"ליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור" - הריגת עובר - גיד הנשה


3 דקות קריאה
12 Oct
12Oct

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת נח - תשפ"ב 

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:" (בראשית ט')   //

איתא במסכת סנהדרין דף נ"ז ע"ב שבן נח חייב מיתה על הריגת עובר ברחם אמו. 

דכתיב "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".וחז"ל דרשו "איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו." 

לעניין זה ראה רמב"ם פרק ט' ממלכים הל' ד' שכך פסק להלכה  

לעומת זאת, ישראל שהרג עובר -פטור ממיתה וכדאיתא במסכת נדה דף מ"ד ע"א. 

ראה תוס' במסכת סנהדרין דף נ"ט ע"א ד"ה ליכא שהקשו, היאך אמרינן דבן נח נהרג על העוברין וישראל לא  הרי כלל הוא בידינו דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור.   

מכוח כלל זה נקטינן דכל אותם איסורים שנאמרו קודם למתן תורה ולא נשנו בסיני, כגון איסור אכילת גיד הנשה לישראל בלבד נאמרו ולא לבני נח. 

(וראה שם שהקשתה הגמ' מדוע אם כן גזל פחות משווה פרוטה אינו גזל בישראל ואילו בן נח נהרג על זה, ותרצה שם משום שישראל מוחלים על פחות משווה פרוטה ובני נח אינם מוחלים). 

ותירצו שם התוס', שבאמת איסור דאורייתא יש גם לישראל בהריגת עוברין אלא שפטור ממיתה בעוד שבן נח חייב גם מיתה על כך וכהאי גוונא מצינו עבירות שבן נח חייב מיתה עליהן וישראל לא -אך אסור עליו. 

והנה, למרות שזו שיטת רוב הראשונים והפוסקים, הרי שמצינו שיש ראשונים ופוסקים הסוברים שאיסור הריגת עוברין בישראל אינה איסור דאורייתא אלא דרבנן בלבד

לעניין זה ראה למשל תוס' במסכת נדה דף מ"ד ע"א ד"ה "איהו", וחידושי הר"ן למסכת חולין דף נ"ח ע"א. 

וכן ראה בשו"ת תורת חסד (לובלין) אבה"ע ס' מ"ב אות ל"א-ל"ב שדייק שכן דעת תוס', הר"ן והראב"ד. 

לעניין זה ראה עוד שו"ת אחיעזר ח"ג ס' ס"ה אות י"ד, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' ס' נ"א שער ג' ושו"ת יביע אומר ח"ד אבה"ע ס' א' ועוד שהביאו ראשונים ופוסקים שכך סוברים. 

וקשה, להני מקמאי,  מאי שנא

בין: איסור הריגת עובר דבן נח חייב מיתה על כך, בעוד שלישראל - לחלק מהראשונים והפוסקים - אינו אסור מהתורה, ולא אמרינן לגבי "ליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור. 

לבין: שאר איסורים, כאותם איסורים שנאמרו קודם מתן תורה כגיד הנשה, אבר מן החי, ואף גזל פחות משווה פרוטה (אילולי שמוחלים ישראל על כך) ועוד, שלא יתכן שלישראל יהיה מותר ולבן נח יהיה אסור. 

זאת מהטעם דכללא הוא: "ליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור". 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, שמא נאמר שכל הכלל "מי איכא מידי" מדבר על עיקר תחולת עצם האיסור, כלומר, שלא מצינו שיהיה איסור שתחולתו רק על בני נח ולא על ישראל. ברם, איסור שתחולתו גם על ישראל וגם על אומות העולם, אלא שבפרט או אופן מסוים קיימת החמרה רק על בני נח ולא על ישראל, שמא כל כהאי גוונא שייך לומר כן, ואין זה סותר את הכלל "מי איכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור" משום שכללויות האיסור שייכת גם בישראל חוץ מפרט זה

ברם, זה אינו, משום דמפורש בגמ' שם (סנהדרין נ"ט ע"א) שכלל זה תקף גם באופן שישראל אסורים בעצם איסור זה, אלא שרק בפרט או באופן מסוים נאמרה "קולא" לישראל שבכהאי גוונא לא יהיו אסורים. 

דהנה הקשתה הגמ' שם, והלא מצינו כן בגזל פחות משווה פרוטה, שבני נח אסורים ונהרגים על זה וישראל לא, והשיבה הגמ' דשאני פחות משווה פרוטה שישראל מוחלים ובני נח מקפידים. עכ"פ משמע מיניה וביה, שלא די בכך שישראל אסורים באיסור גזל הכללי, אלא אף אם בפרט אחד בני נח חמורים יותר מישראל, גם הוא נוגד כלל ד"ליכא מידי". 

וכן שם, לגבי היתר אשת איש ביפת תואר, שרק לישראל הותר ולא לבני נח, ואף ייהרגו על כך, וסותר את הכלל ד"ליכא מידי" זאת למרות שאיסור אשת איש בעלמא -ישראל אסורים בו בכל מקום. וגם שם השיבה הגמ' דישראל שונים שמותרים בכיבוש (והיתר כיבוש מתיר אשת יפת תואר בכיבוש מלחמה) בעוד שמי התיר כיבוש אומות אחרות לבני נח. 

וכעין זה גבי היתר "מפרכסת" (בהמה שנשחטה ועדיין לא מתה) שמותר רק לישראל ולא לבני נח באיסור אבר מן החי, כדאיתא חולין ל"ג ע"א, למרות שאיסור אבר מן החי בעלמא ישראל אסורים בו. וגם שם הקשה רב פפא כן והשיב, דישראל שאני שנצטוו על השחיטה, אם כן שחיטה מתרת להם איסור אבר מן החי. [וכעין זה שם לגבי אכילת בני מעיים בבהמה שנשחטה, יעו"ש]. 

הרי לן שבכדי ליישב קושיא דנן לגבי היתר הריגת עוברים בישראל (להני מקמאי), נדרש להעמיד סברה או חשבון המבאר מדוע התכנות איסור עוברים לא שייכת בישראל אלא רק בבני נח בלבד, ובלא זה לא סגי. 

2. יש שהשיבו, שעל אף ד"ליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור", מ"מ יתכן לא אחת שהן ישראל והן – להבדיל – בני נח נצטוו באותו איסור ועניין, ומ"מ גדר איסורם אינו בהכרח שווה וזהה, [וכבר יש שהוכיחו שגם איסור "אבר מן החי" בבני נח גדרו שונה מאיסור אבר מן החי בישראל, ומשליך מכוח זה על כמה נפק"מ הלכתיות ביניהם. יעוי' שו"ת נאות יעקב ס' י"ב-הגר"י פוניבז'. ואכמ"ל].  יתכן אפוא שגם איסור רציחה, למרות שגם ישראל וגם בני נח נצטוו בעניין זה, מ"מ גדר איסורם שונה ולא זהה. 

דהנה איסור זה בבני נח יסודו "שפיכות דמים" כפשטות לשון הכתוב בפרשת נח (ספר בראשית פרק ט): 

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:" 

לעומת זאת, איסור רציחה שנאמר לעם ישראל במתן תורה בסיני גדרו "רציחה", כלשון הכתוב "לא תרצח", מהי אפוא "רציחה" ובמה מובדלת היא מ"שפיכת דמים" ?.. 

נראה שרציחה עניינה "הכאת איש למוות" כלשון הכתוב: (שמות פרק כא) "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (ופסוקים דומים לזה בתורה), ולכן אין תחולת איסור רציחה בישראל רק ב"הכאת איש" ולא זולת, ו"עובר" לאו שמיה "איש" שאין נפשו גמורה שטרם נולד. בשונה מכך בני נח שתחולת איסורם כנאמר בפרשת נח, ושם יסוד האיסור "שפיכות דמים", ומשכך, שם התרבה גם שפיכות דמים של עובר, כדכתיב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" כמאמר חז"ל איזו הוא "האדם באדם" הוי אומר "עובר במעי עמו" דהוי אף הוא בכלל "שפיכות דמים". ומכאן פשר החילוק ההלכתי ביניהם. 

ומעתה בין נבין מדוע בני נח נהרגים גם על הריגת טריפה, כפסק הרמב"ם פרק ט' ממלכים הלכה ד, בשונה מישראל שאינם נהרגים על כך, משום שאינו כ"איש" שאין בו "נפש שלמה" ולא הוי בכלל "מכה איש ומת", ברם, בן נח שמוזהר על "שפיכות דמים" זהו כל איסורו, אף הריגת טריפה בכלל "שפיכות דמים". 

וכמובן אין זה דומה לשאלת הגמ' גבי גזל פחות מש"פ, וכן היתר אשת איש דיפת תואר, -שהותר לישראל בלבד ולא לבני נח, דהתם גדר איסורם שווה לכאורה, ומסברה בעלמא אין מקום לחלק בין הדברים [אלא רק על הדרך שהשיבה הגמ' שם]. 

3. באופן נוסף יש שאמרו, וזאת בכמה הדגשים והטעמות -ואיחדנום: 

שונה מהות איסורי בני נח בשבע מצוותיהם מציווי עם ישראל בתרי"ג מצוות.

דהנה יעוי' במהר"ל תפארת ישראל פרק י"ז, שביאר שאינו רק הבדל "כמותי" בלבד, שלבני נח מעט מצוות ולישראל מצוות רבות פי כמה וכמה. אלא קיים הבדל מהותי "איכותי" בין המצוות שלנו לשלהם. 

וכלשונו שם (ע"פ דברי המדרש שמביא שם): 

"שאין ראוי לומר כי החלוק שיש בין ישראל לאומות העולם -שלהם מקצת ולישראל הכל, ולפי זה יהיה החלוק רק בכמות המצות ולא באיכות המצות, רק באיכות המצות גם כן החלוק, כי לאומות העולם לא נתן להם המצות רק גלומות, ולא הפריש בין טומאה לטהרה, וזה יורה על שאין ראוי להם התורה בבירור החכמה והשכל לגמרי, ולכך אף אם נתן להם מצות לא היו המצות להם להבדיל בין דבר לדבר, שזהו בירור השכל שבתורה כאשר מבדיל בין דבר לדבר... ולפיכך מדמה למלך שנתן לעבדיו לאכול מן הבהמה שהוא בשר גס ועב, ולבנו נתן ממאכלים השייכים למלך, וכן לא היה ראוי לאומות התורה השכל הבירור והוא ההבדל בין דבר לדבר רק בענין גס לבד, אבל לישראל נתן אמתת דרכי ה' בבירור... לא עשה כן לכל גוי, שלא הגיד להם התורה בשלמות, כי מצות ומשפטים בל ידעום היינו בבירור הדבר מה שצוה לישראל..." 

הרי להדיא שניתנו לאומות העולם "גלמי מצוות" כלומר מצוות לא מעובדות ולא שלמות, וכדוגמא מביא, שלא ניתן לאומות העולם דיני טומאה וטהרה הטעונים הבדלה דקה ודעה להבחין בין דבר לדבר, כך כל המצוות שלהם הינם כלליות "גסות" (-לשון המהר"ל) ולא יורדות לפרטים. בשונה מישראל, שהמצוות יורדות לפרטי פרטים והבחנות "דקות" ופרטי הלכותיהן מבדילות בין דבר לדבר. 

[יש שמהחברים שדימו איסורי אומות העולם ל"כללים וחוקים משפטיים", שנתנו להם מהבורא למען שלמות הסדר האנושי הטוב והראוי, וככזה, כפי שבחוקים משפטיים מחילים את תחולת האיסור וחוקיו גם על אי אלו מקרים שיש מקום לחלק מסברה, ומ"מ אין אנו מחריגים להוציא מתחולת האיסור מקרים אלו, וזאת בכדי לתת תוקף שלם, אחיד, שוויוני וגרף לאיסור בלא לסטות ולנטות הנה והנה, כך הדבר באיסורי בני נח בשבע מצוותיהם, שתחולתם כוללנית ובלתי מפרידה ומחלקת בין המקרים, כהנהגת "מלכותא דארעא"]. 

ונאמר לאור זה, שאפילו איסור רציחה שלהם כוללני ולא יורד לפרטי הלכות והבחנות דקות ומורכבויות, המבחינות ומבדילות בין מקרה למקרה, לכן הם חייבים גם על הריגת עוברים וטריפות, וכן רודף שניתן להצילו באחד מאבריו וכדומה (כפסק הרמב"ם) בשונה מישראל. 

4. דא עקא, כמצוין לעיל ב1. הלא חזינן ד"ליכא מידי" נאמר גם על פרטי החמרה כאלו ואחרים הקיים בבני נח בעוד שישראל מותרים בכה"ג. והן הגמ' כבר מקשה כן, ומשיבה בכל מקרה ומקרה תירוץ המבאר סיבת החמרתו, מדוע דווקא בישראל התירו ולא בבני נח, ואינה מסתפקת לומר שאיסור בני נח כוללני ואינו מחלק בין הפרטים בעוד שאיסור לישראל מושלם הוא ויורד לפרטים... 

שמא יש לומר, דבאמת סברה ראשונית היא שלא יהיה איסור רציחה ב"עובר", שהלא עדיין אינו אדם ונפש שלמה, וטרם בא לעולם. וכל זה אף בלא ילפותא מפורשת, אלא שלבני נח התחדשה ילפותא לאסור בכהאי גוונא, וכאן באה הסברה שכלפי ישראל איסור עוברים לא שייך, דאינו נפש שלמה, ואין ללמוד לאסור זאת לישראל מהכתוב בפרשת נח, שסו"ס יש לחלק בין בני נח שהתורה לא חילקה בין המקרים והאופנים – אפילו המסתברים – ונתנה להם איסור כללי עד הקצה, כעין "לא פלוג", בשונה מישראל שיש מקום לחלק בין האופנים השונים ע"פ ההסברה וההגיון. 

ברם, איסור פחות משווה פרוטה וכן יפת תואר חפשה הגמ' מקור וטעם מדוע תהיה חלוקה כזו בין ישראל לבני נח, שהרי בלא סברה לחלק אין מקום לחלק. ומה נפשך, אם פחות משווה פרוטה אינו ממון כלל הרי גם כלפי בני נח אין כאן גזילת ממון כלל. וכן היתר יפת תואר, אם כיבוש "מתיר" אישות, מדוע לא כיבוש בני נח לא יתיר להם וכו'... וצ"ע. 

5. יש מחברים שרצו לטעון, שמא נאמר שבני נח אסורים בהריגת עוברים ואף נהרגים על כך, משום שכלפיהם אמרינן "עובר לאו ירך אמו" הוא, ונחשב כאדם ממש, בעוד שכלפי ישראל נקטינן ש"עובר ירך אמו" הוא, ולכן אין הריגתו נחשבת כהריגת נפש

נעיר בצידו: הנה מלבד הנדרש בירור, מדוע אכן שתהיה חלוקה זו בין ישראל לאומות העולם. לבר מהכי קשה, הלא שאלה זו האם עובר ירך אמו הוא אם לאו, מחלוקת אמוראים היא בין רבא (הסובר עובר ירך אמו) לר' יוחנן (הסובר עובר לאו ירך אמו). והנה מחלוקת ראשונים היא כמי נפסק להלכה. ולעומת זאת מה דאיסור רציחה לא נאמר על עוברים הלא נכתב במשנה בנדה מ"ד ע"א, דדווקא "תינוק בין יום אחד" ההורגו חייב מיתה, ומדוייק שלא "עובר". אטו משנה זו שנפסקה להלכה [וסתם משנה היא] תהיה תלויה במחלוקת אמוראים?... [על אף שיש מהראשונים שנקטו שיתכן אף מחלוקת תנאים היא האם עובר ירך אמו. ואכמ"ל]. 

עוד נעיר, דפשיטא שאיסור רציחה ממש וחיוב מיתה בוודאי אין כלל בישראל בעוברים לאף מ"ד [ולא תליא כלל בעובר אי ירך אמו הוא], שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב, שהמכה אשה הרה ויצאו ילדיה חייב בתשלומין (בפרשת משפטים), זולת היכא שארע "אסון", כלומר שמתה האשה, שאז פטור מדין קים ליה מדרבה מיניה [ופעמים שאף חייב מיתה], משמע להדיא שעל הריגת עוברים פטור ממיתה ויהי מה אף למ"ד עובר לאו ירך אמו. 

6. יש מהחברים שרצו לחלק בין איסורי אומות העולם שתחולתם בעיקר על המעשה –ולכן אין כל כך מקום לחלק בין אופני ההריגה -עובר או נפש אדם, שסו"ס קיים כאן "מעשה הריגה" כהריגה דעלמא, ואף דייקו זאת מלשון הרמב"ם בפרק ט' ממלכים לגבי ההורג טריפה "הואיל והמית מכל מקום נהרג", בעוד שלישראל עיקר האיסור בתוצאה הנפעלת, ושפיר יש מקום לחלק בין המקרים -שאין כאן תוצאת מיתה של אדם גמור ונולד. 

אלא שצ"ע כאמור ב1, הרי להדיא הגמ' הקשתה מהא להא לגבי פרטי הלכות שונים, והשיבה חילוקים מהותיים מדוע ההיתר שייך דווקא לישראל ואילו אומות העולם לא שייכים להיתר זה, ולא הסתפקה בחילוק של "מעשה" ו"תוצאה". ויש ליישב, דהתם מסברה אין מקום כלל לחלק בין מעשה ותוצאה בלבד, שהרי אין לכאורה סיבה מהותית לפנינו הנתפסת בחילוק זה. 

7. יש שהציעו שאכן לכו"ע – אף למתירים – יש איסור בהריגת עוברים, אך אינו כתוב מפורש אלא רק נלמד מק"ו מאיסורי אומות העולם, וככזה, אינם חייבים מיתה שהרי "אין עונשים מן הדין". 

דא עקא: אם נלמד מק"ו שיש איסור – אם כן הוי כ"אסור מהתורה" שהרי ק"ו מידה היא בתורה. 

ולבר מהכי משמעות דברי התוס' בנדה שם ועוד ראשונים ופוסקים, ש"מותרת" הריגת עוברים, ורק מדרבנן אסור, יעוי' דבריהם בנדה מ"ד ד"ה איהו: 

"...וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן, אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:), וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין... ומחללין את השבת עליו..." 

8. עוד יש שהציעו לומר, דהא ילפינן להדיא דההורג עוברים פטור ממיתה כדכתיב בפרשת משפטים גבי תשלומי דמי וולדות וכו'. ויתכן דכל היכא דאיכא גזה"כ מפורשת להקל בישראל, שוב אין מקום להקשות "מי איכא מידי דלישראל מותר ולבני נח אסור". 

נעיר בצידו: זה אינו לכאורה, שהרי הגמ' בסנהדרין שם הקשתה על כלל זה מכוח היתר אשת יפת תואר שנאמר בתורה בדיני ישראל ולא לאומות העולם, ותרצה הגמ' שם תירוץ ענייני מדוע לא שייך בהם היתר זה ד"לאו בני כיבוש הם". 

9. עוד יש מהחברים שהציעו לחלק בין  אומות העולם שאינם מחויבים בתרי"ג מצוות, ואף את שבע מצוותיהם אינם מקיימים ובוודאי לא כראוי, על כן מעמדם נחות, ומשכך, אין לחלק ביניהם בין אדם אשר כבר נולד ל"עובר" ברחם אמו שטרם נולד. בשונה מישראל שחילוק זה מוכרח הוא, שבטרם נולד אינו בחיובי תרי"ג מצוות ובדיניו, וברי שאינו "איש" עדיין, וככזה אין בו תורת איסור רציחה ושפיכות דמים. 

וכתוספת על הנכתב ב9 : הנה כל הטעם דליכא מידי הוא משום מעלת ישראל שקדושים יותר מהגויים. לכן לא יתכן שמצוות מדינים מסוימים ייאמרו לגויים -ולא ישראל, וכפירושו של רש"י שם בסוגיא בסנהדרין נ"ט ע"א : 

"...ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם..." ברם, כאן שונה הדבר, משום  שכאן אדרבה מעלת ישראל "להתקדש יצאו" היא הנותנת שקיים הבדל בין ישראל לבין בני נח לגבי "עוברים"! כלומר, דווקא משום כך שישראל מקודשים מכוח מצוותיהם -כל זה בעיקר שייך לאותם שכבר נולדו, שהרי מקודשים בתורה ומצוות, ועובר אינו כזה, שטרם נולד ובא לעולם המצוות, לכן אין בו תורת איסור שפיכות דמים. בשונה מגוי, שבהעדר קדושה אין אכן סיבה לחלק בין הנולד כבר לטרם נולד ועודו עובר ברחם אמו, ולכן נאמר להם: מה זה נפש ואסור להרגו, אף זה נפש ואסור להרגו. 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.