"כלו לו חציו" - מדליק אש - זורק חץ


1 דקות קריאה
12 Jul

ראה במסכת ב"ק דף כ"ג ע"א דנקטינן שם כי למ"ד "אשו משום חציו", אית ליה נמי "אשו משום ממונו".


ולפיכך, מי שהבעיר אש מול גדר (גדר שביכולתה למנוע מהאש מלהתפשט) ונפלה הגדר, שלא מחמת הדליקה, ולא מנע, מבעיר האש, מהאש מלהזיק, חייב המבעיר על נזקי האש מהטעם של "אשו משום ממונו" (דומיא דשורו שלא שמרו ויצא והזיק) - למרות שפטור מדין "אשו משום חציו" ד"כלו לו חציו".


לעניין זה ראה רמב"ם פרק י"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ד' ובשו"ע סימן תי"ח סעיף י"ג שפסקו כך להלכה.


והנה, ראה במסכת סנהדרין דף ע"ז ע"ב דאמרינן שם "זרק חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא (זורק החץ) קדם ונטלו פטור היות ובעידנא דשדייה ביה מיפסק פסיק גיריה". 


ובארו שם  בתוס' (בד"ה בנזקין) כי פטור האמור הוא בין מרציחה ובין מנזיקין.


כלומר, לא רק שאין מחייבין את יורה החץ למול תריס כדין "חציו וכוחו", אלא גם אין מחייבים את זורק החץ במה שהסיר את התריס במו ידיו כדין אדם שלא שמר על ממונו (החץ שלו) מלהזיק.


וברי שאין מקום לחלק בין "אשו" שנחשב גם כ"ממונו", לבין "חצו" שאף הוא צריך להיחשב בנוסף גם כ"ממונו", דמאי שנא, והלא כל כוח המיוחס ומושפע מהאדם לא גרע מ"אשו". (ומה בין זה ל"אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה").

ויקשה, מאי שנא:

בין: המדליק אש מול הכותל, ונפל הכותל, ויכול למנוע ההיזק, ופשע ולא מנע, שחייב בנזקי האש מהטעם של "אשו משום ממונו".


לבין: הזורק חץ, ופשע כשהסיר את התריס במו ידיו, דפטור מנזקי החץ מהטעם של "כלו לו חציו" ואין מחייבים את הזורק גם מדין "ממונו".


(קושיית "קהילות יעקב" ב"ק סימן ב')


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


 

1. רבים אמרו שבכדי לחייב מדין "אשו משום ממונו", צריך שהבעלים ייחשבו כ"יוצר מזיק" כמו ב"אש", שמתוקף היותו יוצר האש "שדרכה לילך ולהזיק" שיוותה התורה אותו כ"בעל האש", ומשכך נושא באחריות בשמירתה ובנזקיה – "אשו משום ממונו", כמו ביוצר בור ברה"ר "שעל עסקי כריה ופתיחה באו לו", כלומר יצר בידיו "מזיק" ומשכך הוי כבעליו לעניין נזיקין. (וע"ע בתוס' ד"ה אשו משום ממונו ב"ק כ"ג ע"א)

בשלמא מבעיר אש נחשב כ"ממונו" גם שכמוגנת היא לצאת מחוץ לכותל ולהזיק, דאכתי "מזיק" תחשב, שהרי בכוחה להזיק את סביבותיה עד הכותל (וכך טבעה של אש "לילך ולהזיק"). לא כן יורה חוץ למול תריס, הלא כחטף כהרף עין, החץ נתקע בתריס ונבלם, אין כאן "משמעות" של "עשיית מזיק" כלל וכלל. ומשכך אף אם היורה גופא (ש"כלו לו חציו") יוריד את התריס ופילס לחץ נתיב לצאת ולהזיק, הלא ל"גרמא" ייחשב, שהרי בעשיית כוח המעוף של החץ לא עשאו "מזיק", ועתה הן רק הוריד "מחסום" ולא עשה מעשה בגוף המזיק.

כוונו בזה חברי המיזם לתירוצו של קהילות יעקב בב"ק ס' ב'. יעו"ש.

2. אכן, הסייטפלר שם מדגיש שבהכרח נעמיד "אוקימתא" שמדובר בחץ שאינו ממונו ממש, כי אחרת הן נחשב כ"בעל הממון" ונושא באחריותו לתוצאותיו מכאן ואילך גם בלעדי החידוש של "יוצר המזיק", יעו"ש.

דוחק יש בדבר מלבד ה"אוקימתא" שאינו בעל החץ, שהרי אף אם גזלו הלא נחשב כבעליו לעניין נזיקין כדין "הוציאוה ליסטים – ליסטים חייבים". וגם אם שאל זאת, הן נחשב כבעליו מדין "נכנס הרועה תחתיו" כדתנן בריש הכונס. ואין לנו אלא להעמיד בלוקח חץ של "הפקר" ונתכוון לא לזכות בו. והדוחק מורגש.

3. יש שטענו במיזם, שלעולם אין לראות חץ שעף ע"י כוח אדם, כ"ממון המזיק" כתולדת ה"אש", שהרי אש יש בה כוח עצמי לשרוף ולהזיק, בשונה מחץ שכוחו ע"י כוח האדם ואינו כוח עצמי או טבעי כרוח מצויה וכדומה. ועל אף שיש תריס ו"כלו לו חציו" ושוב אין כאן "כוחו כגופו", מ"מ כל זה לעניין "חיוב נזקין", אך אכתי "כוח האדם" הוא ולא "כוח החץ", ולא דמי ל"אשו משום ממונו".

צ"ע דבריהם מתוס' ו' ע"א ד"ה "בור המתגלגל ברגלי אדם", דחזינן דגם "כוח האדם" באופנים מסוימים מצטרף להיות "כוח אחר מעורב בו" בתולדת האש.

4. יש שטענו במיזם, שכל עוד נחשב האש "חציו" אין לחייבו "משום ממונו", "שאין שני מחייבים כאחד". רק כש"כלו לו חציו" חל עליו דין "אשו משום ממונו",.ומכאן ואילך חל עליו שמירה כדין "ממון המזיק". ובשלמא כשהכותל נפל הן יכול לשמור על האש מלהזיק, וכשלא עשה זאת, הרי מתחייב כ"אשו משום ממונו". אך כשהוריד התריס – ורק אז נהיה החץ ל"אשו משום ממונו" – הלא אנוס הוא כי אין בידו לתפוס החץ בחזרה.

וצ"ע, דהא בפשטות עוד בטרם הוריד את התריס נחשב החץ כ"כלו לו חציו" לגבי ההיזק הפוטנציאלי שמעבר לתריס, וכבר מאותה שעה יש להחיל בו חיובי שמירה "כממונו" לאפשריות הבריחה מעבר לתריס (ובפרט שכך מתכנן לעשות). ומשכך בפתיחת הדלת בפני החץ לברוח ולהזיק, אין לך פשיעת שמירה גדולה מזו.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.