"לכתחילה ובדיעבד" בדאורייתא - גט - מודר הנאה - עדים ודיינים - עגלה ערופה


1 דקות קריאה
30 Jun

ראה תוס', מסכת גיטין ג' ע"ב ד"ה "וכי", דנוקטים כי מחילים את המונחים ההלכתיים  של "לכתחילה" ו"בדיעבד" רק לגבי דינים ו/או חיובים ו/או מצוות מדרבנן.

אבל, בדינים ו/או חיובים ו/או מצוות מדאורייתא אי קיומם מעכב אף בדיעבד.

ולפיכך, הסיקו התוס',  כי פסול "מחובר" ב"גט" וחיוב "לשמה" בכתיבת הגט, מעכבים את הגירושין אפילו בדיעבד.

לעניין זה  ראה "ברכי יוסף", יו"ד ס' א', דמסיק כי בענייני "קדשים" בלבד מצינו דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא, שאינם מעכבים בדיעבד וכדאמרינן,  "שנה עליו הכתוב לעכב". אולם, בשאר דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא, הרי שהם לעיכובא.


והנה, לעניין דין של המודר הנאה מחבירו, ראה תוס', מסכת גיטין גיטין דף ל"ה ע"ב ד"ה "ליחוש", דנקטו כי מלכתחילה מדאורייתא אין מתירין את הנדר אלא בפני חברו, וילפינן לה מקרא ממשה וצדקיהו. אבל, בדיעבד אם התירו, שלא בפניו, הותר הנדר.


לעניין זה ראה גם תוס' במסכת זבחים ט"ז ע"א ד"ה "מה" דכתבו כי מדאורייתא חייבים העדים לעמוד והדיינים לשבת, כדכתיב "ועמדו שני האנשים", אלא שבדיעבד אינו מעכב.

לעניין זה ראה עוד בפירוש "תפארת ישראל", במסכת סוטה, פרק ט' משנה ה', דמוכיח מהמשנה שם דלא כתוס' הנ"ל, מדין "עגלה ערופה" דלכתחילה מדאורייתא נצרך נחל איתן לעגלה ערופה, ובדיעבד אינו מעכב.


ויקשה אם כן, מאי שנא:


בין: דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא כגון פסול מחובר בגט וחיוב כתיבת גט שלא לשמה ושאר דיני/מצוות דאורייתא ("ברכי יוסף") דאי קיומם מעכב אפילו בדיעבד.


לבין: דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא כדוגמת חיוב התרת נדר מודר ההנאה בפני חברו, חיוב מתן עדות בעמידה ודיינים בישיבה, מצוות עריפת ראשה של עגלה ערופה בנחל איתן, דאי קיומם אינו מעכב בדיעבד.


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:



1. רבים אמרו בכיוון זהה איש איש ע"פ דרכו, שיש לחלק בין שני סוגי הלכות: ישנן הלכות במהות ובגוף המצווה ממש, וישנם הלכות שאינן בגוף המצווה ובמהותה, אלא כ"חיצוניות" או כ"משניות" לה. "תלוש" בגט (אם הוי דאורייתא) ו"לשמה" הרי המה בגופו של גט ממש, ולכן אי קיומם מעכב את כשרותו של גט, ואין מקום לחלק בין לכתחילה ובדיעבד בדאורייתא כדעת תוס'.

מאידך, התרת נדר מודר הנאה שלא בפניו (של המדיר) אינה מעכבת, היות ואיננה ממש בגופו של הדין, משום שעצם ההתרה היא העיקר והלכה זו "משנית" ו"חיצונית" לה. וכן עמידת העדים וישיבת הדיינים הרי אין זה עצמות הגדת העדות ועצמות הדיון, אלא רק הלכה בצורתה החיצונית, כל כה"ג בהחלט מתקבל לומר שאין זה אלא דין לכתחילה, אך אי קיומו אינו מעכב בדיעבד.

ונימא כן גם ב"נחל איתן" בעגלה ערופה, דאף הוא כנראה לא במהות וגוף מצוות עגלה ערופה, לכן אי קיומו אינו מעכב בדיעבד למרות דהוי דאוריתא.

החילוק מתבקש ומושכל!

2. אכן דוחקו בצדו, היות וכלל זה דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד, אשר נקטו ראשונים רבים: תוס', רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד, ורבים מהפוסקים אמרו שהוא יסוד מושכל, משמע שהוא כלל עיקרי בכל בדיני התורה, והצמידו כללם זה להלכות רבות ומגוונות, ואם נעבור כסדר, נתקשה למצוא חילוק מהותי מדוע הלכות רבות הינן "יותר עיקריות" ומעכבות בדיעבד יותר מהנ"ל.

מדוע ישיבת הדיינים ועמידת העדים בעדות מעכבת פחות, ואילו אמירת עדות בלילה לכל הפוסקים מעכבת את אמירת העדות (כתחילת דין) אפילו אם נאמרה לאור נרות ופנסים?...

מדוע דינו של רבי יהודה (ברכות ט"ו) דמדאורייתא (להני קמאי) חייב להשמיע לאזנו את קריאת שמע, ובדיעבד אינו מעכב. בעוד שלגבי לולב אם צריך אגד מהתורה, דעת הריטב"א בסוכה (י"א ע"ב) דאם לא אגד בוודאי יעכב בדיעבד, "דהא כל בדאורייתא לא שאני לן בין לכתחילה לדיעבד" (לשונו שם) ? היכן ה"סכינא חריפא" שתחתוך ש"איגוד" הלולב הוא בוודאי מהותי לנטילת ד' מינים ומעכב יותר מלהשמיע לאזנו ק"ש, למרות דתרוייהו הוו דאורייתא?... ודוגמאות רבות כדומה לזה....

3. יש שחלקו, שהלכות שהינם כהכנה מקדימה ומכשירה לפעולת המצווה, עיכובם מוכרח בדאורייתא ומעכב בדיעבד, כתלוש ולשמה בגט, משא"כ הלכות שמתקיימות בזמן ביצוע המצווה יתכן שאי קיומם יעכב פחות, לכן התרת נדר שלא בפניו, ישיבת העדים, ועריפת עגלה שלא בנחל איתן אינן מעכבות.

שוב יקשה, מדוע הגדת עדות בלילה מעכבת, בעוד שישיבת העדים אינה מעכבת? ועוד רבים כאלו. ומדוע הורדת העגלה לנחל איתן אינה כהכנה ומכשיר לפעולת המצווה (העריפה בפועל) ותעכב?....

4. יש פוסקים שביארו שיתכן שכל מה שכתבו התוס' דבדאורייתא אין מקום להכשיר בדיעבד באי קיום הדין, כל זה דווקא בעניינים שאינן "קיום מצווה" גרידא, אלא הינם "מכשירים", "מתירים" ו"פועלים חלות" כזו ואחרת, כגט הבא להתיר אשת איש, וכן שחיטה, טבילה וכדומה, דאי קיום הלכה בהן הרי מעכב את הפעלת החלות מלחול.

אכן חזינן בקמאי לא כך, דהא גם לגבי איגוד לולב נקט הריטב"א אותו הכלל: דאם הוי דאורייתא הרי בהכרח מעכב את מצוות הלולב למרות דלא הוי "מתיר".

ומאידך התרת נדר הוי בהחלט "מתיר", והרי אף בו "התרת נדר בפניו" אינה מעכבת בדיעבד.

5. יתכן גם שהכלל אותו נקטו הראשונים והפוסקים הוא, שאין מקום לחלק "מדעתנו" או מ"סברתנו" בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד, שכן כשהחסרת פרט מציווי התורה הרי לא קיימת את ההלכה כראוי וכנדרש, ופגמת בכל העניין. ברם, אין הכוונה שלא קיים בתורה גזרת הכתוב, ילפותות, ודרשות הקובעות שהלכות מסוימות נאמרו ונתנו רק לכתחילה, ובדיעבד אינן מעכבות. וכך משמע באמת בספרו של רבי יוסף ענגיל "לקח טוב" כלל ה', שנשא ונתן טובא בעניין, ונקט שאם יש ילפותא מפורשת אין כלל מקום לקושיא.

יתכן אפוא שבכל אותן הלכות שהן דאורייתא וקי"ל שאינן מעכבות, קיימת "ילפותא", לימוד, ריבוי מפורש מהכתוב שאי קיום פרט זה אינו מעכב. וגם אם לא מוזכר ב"בבלי" יש להתייגע ולחפשו במקורות חז"ל אחרים: ספרי, ספרא, תוספתא, ירושלמי וכדומה. שמא נמצא ילפותא ואין מכאן קושיא לכלל האמור (כמו שמצאנו ריבוי לנחל שאינו איתן ולערבות שאינן גדלות בנחל), שהרי גם בדאורייתא שייך לכו"ע הלכה שתיאמר רק ל"מצווה" לכתחילה – מכוח גזרת הכתוב כמובן – ואיננה מעכבת בדיעבד.


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.