"לאו בר חיובא" - אי יכולת טכנית לקיום מצווה – תקיעת שופר ע"י חרש - תפילין בקטוע יד


2 דקות קריאה
03 Sep
03Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ניצבים - תשפ"א (ראש השנה תשפ"ב)  //

פסק השו"ע ס' תקפ"ט דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא את הרבים ידי חובה בתקיעת שופר. 

הטעם לכך הוא דמכיוון שאינו שומע הרי הוא "לאו בר חיובא הוא" שאינו יכול להוציא אחרים. 

וראה בב"י שם דביאר דלמרות דהוי פיקח לכל דבר ומחויב בכל מצוות התורה מ"מ מכיוון שמצוות תקיעת שופר תלןיה בשמיעה אזי חסרון שמיעתו משווה אותו להיות "לאו בר חיובא" עכ"פ לעניין מצווה זו ולפיכך לא מהני להוציא אחרים בתקיעתו. 

וראה במג"א שם שאינו חולק על פסק זה של הב"י. 

אם כן, הרי לן ש"חסרון טכני" כחסרון גופני לקיום מצווה חשבינן ליה כחיסרון של "לא בר חיובא" במצווה. 

והנה, לעניין תפילין פסק המג"א בס' ל"ט ס"ק ה' [הובא במשנ"ב שם ס"ק ט'], דמי שנקטעה זרועו השמאלית, למרות שפטור מתפילין (והדין שאינו מניח עתה תפילין בזרועו הימנית) כשר הוא לכתיבת תפילין. 

זאת למרות שנקטינן להלכה "כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה", כלומר, כל שאינו בחיוב מצוות תפילין (כנשים ועבדים) אינו כשר לכתוב תפילין. 

מ"מ מי שנקטעה זרוע שמאל שלו שפיר נחשב בהכי שחייב בתפילין, שהרי "פיהו הוא דכאיב ליה", כלומר חסרון גופני הוי כ"חסרון טכני" בלבד ולא אמרינן בכגון דא ד"לאו בר חיובא" במצווה זו. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: חרש המדבר ואינו שומע, שחרשותו משווהו להיותו "לאו בר חיובא" במצוות שופר, ולכן אינו מוציא אחרים ידי חובה בתקיעתו. 

לבין: קטוע זרוע שמאל, שלמרות שפטור בפועל מתפילין, אין חסרון היד משווהו להיותו "לאו בר חיובא" במצוות תפילין, ולכן כשר לכתיבת תפילין.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו –בכמה הטעמות ואיחדנום

חרש המדבר ואינו שומע אין בו "פטור בעצם" לגבי תקיעת שופר, שהרי פיקח הוא ומחויב במצוות כדעלמא, ובאמת סיבת חיוב מצוות תקיעת שופר יש בו כשאר ישראל, אלא שאונסו גורם לו להיפטר -חוסר יכולתו לקיום מצוות שופר מחמת שאינו שומע. והנה לגבי להוציא אחרים ידי חובה, די בכך שבפועל פטור, ותהא סיבת פטורו אשר תהא, בין אם פטור בעצם כחש"ו, ובין אם פטור מחוסר יכולת כחרש המדבר ואינו שומע, שכל שבפועל פטור מהדבר -אין בכוחו להוציא אחרים ידי חובה באותה מצווה. 

ובאמת אינו שונה במאומה חרש לעניין תקיעה מקטוע יד שמאל לעניין תפילין, שאף הוא אינו "פטור בעצם", שהרי סיבת חיוב מצוות תפילין יש בו כשאר ישראל [ולא דמיא לחש"ו ואשה שפטורים בעצם ממצוות תפילין], אלא רק שאונסו גרם לו להפטר בפועל מחיוב המצווה -שאין יכולת לקיימה בהעדר זרוע שמאל. 

אמנם כל זה לגבי להוציא אחרים ידי חובה כאמור -שאין פטור בפועל מוציא את המחויב בפועל, ברם, לגבי כתיבת תפילין -שפיר נחשב ב"תורת מצוות תפילין", [דלא דמיא לקטן ואשה שפטורים בעצם], שכאמור סיבת חיוב מצוות תפילין יש בו כשאר זכרים דעלמא, ולכן נחשב ב"תורת הדבר", על אף שבפועל פטור מחמת אונסו – העדר יכולת לקיים המצווה, ודי בכך להחשיבו בתורת מצוות הנחת תפילין וכתיבתו כשרה. 

2. וכוונו בזאת לדברי ר' אלחנן בקוב"ש ח"ב סימן ל"א: 

"בעניין חייב בדבר להוציא אחרים: 

א) בהא דחרש המדבר ואינו שומע, אינו יכול להוציא אחרים בקריאת מגילה, משום דאינו חייב בדבר, למ"ד קרא ולא השמיע לאזניו לא יצא, קשה הא זה לא הוי אלא אנוס, ואנוס אינו פטור... ולמה לא יוכל להוציא אחרים השומעין קריאתו, ולענין וקשרתם וכתבתם, דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבה, כתב במג"א, דגידם כשר לכתוב תפילין, דמיקרי ישנו בקשירה אלא דפומא הוא דכאיב ליה? 

וי"ל דלענין כתיבת תפילין לא בעינן חיוב בפועל אלא שיהא בר חיובא מתפילין, והכותב תפילין בלילה כשר, אפילו אי נימא דלילה לאו זמן תפילין, וכן במגילה אם כתבה באמצע השנה כשרה, אף דבשעת כתיבה לא היה חייב במגילה, משום דמ"מ גברא בר חיובא הוא במגילה גם בכל השנה, אבל להוציא אחרים ידי חובה לא סגי בבר חיובא, אלא צריך שיהא חייב בפועל ... 

ולפי"ז, חרש כשר לכתיבת מגילה, משום דגברא בר חיובא הוא, אף דבשעה שהוא אנוס הוא פטור ממגילה, וכן בכל המצות, סבת החיוב ישנה גם באנוס, אבל חיוב בפועל ליכא, דבשעת אונסו הוא פטור מהמצוה, ומ"מ חייב בתשלומין, דגם בשעה שהוא אנוס יש עליו דין חיוב על זמן שיעבור אונסו..." 

3. וכהמשך לנ"ל ליתר ביאור, יש דימו זאת לפטור "אונן". 

שהרי אונן הפטור ממצוות -אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואף את עצמו אינו מוציא, שאם קיים מצווה בזמן אנינותו כלולב או ק"ש,  -לאחר שנקבר מתו צריך לקיימם בשנית, שאז פטור היה. 

ולמרות כן, הדעת נותנת שאם בזמן אנינותו כתב תפילין ומזוזות –מהני כתיבתו, משום שאינו "פטור בעצם" אלא רק אנינותו גרמה לו כ"עוסק במצווה שפטור מהמצווה", או מחמת "כבוד מתו", ברם, בוודאי עדיין נחשב "בתורת הדבר" של חיוב תפילין, ולכן אין כתיבתו פסולה. 

ובין נבין מעתה, שחרש המדבר ואינו שומע -אינו מוציא אחרים ידי חובה, למרות שאין חרשותו "פטור בעצם" לעניין תקיעת שופר (ובאמת נחשב "בתורת הדבר" שהרי פטורו רק מחמת עיכוב טכני), מ"מ הואיל ואניסותו פוטרתו בפועל מקיומה -שאינו יכול לשמוע קול שופר, הרי לא טוב הוא מאונן, שאף הוא אינו "פטור בעצם", אלא רק כעיכוב טכני "פיהו הוא דכאיב ליה", ולמרות כן, כל שפטור מהמצווה ויהי מה -אינו מוציא את המחויב בדבר. 

ואין הפרש בין פטור חרש לתקיעת שופר לבין פטור קטוע יד לעניין תפילין, אלא ששונה "כתיבת תפילין", שכאן אינו בא להוציא מחויב אחר ידי חובה, אלא רק פועל "כתיבת תפילין", ולכשרות הכתיבה סגי כל שאין פטורו בעצם אלא מחמת אונס שאין לו יד, שעדיין נחשב ב"תורת הדבר" [למרות העיכוב הטכני] בדומה ל"אונן" שכשרה כתיבתו. 

4. יש מהחברים שהטעימו, הלא להוציא אחרים בשומע כעונה, כל היכא שהמוציא אינו יוצא במעשה זה (כאדם שכבר קידש ורוצה לקדש שוב להוציא בני ביתו, או המקדש לאחרים אך הוא עצמו מכוון לא לצאת בקידוש זה), בענין לדין "ערבות" -שביכולתו לעשות מצווה בעבור חברו בלבד ע"י שומע כעונה. 

והנה חרש "המדבר ואינו שומע" התוקע להוציא אחרים ידי חובה, הרי הוא בהכרח אינו יוצא בתקיעתו זו -שהרי אינו שומע תקיעתו (והמצווה "לשמוע קול שופר"), הוי אומר בעינן הכא לדין "ערבות" בכדי שתועיל תקיעתו להוציא אחרים, ובפשטות יש לומר, שחרש המדבר ואינו שומע -מכיוון שבפועל פטור ממצוות תקיעת שופר (מחמת אונסו שאינו שומע), הרי אינו בכלל "ערבות" במצוות תקיעת שופר, שכך הוא הדין: מצווה שאדם פטור הימנה – מכל סיבת פטור – אינו בכלל "ערבות" במצווה זו (חוץ מ"יצא מוציא" שבאמת מחויב בה אלא שכבר קיימה). ומשכך אינו מוציא אחרים בתקיעתו. 

ולא דמיא לקטוע יד שמאל שכשר לכתיבת תפילין, שהרי לא בעינן לדין "ערבות" לשם כשרות כתיבתו, אלא רק שיהיה בתורת עיקר החיוב, ואף הוא  נחשב ב"תורת הדבר" (כשאר ישראל המצווים בתפילין), שהרי רק אונסו (העדר יד שמאל) גורם לו להפטר. 

וכוונו בזאת לדברי רעק"א שו"ת ס' ז', דחרש המדבר ואינו שומע כיוון שבפועל אינו מחויב בתקיעת שופר וקריאת המגילה (למ"ד שלא השמיע לאזנו לא יצא) אם כן אינו בתורת "ערבות" להוציא אחרים בתקיעתו ובקריאתו. יעו"ש. 

5. יש מהחברים שהעמיקו וייסדו כך (ואיחדנו דבריהם): 

בכדי להוציא אחרים מדין "שומע כעונה", צריך המשמיע לבצע דיבור שגם כלפיו ייחשב כ"דיבור מעליא", אולם אם כלפיו לא נחשב כ"דיבור מעליא" -והוא עצמו אינו יכול לצאת בדיבורו זה, גם אחרים לא יוכל להוציאם בדיבור זה בדין "שומע כעונה". 

והנה, פשיטא ששאר מצוות התלויות באמירה בוודאי שיוכל החרש "המדבר ואינו שומע" להוציא אחרים ידי חובה (שהרי פיקח הוא לכל דבר וחייב במצוות), כקריאת שמע, ברכת המזון, תפילה וכדומה, למרות שאינו שומע את קולו שלו, מ"מ נחשב "דיבור מעליתא, שהרי אף לעצמו אינו מעכב, שהקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא, ולכן כך מועיל "קריאה מעליא" זו גם לגבי אחרים השומעים את קולו מדין "שומע כעונה". וכנפסק בפוסקים רבים. 

ברם, מצוות הדורשות לעיכובא שידבר וישמיע לאזנו, ובלא זה אין דיבורו מהני, כקריאת המגילה למ"ד שהקורא חייב להשמיע לאזנו ובלא זה לא יצא, הרי כשם שלו עצמו לא מהני דיבור זה [קריאת מגילה בלא השמעת אוזן], שהרי אינו משמיע לאזנו, כך אין ביכולתו להוציא אחרים בקריאה זו, דכל מה שכלפיו –לא נחשב דיבור -כך גם לאחרים לא יוכל לייחס דיבור זה שיעלה להם לקיום מצווה. 

ומעתה כן הדבר לגבי תקיעת שופר, על אף שהמצווה היא "לשמוע קול שופר", מ"מ בעינן שיעשה "תקיעה הנשמעת", שהרי לא סגי לשמוע בעלמא קול שופר מרוח המנשבת לתוכו, אלא צריך שקול השופר יופק ע"י "מעשה תקיעה" בדווקא, כלומר המצווה לעשות "תקיעה הנשמעת לאוזן"  –"לשמוע קול שופר". 

ואגב, דא גופא הטעם דבעינן לדין "שומע כעונה" בתקיעת שופר, שהתוקע יכוון להוציא אחרים ידי חובה, ולא סגי שהם ישמעו את תקיעתו [אף אם לא כיוון להוציאם] -כלומר "שומע" בלא "כעונה", משום שעל אף שעיקר המצווה שמיעת הקול, מ"מ צריך לייחס לשומעים גם את "מעשה התקיעה" המעכב קיום המצווה [וכפי שהאריכו האחרונים בזה]. 

ומובן הדבר, שהואיל ובעינן למצוות תקיעת שופר לעשות "תקיעה הנשמעת" -וזה הרי אין לחרש בתקיעתו בינו לבין עצמו, וכל שכלפיו לא מהני תקיעתו למצווה, גם אחרים אינו יכול להוציא במעשה תקיעה זו. 

כוונו בזאת ליסודו של ה"אבני נזר" אורח חיים סימן תל"ט: 

"...אף דמדברי הבית יוסף [סי' תקפ"ט] מבואר בטעם חרש שאינו שומע אינו מוציא משום דלאו בר חיוב הוא. ולפי זה פשוט דאם אטם אזנו משמוע יכול להוציא אחרים. אין דבריו מובנים לי. ועי' במגן אברהם סי' ל"ט [סק"ה] דמי שנקטעה זרועו השמאלית כשר לכתוב תפילין דפומא הוא דכאיב לי' אבל גברא בר חיובא הוא... 

נחזור לענינינו, דמוכח מדברי כולם דחרש בר חיוב הוא. וקשה למה לא יוציא אחרים דחשיב תקיעת חיוב משום ערבות כנ"ל. על כן נראה לי מוכח דהיינו טעמא דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא -ולא חשיב דיבור לצאת בו. על כן גם השומע ממנו חשוב כעונה עצמו. כמו הקורא עצמו דלא חשוב מדבר גמור. כמו כן השומע ממנו לא חשוב מדבר גמור. ולפי"ז הוא הדין כשהקורא אוטם אזנו ואינו שומע, דהשומע ממנו -הוא הדין והוא הטעם..." 

6. כיוון נוסף יש שטענו: 

יש לחלק בין אי יכולת טכנית שבאמת עדיין נחשב "בר חיובא במצווה", כקטוע זרוע שמאל לתפילין, וכל שכן אונן וכדומה. 

לבין אי יכולת חושית, כחרש המדבר ואינו שומע במצוות התלויות בשמיעה, שאין זה רק חוסר יכולת טכנית, אלא שאין לו "שייכות" ו"התאמה" בעצם לגבי מצווה זו, והלכך נחשב לעניין זה כ"לאו בר חיובא". 

בדומה לשוטה מחוסר דעת -שאינו פטור טכני בלבד, אלא חוסר שייכות והתאמה בעצם לקיום המצווה מחמת חוסר דעת והבנה. 

וכדבריהם שנשלחו ל"חילוקא": 

כשירות של אדם נבחנת בהתאם ליכולות הפוטנציאליות שקיימות בו כאדם, כ"כשירות אישית", כשירות גופנית, כאיש ולא אשה או יהודי ולא גוי, וכן יכולת שכלית והתנהגותית כגון גדול למול קטן ושוטה וכדומה. אם יש חיסרון ביכולות אלו הרי שהוא "לא כשיר" – ונחשב כ"לאו בר חיובא" במצווה זו.  

אולם, אם הפגם לא נובע מחיסרון ביכולות האישיות, אלא מפני סיבה צדדית או חיצונית הקשורה לביצוע המעשה עצמו - להבדיל מיכולות אישיות, הרי שאין בזה בכדי לפגוע באדם ובמעמדו כ"בר חיובא". כ"אונן" שדין חיצוני פוטרהו, וכן זמן הלילה לגבי כתיבת תפילין, וכך הדבר לגבי גידם קטוע יד שמאל, שאין פגיעה ביכולתו האישית אלא רק ביכולת ביצוע המעשה, ועדיין נחשב כ"בר חיובא" במצוות תפילין (אלא שאנוס בביצוע). 

ברם, חרש אשר אינו "מבין" בצלילים, חסרונו נעוץ ב"יכולת האישית" -ודמיא כחסר דעת בנוגע ליכולת אישית, וממילא נחשב הוא כ"לאו בר חיובא" במצוות תקיעת שופר. ולכן אינו מוציא אחרים בתקיעתו ידי חובה כלל. 

נעיר בצדו: החברים שטענו כן, רצו לטעון שזה עומק ביאור פסק ה"אבני נזר" המובא לעיל 5. 

אך לא היא! שהרי ה"אבני נזר" פוסק שכך הדין גם באוטם אזנו בצמר גפן שדינו כחרש המדבר ואינו שומע, שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה בתקיעה זו. ולדבריהם אין הדברים אמורים לכאורה אלא בחרש גמור שמצד עצמו אינו שומע [ולכן אין לו "כשירות אישית בעצם"] ולא שרק אוטם אזנו מלשמוע. בהכרח אפוא שכוונת האבני נזר כדלעיל 5 בלבד. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.