להקדים ולאבד עצמו לדעת ולהרוג אחרים בידיים על מצוות קידוש השם - המרת דת - שאר עבירות חמורות


1 דקות קריאה
12 Jul

ראה קינה כ"ב לתשעה באב (נוסח אשכנז) "אחרישו ממני ואדברה" על פרעות מסע הצלב הראשון ה' תתנ"ו. 

מחבר הקינה מקונן על הטבח שביצעו הלוחמים הנוצרים בקהילות יהודיות וכיצד וכפו על היהודים להמיר את דתם.

בקינה מתואר אירועים מרטיטים שבהם היהודים פחדו שמא לא יעמדו בייסורים ובניסיון המר של המרת דת, ובלית ברירה קדמו ואיבדו עצמם לדעת, אף טבחו את ילדיהם במו ידיהם מחשש שלאחר מותם יילקחו למנזרים ויתחנכו על ברכי האמונה הנוצרית:

"...אֲבָל אָזְרוּ גְּבוּרָה יְתֵרָה. לַהֲלוֹם רֺאשׁ וְלִקְרוֹץ שֶׁדְרָה. וְאֵלֵימוֹ דִּבְּרוּ בַּאֲמִירָה. לֹא זָכִינוּ לְגַדֶּלְכֶם לְתּוֹרָה. נַקְרִיבְכֶם כְּעוֹלָה וְהַקְטָרָה... וְהָאָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ רַחֲמָנִים. נֶהֶפְכוּ לְאַכְזָר כַּיְּעֵנִים. וְהֵפִיסוּ עַל אָבוֹת וְעַל בָּנִים. וּמִי שֶׁגּוֹרָל עָלָה לוֹ רִאשׁוֹנִים. הוּא נִשְׁחַט בְּחַלָּפוֹת וְסַכִּינִים..."

לעניין זה ראה "בית יוסף" חלק יו"ד ס' קנ"ז (בבדק הבית) דמביא מספר "אורחות חיים" מחלוקת ראשונים האם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת, למען קידוש ה', כאשר ירא כי הגוי יכפהו להמיר את דתו. 

הדעה הראשונה של "ארחות חיים" (סי' ד הל' אהבת השם אות א) היא כי במצב כזה מותר למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו ואף את ילדיו במו ידיו.

כראיה לכך מביא "בראשית רבה", פרשה ל"ד אות י"ג, "ואך את דמכם לנפשותיכם"* (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו, יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר "אך". 

יתירה מכך, לדעה זו מותר ליהודי לאבד עצמו לדעת אפילו מחשש שייסרוהו הגויים בייסורים קשים.

וראיה לכך משאול המלך כמסופר בספר שמואל א' פרק ל"א פסוק ד'.

לעומת זאת יש ראשונים רבים שאסרו זאת לחלוטין, כמובא בדעה השניה באורחות חיים שם ובבית יוסף שם, וכן פסק המהרש"ל בים של שלמה ב"ק דף צ"א, ומפרשים, "תלמוד לומר "אך" –  שאינו יכול להרוג עצמו."

לטעמם, ממעשה חנניה מישאל ועזריה לא ניתן להביא ראיה לכך שמותר לאבד עצמו לדעת היות ובמקרה זה הם לא פגעו בעצמם אלא מסרו עצמם ביד אחרים, ושאול המלך לדבריהם שלא ברצון חכמים עשה.  

והנה, ראה במסכת גיטין פרק הנזקין נ"ז ע"ב "מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון" (ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשות), שדרשו דרשה: "אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא, שנאמר מבשן אשיב – מבין שיני אריה אשיב, אשיב ממצולות ים – אלו שטובעין בים", קפצו כולן ונפלו לתוך הים. 

ומסיימת הגמרא ואומרת  "ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". משמע בפשטות שכדין עשו בהתאבדותם, שהרי דרשו דרשה ואף התלמוד משבחם שבאים בזה לחיי עולם הבא.

ויקשה לדעת הראשונים האוסרים והמהרש"ל, מאי שנא:

בין: החושש כי לא יעמוד בניסיון של המרת הדת, דפסקינן כי אסור לו להקדים ולאבד עצמו לדעת.

xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:

 

1. יש שטענו שיתכן – לדעות האוסרות שליחת יד בנפשו – אכן אין מעשיהם ע"פ הדין. וברור ללא ספק שקדוש ייאמר להם! כדברי הש"ך "אותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון - קדושים גמורים הם", ברם, להלכה אין מורים כן. (למרות שתוס' ועוד ראשונים למדו מכך שכראוי עשו, ואף הוכיחו להיתר מכך).

2. יש שטענו אולי נחשב כ"זמן מלחמה", ובבעתות מלחמה דיני פיקוח נפש של מלחמה שונים מהרגיל, ואין לדמותם לעתות רגילים. אך צ"ע שהרי גם ב"הלכות מלחמה" יסוד ההיתר כניסה לסכנה כי כך דרכה של מלחמה (מנחת חינוך) "כזה וכזה תאכל החרב". ואף ההיתר בלוחמה להיכנס במצבים מסוימים לסכנה גמורה מוחלטת כהתאבדות נובעת מ"הצלת כלל ישראל". מה שלא קיים לכאורה ב"מעשה ארבע מאות ילדים וילדות".

3. ברם, יתכן לומר בדומה לזה, שבמעשה גבורה זה של "ילדים וילדות", גדעו ומנעו המשך משלוחי ילדים נוספים (אולי לאלפים!) ל"קלון", ונחשב כמעשה "הצלת רבים מישראל" כמעשה לולינוס ופפוס (תענית י"ח ע"ב) שהקריבו את חייהם להצלת כלל ישראל, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ומותר להצלת כלל ישראל כמובא בפוסקים (כיש שהוכיחו ממעשה "לולינוס ופפוס" היתר קפיצה על רימון להצלת רבים).

4. יש ראשונים (כשטמ"ק כתובות ל"ג בשם הקונטרסין, ועוד) שכתבו ש"ייסורים שאין להם קצבה" דין אחר להם, והוי כאונס גמור כל כך שאין חיוב לעמוד בייסורים כאלו ולא לעבור, "אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו' פירושו הכאה בלא מיתה קאמר, כגון שהניחום שנה או שנתיים ויכו אותם בכל יום! והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה! ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא..."   (אכן רוב הראשונים חלקו על כך).

יתכן שהנמסרים ל"חיי קלון" הוו בבחינת "ייסורים שאין להם קצבה", ואין אדם (בפרט טהורים וקדושים) יכולים לעמוד בזה, ויתכן שהותר בכה"ג אף שליחת יד בעצמו לכו"ע, ואם לא יקפצו עכשיו אימתי...

5. ה"נתיבות יעקב" גיטין ע"ז שם מתרץ, שקפיצה למים איננה "התאבדות גמורה" אלא רק כניסה ל"מצב סכנה" שסיכויי הצלתו קלושים מאוד (כדמוכח מדיני "עגונות" – "נפל למים שאין להם סוף" שאין מתירים את אשתו שמא הצליח איכשהו להינצל, וכבר היו דברים מעולם – יבמות ק"כ). ויש להתיר זאת במצבי דחק נורא של שמד לקלון או שמד להמרת דת וכדומה.

משל למה הדבר דומה: לבורחים מאושביץ וסוביבור (ממחנה העבודה) כנגד כל הסיכויים, על פניו נראה שהיה "מותר להם" למרות שסיכויי ההצלה בבריחה קלושים ואפסיים עד למאוד (יירו בהם בגב, יעלו על מוקש, המקומים יסגירו אותם, הנאצים יתפסו אותם), כי אין גיהינום גרוע מזה, ו"שווה" לברוח גם בסיכוי קלוש – אם כן -כך הוא בנדון דנן!

6. יש שטענו – איש איש בסגנונו הוא – שיתכן ואף לדעות האוסרות להמית עצמו במקום שעלול לעבור על ג' עבירות, יתירו מיהא בשעת הדחק לסובב לעצמו "גרמת" מיתה, כעין "בריחה" משמד תועבת ה"קלון" (שהרי "גרמת" מיתה מבואר ברמב"ם פ"ב מרוצח, שאין בה "לא תרצח" גמור, רק איסור "שפיכות דם" דפרשת נח).

ומשכך נאמר, שהילדים והילדות הקופצים לים, באמת לא המיתו עצמם "בידיים", שהרי מן הסתם שחו בים ככל יכולתם הלאה מהספינה, וניסו לשרוד במי הים עד לאפיסת כוחות וטביעה ה' ירחם, ואין זה אלא לסבב "גרמת המתה" שיגיעו בסוף באופן פסיבי. ושמא מותר כל כהאי גוונא גם לדעות האוסרות.

7. יש שטענו אולי "ילדים וילדות" היו לאו בני מצווה, ואין להוכיח מקטנים שבלאו הכי פטורים ממצוות מדין תורה, ומשכך יתכן ודין שונה להם גם לגבי ההיתר להרוג עצמו בכדי לא להימסר לקלון וכדומה.

אך צ"ע, שהרי בפוסקים הכיוון אדרבה להקל עליהם יותר בקידוש השם, ודנים האם שייך בהם בכלל "יהרג ולא יעבור" מדין חינוך. בוודאי לא שמענו שיהיה להם עניין של "מסירות נפש" להמית את עצמם במקום שהגדול אל לו לעשות זאת! ואם פסקו הראשונים האוסרים שאל לו לאדם להמית עצמו בידיים - כלומר שקיים איסור "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", לא מסתבר לכאורה שלקטן תהיה "הוראה", "עניין" ורצון התורה לעשות זאת.

8. עוד יש שטענו שלכאורה מעשה זה הוי דברי אגדה, וקי"ל "שאין למדים מדברי אגדה". יתכן. אך לכאורה מצאנו בפוסקים לא אחת הלכות הנלמדות ממעשים המובאים בגמרא, ולכאורה הכלל "אין למדים מדברי אגדה" מיירי באגדות שעניינם משמעות עמוקה – לאו דווקא ע"פ פשוטו, ולכן מהן אין ללמוד הלכה. ואכן חזינן דהתוס', ריטב"א ועוד ראשונים דנו ממעשה זה ומעשים נוספים (רבי חנינא בן תרדיון), להוכיח דינם האם מותר באופנים מסוימים ליטול את חייו.

9. יש העלו שכמו שנחלקו בכך הראשנים, יתכן וניתן להוכיח ממדרשים וגרסאות שונות שאף בחז"ל במחלוקת שנויה. אם כן לראשנים האוסרים אין להוכיח מ"מעשה בארבע מאות ילדים וילדות" שיתכן ולדעתם והיא כדעה בחז"ל שלא נפסקה להלכה.

10. יש שטענו שאולי מצבם אז היה כ"שעת השמד", ושמא בשעת השמד חיוב "יהרג ולא יעבור" הוי גם ב"קרקע עולם", ומשכך דינם חמור יותר, ויתכן ואף הותר להם ב"שעת קלון שמד" זה, אף ליטול את חייהם במו ידיהם. דא עקא, מהפוסקים משמע בפשטות שגם ב"שעת השמד" קיים היתר אונס "קרקע עולם". ולכאורה לא שמענו ש"בשעת השמד" יתירו הראשונים האוסרים ליטול את נפשו במו ידיו.

משפט אחד לסיום: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:" (דברים ל"ב)

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.