצוות נישואין ופרו ורבו – למרות היותן מצוות עשה מחויבות – מ"מ אין כופין עליהן, ובפרט לרמב"ם שמעיקר הדין אין כופין עליהן.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שעל אף שכופין בית דין על קיום מצוות עשה, מן הנמנע לכפות בכוח ממש על מצוות עשה של נישואין ופריה ורביה. שהרי מצוות נישואין תכלית קיומה "ודבק באשתו והיו לבשר אחר", עליו לאהוב את אשתו להיות מחובר בה תכלית דבקות וחיבור, ורק אז הזיווג יעלה יפה ויתקיים כתיקונו, כיצד תכפה את האיש לכך, כלום וכי שייך לכפות בשוט על אהבה ורעות?... 

ואינו דומה כלל לשאר מצוות עשה, שקיומם במעשה גופא, ושפיר ניתן לכפות על עשיית המעשה, ולמרות שנדרש כוונתו ורצונו בעשיית המצווה (ובפרט בגט ובקרבן), אנן סהדי שאחרי שכופים אותו ונאלץ לעשות את המעשה כציווי חכמים – כבר עושה זאת מתוך רצון לקיים ציווי בוראו, כדברי הרמב"ם הידועים פרק ב' מגירושין שכפיית חכמים מבטלת יצרו הרע אשר אנסו למרוד בציווי המקום. ואינו דומה לנשיאת אשה, ששם התרצותו ואהבתו צריך להיות באשה הזו גופא "וראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת), בלתי אפשרי ליישם זאת בכפייה. 

[כשם שברי לנו שקיום מצוות "אהבת השם" חייבת להתקיים מתוך רצון כנה פנימה במלוא רוחב לבו, ומן הנמנע לאלצו לקיימה בכפיית בית דין, רצועה ושוט...] 

2. זאת ועוד, הלא אנן סהדי שאם זיווגו יהיה תוך כפיה ואילוץ -לא יעלה זיווגם יפה, וברי שיבואו לידי קטטה ומריבה, ולבסוף יגרשה ולא יתקיים הזיווג. אין טעם אפוא בהעמדת בניין שבמהותו -אינו בר קיימא. 

ויתכן דזה כוונת דברי הריב"ש מקור פסק הרמ"א, יעוי' דבריו ס' ט"ו שעל ידי כן "תרבה קטטה ומריבה". 

3. וכן אמרו חז"ל בריש פרק שני דקידושין, שאסור לו לאדם לשאת אשה עד שיראנה, שמא תתגנה בעיניו ויעבור על ואהבת לרעך כמוך. על אחת וכמה וכמה שלא יאהבה וישנאנה אם נישואיו יהיה מתוך לחץ וכפיה משום שירא מכפיית בית דין, ונושאה ולבו בל עמו. 

4. עוד טענו החברים, שצוות פרו ורבו ונישואין תכליתם יישוב העולם ותיקונו, "לא לתוהו ברא לשבת יצרה". ישוב תקין של עולם והעמדת משפחה לא יצמח מנישואים הבאים מהכרח ולחץ כפוי. 

5.  עוד ביארו החברים – באופנים שונים, הדגשים והטעמות -ואיחדנום

הואיל וקיום חיי נישואין תקינים, מותנים בפרטים רבים ומורכבים, כבשלות נפשית וגילאית, התאמה, משיכה, התרצות ועוד כהנה וכהנה פרטים ומורכבויות שונים, אינדיבידואליות, עמוקות ועדינות עד נבכי הנפש, הרי שבלתי אפשרי לקיים מערכת כפייה בקיום מצווה זו, זולת מתן הכוונה, עזרה וייעוץ כיצד לעזור ולסייע בהבאת אדם לבשלות ומוכנות נישואין, וכן עזרה במציאת הזיווג המתאים וכו', ובזאת בוודאי מצווים בית דין וכל כלל ישראל לעזור ולסייע בכך איש לרעהו, אך אין מקום כמובן לכפייה ממשית, ואף לא תועיל ולא תצלח. 

ומסתברא שזאת כוונת הרמב"ם בפירוש המשניות, שכבר רמז בדבריו מדוע אין כופים על הנישואין: 

"מפני שהנישואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה". 

6. עוד הציעו חברי "חילוקא" חילוקים וכיוונים נוספים, כגון: 

היות ומצווה זו יש בה שיהוי זמן, שהרי אינו עובר לגמרי על מצווה זו רק אם מת לבסוף בלא שקיים מצוות פרו ורבו, יתכן שכל מצווה עם שיהוי זמן, אין כופים אותו על כך, שהרי יתכן שיקיים בהמשך חייו.

וכן יש טענו שהואיל ומצוות פרו ורבו – לחלק מהפוסקים – כל ישומה וקיומה רק בהולדת הבנים (ואין מעשה הביאה אלא רק כ"הכשר מצווה" כדברי המנחת חינוך מצווה א), לכן אין כופים על מצווה זו, שספק אם יוכל לקיימה גם אחרי כפייה זו. 

אכן רבים נקטו שגם מצוות פרו ורבו הוי המצווה מ"עשה הביאה" גופא ולא כהכשר, אלא הוי קיום מצווה ממש, אלא שכל זמן שטרם העמיד בנים -ממשיך חיוב המצווה להתעסק בדבר. 

[ואף אי נימא כצד הראשון, הנה לא יתורץ מצוות נישואין, שהרי מצווה זו לדעת הרמב"ם והחינוך ועוד ראשונים, קיומה בעצם נישואי האשה, והוי מצוות עשה בפני עצמה] 

וכן חילוקים נוספים נאמרו כאן בטום טעם ודעת, מדוע נישואין ופריה ורביה אינם מאותן מצוות אשר כופים עליהם. 

אך דא עקא שתירוצים אלו לא יתאימו לדברי הרמב"ם והרמ"א, דהא כעולה מדברי הרמ"א שבזמנים קדומים אכן כפו על מצוות נישואין ופרו ורבו, אלא שכעת – כנראה עקב שינוי הדורות ותמורות הזמן – אין הדבר מתאים ונכון לדקדק בדבר ולא כל שכן לכפות על זה. כדבריו שם: "לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים". 

כך שחילוקים כאלו ואחרים, יפים ככל שיהיו, אינם עולים בקנה אחד לאותם פוסקים אשר המה הביאו פסקם זה, שאם כן, מדוע פעם כן היו כופים על זאת?... 

זאת ועוד, אף הרמב"ם בפירוש המשניות שכתב שאין כופין על נישואין מדינא דמשנה מימים ימימה, כבר רמז בתוך דבריו את כיוון החילוק: "מפני שהנישואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה". יש אפוא לבכר את החילוקים שנאמרו לעיל (1-5), שאי יכולת בידינו ליישם נישואים תקינים מתוך לחץ וכפייה, וכל כדומה על זה הדרך. 

7. עוד נעיר בצידו – בעקבות דברי חברי "חילוקא" – ובהקשר לסתירת פסקי הרמב"ם, שהנה פסק בפרק ט"ו מאישות הל' ז': 

"לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא ..." 

הרי להדיא שסובר הרמב"ם שכופין על מצוות פריה ורביה, וזאת בניגוד ובסתירה לכאורה למה שכתב בהקדמתו לפירוש המשניות שאין כופין על הנישואין "מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה". 

יתכן והדבר מורה שבאמת סובר הרמב"ם שיש לכפות על מצווה זו, אלא שכל הכפיה רק להסיר את המניעות והעיכובים המונעים ממנו לעסוק בחיפוש האשה הראויה לקיום מצוותו, כאדם שיושב עם אשה שאינה רואיה לילד, וכך מונע עצמו מקיום מצוות פריה ורביה, שאכן לדעת הרמב"ם כופים אותו לגרשה, משום שכופים על מצוות פריה ורביה, ואם יגרשה, מן הסתם יבקש אשה אחרת עמה יוכל להוליד בנים. ברם, בלתי אפשרי להכריחו ולזרזו אח"כ בבחירת האשה אותה יבחר, למרות שאכן ראוי היה לכפותו, אך אין לנו יכולת, מכל הני טעמים שהוזכרו לעיל

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.